פסיכולוגיה עברית

×Наивная акварель
Наивная акварель ©
זכור אותי

מאמרים

הקניית מושג המוות לילדים בגיל הרך

התקשורת בחברה המודרנית, ובמיוחד בחברות מרובות אסונות כשלנו, מפגישה אותנו עם חוויות של סופיות וארעיות יותר מאשר בעבר. בהיעדר דיבור ישיר על אודות המוות, אנו מפקירים את הילד להשלמת החסר בעזרת דמיונו בלבד. ככל שהילד חש בהימנעות הסביבה מלגעת בנושא כלשהו, כך גוברת משיכתו לחפש מידע ותשובות. ככל שהסביבה - ההורית, המשפחתית והחברתית - נמנעת מלגעת בנושא המוות, כך צפוי שהילד יפליג לפחדים שעשויים להתקבע כ"פחד מהפחד". חרדת מוות זאת היא פחד שניוני, המאיים יותר מפחד המוות המולד, הטבוע בנו כחלק מיצר ההישרדות. במקרה של השתקה, החרדה עלולה להתגבר ולהוביל להסתגרות, תוך סיכון להעצמת חוויה פנימית של כליון ותוהו.

מתפרסם מ 21/8/2010 | 31,632 צפיות

תגיות: | |

הקניית מושג המוות לילדים בגיל הרך

שוש כרמל

התקשורת בחברה המודרנית, ובמיוחד בחברות מרובות אסונות כשלנו, מפגישה אותנו עם חוויות של סופיות וארעיות יותר מאשר בעבר. הדי מרגמות וצפירות רכבי הצלה מהדהדים תדיר באוזנינו, ועמם מניין ההרוגים. ילדים שעד אתמול שיחקו עם ילדינו בגן מופיעים על המרקע בסרטונים מרגעי חייהם האחרונים, ואנו נותרים הלומים וחסרי אונים נוכח תגובותיהם המבולבלות של ילדינו. בעוד המדיה חושפת אותנו לאירועים קשים מנשוא, היא מביאה לטשטוש הרגשות, בבחינת "מרוב עצים לא רואים את היער". אירועי אסון הופכים מאישיים ואינטימיים ל"חדשות הכלל", באופן המקהה את החושים ואת היכולת לעבד את המוות ולהתמודד עם האובדן. במקביל, באופן פרדוקסאלי, חלו שינויים ערכיים בתרבות שמקשים על האינדיבידואל להתמודד בצורה הולמת וקומפטנטית עם חוויות מעין אלה, ובפרט עם המוות, האינהרנטי לקיום האנושי. מהותם של שינויים אלה מהדהד מתוך דבריו של סטיבן מיטשל ב"תקווה ופחד בפסיכואנליזה" (2003):

"המסר המרכזי של הפילוסופיה בחמישים שנותיה האחרונות בכלל, ואחד מעיקרי השקפת עולמנו הפוסט-מודרנית,הוא חוסר היכולת להשיג את הידע הברור והוודאי על אודות עצמנו והעולם הסובב אותנו." (עמ' 69)

כיום, בשונה מבעבר, מצבי חולי וחולשה מורחקים מהסביבה הקרובה - אנשים שבריאותם התערערה מאושפזים בבתי חולים או במוסדות שיקומיים, וזקנים מצטופפים בבתי אבות. זאת ועוד: יותר ויותר מבוגרים נכנעים ל"טרור החשיבה החיובית", כפי שמנתחת את התופעה ברברה אהרנרייך בספרה המצליח שיצא ב-2009 בארה"ב. לצד תרומתם המבורכת, טרנדים של "חשיבה חיובית" עלולים להיתפס כמתן לגיטימציה להימנעות מהבעת רגשות מעיקים ומדיון גלוי בהלכי רוח שנובעים ממצוקה נפשית. טרנדים מעין אלה תורמים להכחשה ולהדחקה של מצבי מצוקה נפשית. גם מדע העתידנות, שהתפתח בעשורים האחרונים, מספק קרקע פורייה להדחקה מואצת של פחד מהמוות (קורצוויל, 2008; שני, 2008), ואיתו תעשיית האנטי-אייג'ינג, שמבטיחה את עצירת ההזדקנות.

לנוכח זרמים תרבותיים אלה עולה השאלה מהי הדרך המיטבית להכין את ילדינו לחיים בעולם המודרני. הורים עלולים להתבלבל בנקל: מצד אחד, הם להוטים להגן על הילד מלפגוש כאב; מצד שני, המציאות החיצונית חודרת ממילא לתוך עולמו של הילד באין סוף דרכים והזדמנויות, ויכולת ההורים לשלוט במסרים הקשים הולכת וקטנה.

להגנה יתרה על הילד מפני המציאות וכאביה יש מחיר, שכן הוא עשוי לתפוס כי הוריו מטייחים את המציאות, מסתירים ממנו סוד, מתחמקים משאלותיו - ובכך פוגעים בו. ההתעלמות מהצורך של הילד הרך לקבל תשובות ישירות מרחיבה את הפתח הפרוץ לקליטת מסרים חברתיים שעלולים להזיק לו. יש לעשות אם כן רוויזיה לגבי האופן שבו מועבר מושג המוות לגיל הרך, ולמצוא דרך להסביר לילדים את המציאות בהתאם לצרכיהם הרגשיים.

 

התמודדות הורים עם סקרנות ילדיהם כלפי המוות

הורים, בני משפחה ומחנכים הם האחראים במידה לא מבוטלת להטמעת ערכים ועמדות בקרב ילדים עד גיל 6. על פי קסטנבאום (1972), כבר סביב גילאי 3-4 מתעצבת אצל הילד תפיסה ראשונית של המוות. החל בגיל 4-5 לערך מתחיל הילד להבין באופן חלקי מאוד תת-מושגים של המוות (1959Nagy ). גם אנה פרויד (1973) מצאה שילדים שעברו את מלחמת העולם השנייה בלונדון תפסו כבר בגיל שנתיים עד שלוש היבטים שונים של המוות. לא מפתיע אם כן שילדים בגילאים אלה פונים ללא הרף למבוגרים סביבם על מנת שיזינו אותם במידע על חידת החידלון. ואכן, במדורי הייעוץ בעיתונות חוזרות שאלות כגון "איך אומרים לילדה שהכלבה מתה?" ו"מה עושים כשהילד מדבר על מוות?". (אשד 2010א, 2010ב). גם במסגרת עבודתי בקליניקה ובמפגשים אחרים נתקלתי בהורים שסיפרו כי ילדם יזם שאלות בנושא המוות ודיווחו על הקושי שהיה להם בהתמודדות עם שאלותיו. להלן כמה דוגמאות לשאלות של ילדים בנושא:

·         דן, בן 4, שמע מהוריו שהם ייסעו "לבקר את סבתא בלה שמתה". סבתו נפטרה כמה שנים לפני הולדתו, והפעם ההורים החליטו לקחת את דן לאזכרה שלה. כשיצאו לדרך, דן שאל "איפה היא גרה?" ונענה "בשמים". במכונית שאל דן את אביו: "אבא, אז למה אתה לא עף?"

·         לאחר שהוריה הסבירו לנילי בת ה-4.5 שסבתה נפטרה עקב מחלה, היא קיבלה נזלת ופנתה בדאגה להוריה: "אמא, גם אני אמות?!"

·         דנה, בת 6, שבה לביתה מטקס יום הזיכרון לחללי צה"ל שנפלו במערכות ישראל ופנתה לאמה: "אמא, למה לא הרימו אותם אם הם נפלו?"

·         הורים אחרים הנחו את בנם להימנע משאלות לחברו שסבו נפטר.

שאלותיהם של הילדים מעלות חיוך בתמימותן ובפיקחותן, כמו כל הברקה של ילד. אך מאחורי תגובתו התמימה של דן וכן מאחורי תגובתה של דנה מבצבצים ניצנים של הבנה כי המבוגרים מסתירים מהם משהו, והסתרה זו אינה נוחה להם. במקרה של נילי ניכרת חרדה שמקורה בחוסר הבנה של סיבות המוות של סבתה.

אירווין יאלום (2008) מתאר תגובה משתיקה של הסביבה לסקרנות הטבעית שמפגינים הילדים בגילאי 3-6 כלפי כיליון ומוות:

"ילדים בגיל הרך אינם יכולים שלא להבחין בהבלחות הכיליון הסובב אותם: עלים, חרקים וחיות מחמד מתים, סבים וסבתות נעלמים, הורים אבלים. ילדים עשויים פשוט להתבונן, לתהות ולאור הדוגמא של הוריהם - לשתוק. אם הם מבטאים את חרדתם בגלוי, הוריהם מגלים אי-נוחות מפורשת ונחפזים, כמובן, להרגיע אותם. לפעמים מבוגרים מנסים למצוא מילים מנחמות או משככים את חרדת הילדים במעשיות מכחישות-מוות על חזרה לחיים, חיי נצח, גן עדן ופגישה מחודשת. פחד המוות יורד בדרך כלל למחתרת מגיל שש בערך עד גיל ההתבגרות".

נטייתנו הטבעית, אם כן, היא לגונן על ילדינו הרכים בשנים, ואנו מתווכים ומרככים עבורם את המציאות ומגישים להם אותה באופן שיקל עליהם לעכלה ולקבלה. נטייה אנושית זו היא מובנת לחלוטין, אולם היא גובה מחיר כבד: בכך שאנו משאירים את ילדינו חשופים לבלתי נודע ובכך שאנו ממלמלים או שותקים, אנו מגבירים את חוסר הוודאות שלהם, ומעבירים לילדים מסר שלפיו אין אנו לצדם בהתמודדות עם פחד המוות. כך מתקבלת תוצאה הפוכה מזאת שאליה מתכוונים ההורים המגוננים, שכן הפחדים מתגברים ומתעצמים לנוכח ההשתקה. נוסף לחרדות מן הבלתי נודע, לנוכח ההיתקלות במוות עלול להתעורר אצל הילד גם רגש של בדידות. אנחנו ממהרים לאסוף ילד מהגן פן יחווה נטישה ובדידות, אך לא מקדישים אותה תשומת לב על מנת להגן עליו מהבדידות שעולה לנוכח פיסות מידע מרומזות על המוות. ארמה פורמן (1974), שחקרה מקרוב ילדים שאיבדו הורה, הסיקה שמידע קונקרטי לגבי המוות סייע לקטנים רבות. לילדים נעשה קשה כאשר מבוגרים בסביבה היו מעורפלים או נמנעו מלספר עובדות אובייקטיביות.

בהיעדר דיבור ישיר על אודות המוות, אנו מפקירים את הילד להשלמת החסר בעזרת דמיונו בלבד. ככל שהילד חש בהימנעות הסביבה מלגעת בנושא כלשהו, כך גוברת משיכתו לחפש מידע ותשובות. בקטע ביוגרפי התוודה הפסיכיאטר רונלד ד. לאיינג (1985) שכילד קטן, מה שלכד ומשך את תשומת לבו יותר מכל היו דווקא אותם דברים שהמבוגרים אסרו לדבר עליהם. בדומה, ככל שהסביבה - ההורית, המשפחתית והחברתית - נמנעת מלגעת בנושא המוות, כך צפוי שהילד יפליג לפחדים שעשויים להתקבע כ"פחד מהפחד". חרדת מוות זאת היא פחד שניוני, המאיים יותר מפחד המוות המולד, הטבוע בנו כחלק מיצר ההישרדות. במקרה של השתקה, החרדה עלולה להתגבר ולהוביל להסתגרות, תוך סיכון להעצמת חוויה פנימית של כליון ותוהו.

לפי יאלום (שם), העובדה שפחד המוות מודחק בדרך כלל מגיל שש בערך עד גיל ההתבגרות, השנים שפרויד הגדיר כתקופת חביון המין, מאפשרת "שקט תעשייתי" מדומה; בגיל ההתבגרות פורצת חרדת המוות במלוא עוזה ומקבלת ייצוגים שונים: מבגדים שחורים ועד ניסיונות אובדניים או חלילה התאבדות. בשל העיסוק בנושא המוות בני נוער עלולים לבדוק את גבולות החיים עד למעשים אובדניים בפועל.

אך האם התגובה המשתיקה והמגוננת של המבוגרים היא כורח המציאות, או שמא יש מקום להרהורים ולשינוי עמדות מצדנו, שעשויים לתרום לדור הצעיר? מהו חלקנו כ"מבוגרים אחראיים" בהקניית מושג המוות לילדים?

 

גישה ישירה ומטרימה להקניית מושג המוות לגיל הרך

כאשר מדובר בתיווך נושא המוות לילדים בגיל הרך, אין לצפות ל"הבשלה קוגניטיבית". תחת זאת, יש להתערב בתהליך כבר בשלב מוקדם, במטרה להניח יסודות מבוקרים להטמעה טבעית של המונח "מוות" ולהפחית את המקריות שמתלווה לרוב למפגשי ילדים עם הנושא.

היתרון בהתערבות מעין זו טמון בבלימה או בהפחתה של פחדים, העלולים להציף את הילד נוכח שתיקת המבוגר או עקיפת הנושא. הגישה המטרימה מאפשרת להקנות לילד את מושג המוות תוך הפרדתו מהקשרים ממשיים עתידיים, כמו מקרי מוות בפועל.

בעת אירוע מוות במשפחה או בחברה הקרובה, כולנו מגיבים בעוצמות רגשיות מוגברות ביחס למנעד הרגשי האישי השוטף; לכן לא רצוי להמתין ולדבר עם ילד רך בשנים על נושא המוות בעיתוי זה. כשאנו נסערים, הילד קולט בעיקר את חוסר הביטחון שלנו, וזה מקשה עליו להפנים את הידיעה הקשה מנשוא. מצב שבו מבוגר אינו שולט בסערת הנפש שלו טומן בחובו נזק לילד בשל נטייתו הטבעית לקלוט מסרים לא מילוליים הרבה יותר ממילים (תופעה זו מוכרת למשל מתגובות שכיחות של ילדים למריבות בין הורים, שעשויים להפוך נסערים גם אם אינם מבינים את תוכן המילים הנזרקות לחלל). לעומת זאת, הכנסת המילה "מוות" לאוצר המילים הטבעי והשוטף של הילד, הפיכת המילה שגורה בפיו - מבלי שיתלווה לה המטען הרגשי המאפיין אירוע פטירה ממשית בסביבה או ימי זיכרון לאומיים - עשויה להיטיב את ההתמודדות שלו בעתיד.

פינות חי, שבהן נפגשים ילדים עם חיות - יצורים בני תמותה - מספקות להם הזדמנות לפגוש את מושג סופיות החיים בסביבה מעט נבדלת מהסביבה האנושית. אוגר שמת מעלה שאלות וצער מצד הילד, אך התשובות והניחומים שהוא מקבל אינם דומים לאלו שלהם הוא זקוק במפגש עם מוות של אדם. בנוסף, גם במקרים אלה אין לנקוט את גישת "דיה לצרה בשעתה" ולהמתין לרגע המוות כדי להתמודד איתו. על מנת לסייע לילדים בגיל הרך בהתמודדות עם סופיות בני האדם עצמם נדרשת התייחסות אותנטית ודיבור ישיר על אודות המוות. מדובר על התערבות מטרימה, מודעת ומווסתת רגשית ברובד החווייתי הרגשי של הילד.

הנחלת מושג המוות בצורה מודעת, מתוכננת ומכווננת כחלק מהתוכנית החינוכית הקיימת להכרת מעגלי חיים - כדוגמת לימוד מנהגי החגים, ערכי כבוד בין אדם לחברו וכו' - עשויה לטענתי להניח תשתית אופטימלית להתמודדות עם מצבי אובדן או פרידה ולמפגשים עתידיים עם סופיות החיים. תפקיד זה מוטל על סוכני השינוי החברתי, ובראשם אנשי מערכת החינוך ואנשי מקצוע, כמו גננות או מספרי סיפורים מקצועיים. על אנשי החינוך להעביר את הידע תוך שימוש בנימת קול ובשפת גוף לא מאיימות, להבדיל מנימת הקול של בן משפחה שנשלח בלית ברירה ובלי הכנה לדבר עם ילד שחווה אובדן.

היבט נוסף של הגישה המטרימה קשור לחשיבותו של הקול האנושי בקשר הורה-ילד. הקראת סיפור לילד הפכה בימינו למנהג רווח, בעיקר כחלק מטקס ההשכבה לישון. כידוע, לילדים רבים קשיי הירדמות על רקע פחדים שונים. החוקרת אנטוני (1971), שבדקה ילדים בני שנה ושנתיים, אף מתארת הקבלה שילדים בגילאים אלה עושים בין "להיות ער" לבין "להיות", ובין "לישון" ל"לא להיות". הקראת הסיפור משמשת להרגעה ובו בזמן לחיזוק התקשורת הורה-ילד. ואכן, הספרות המדעית מחזקת את חשיבות הקול האנושי של ההורה להרגעת הילד. למשל, מחקר ביולוגי עדכני (Karpf 2006) מצא שלקול האנושי יש חשיבות רבה, כמו למגע, בהפעלת מערכות הורמונליות של הרגעה והפחתת דחק.יש אם כן להגביר את השימוש בדיבור ישיר והקראת סיפורים הכוללים את המונח "מוות". נדרש כמובן, מעבר הדרגתי - יש להתחיל מהקראת סיפורים המטפלים בנושא באופן מטפורי, עקיף. לצורך כך יכול להתאים למשל הסיפור הנפלא של מרים רות (1974), האהוב כל כך על דורות של ילדים, "מעשה בחמישה בלונים", העוסק בהתמודדות עם אובדן ופרידה ממשהו אהוב. בהמשך ניתן להיעזר בסיפורים על מות בעלי חיים, ועד לסיפורים על מוות של בני אדם. המטרה בהקראת סיפורים בנושא מוות לילדים בגיל הרך היא לאפשר הטמעה מבוקרת של ידע אודותיו.

בעקבות הקראה חוזרת של סיפור בעיתוי המתאים, במקום המתאים ובטון המבטא שיתוף רגשי, ניתן לבסס את הנדבך החיוני להקניית המושג "מוות" בצורה טובה-דיה ,תוך נטרול לפחות חלק מהפחדים הנלווים מטבע הדברים לנסיבות עצובות במהלך התרחשותן בפועל. בכך, נסללת דרך לדיאלוג בין הילד למבוגר, ומתאפשר תהליך שבאמצעותו המוות כמושג מחלחל לתוך החיים כחלק אינהרנטי ובלתי נפרד מהם.

לסיכום, רוב הגישות הפסיכולוגיות מניחות שהחוויה הראשונית מטביעה חותם על חוויות העתיד. לצד חוויות ינקות אחרות ,הטבעת המושג "מוות" כבר בזיכרונות המוקדמים של הילד ישמשו אותו בהתפתחותו הפסיכולוגית כאינדיבידואל לאורך כל חייו. בהליכתנו יד ביד עם הילד הקטן ובתמיכה שאנו מעניקים לו לנוכח פחד המוות, האינהרנטי לחיים, אנו נוסכים בו בטחון ונוטעים בו תחושה של תקווה, תחושה שאפשר להתגבר – גם בנסיבות קשות שעלולות להתרחש בעתיד.

 

 

ביבליוגרפיה

אשד, ענת (2010א). "שו"ת: איך אומרים לה שהכלבה מתה?" ynet, מדור בריאות, 23.6.2010. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3904856,00.html

אשד, ענת (2010ב). " שו"ת: מה עושים כשהילד מדבר על מוות?" ynet, מדור בריאות, 21.6.2010. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3903756,00.html

יאלום, אירווין (2008). להביט בשמש. הוצאת כינרת,זמורה,ביתן דביר.

מיטשל א', סטיבן (2003). תקווה ופחד בפסיכואנליזה. הוצאת תולעת ספרים.

סמילנסקי,  שרה (1981) תפיסת המוות בעיני ילדים בגילים 3-6. הוצאת אח.

קורצווייל, ריי (2008). מסע פנטסטי :לחיות די זמן כדי לחיות לעד

רות,מרים (1974). מעשה בחמישה בלונים. ספריית פועלים.

שני, רוני (2008). "השראה: קוראים לי ריי קורצווייל ואני אחיה לנצח", כלכליסט, 28.11.08. http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3157857,00.html

Anthony, S. (1971). The discovery of death in childhood and after. London: Allen Lane

Ehrenreich ,B.(2009). Bright-sided, how the relentless promotion of positive thinking has undermined America. N.Y.metropolitan books.

Freud, A. and Burlingham, D.(1973). War and children. N.Y.: International Univers Press.

Furman,E. (1974). A child’s Parent Dies. New Haven, Yale Univ. Press.

Laing, R.D. (1985). Wisdom, madness and folly (2nd ed.). London: Macmillan.

Nagy, M. (1959). The child's view of death. In: Feifel, H. (Ed.), The meaning of death. New York: McGraw Hill.

Kastenbaum, R. and Aisenberg, R. (1972). The psychology of death. Springer.

Karpf, Anne (2006). The human voice: how this extraordinary instrument reveals essential clues about who we are. USA: Bloomsberry.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

כרמל, ש. (2010). הקניית מושג המוות לילדים בגיל הרך. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 17/11/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2499

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

עינת גבעעינת גבע4/4/2013

מסכימה.

שרית לב-בן דבשרית לב-בן דב5/9/2010

התמודדות עם מוות. מאמר חשוב ומענין. כהורים, ולעיתים גם כמטפלים, מתוך רצון להגן על הילדים אנחנו מנסים להימנע מלחשוף אותם לכאבי החיים. מוות הוא לעיתים ממש טאבו מבחינתנו. אלא שאז אנחנו משאירים את הילד להתמודד לבד, מלא חרדות וריגשי אשם, ולא מאפשרים לו לפתח את מנגנוני ההתמודדות והכוחות ההכרחיים. הימנעות מנושאי אובדן ומוות היא הרי לא אפשרית בשום מקרה, ובעיקר במדינה כמו שלנו.
הנושא קרוב מאוד לליבי, ולפני מספר שנים, מתוך חוויה אישית, פירסמתי ספר שעוסק בהתמודדות של ילד עם מוות של כלבה.

יהודית שם טוביהודית שם טוב1/9/2010

הקניית מושג המוות לילדים בגיל הרך:. מאמר חשוב מעורר חומר רב למחשבה. אני אמא של הילדה ששאלה ביום הזכרון: "אם החיילים נפלו, למה לא הרימו אותם?"

אלי שמואליאלי שמואלי27/8/2010

נושאים שנמנעים מהם. כאבא לילדים, קראתי את המאמר בענין.
מושג המוות הוא נושא שנוח ל"טאטא אותו מתחת לשטיח" ולהתעלם ממנו, אבל ילדים קולטים הכל
ומה שלא מוסבר כיאות ובזמן, יכול להתפתח לתפיסות מוטעות ולא בריאות.
מאמר חשוב שמעודד להתייחס ולהסביר את המוות כחלק טבעי ממאורעות החיים.

אילנה ברנראילנה ברנר26/8/2010

הקניית מושג המוות לילדים בגיל הרך - מאמר חשוב. המאמר של שוש כרמל בנושא הקניית מושג המוות לילדים בגיל הרך הוא מאלף מאד ואני בטוחה שהוא ממלא חלל. התמודדות מוקדמת של הורים עם חשיפת הילדים לנושא - כחלק ממעגל החיים - חשובה ביותר ( במיוחד במציאות כשלנו ), מספקת כלים ותמנע תגובה של אבדן אשתונות שעשויה לבוא מתוך סערת רגשות. אבדן אשתונות כזה עלול להשפיע קשות על הילד המצפה לתשובות.

ידידה קאוליידידה קאולי26/8/2010

נושא מאוד חשוב בעבודה עם משפחות בכלל וילדים בפרט.. מאמר מעניין וחשוב לכל מטפל.

ניצנה רוטנברג לאטסניצנה רוטנברג לאטס22/8/2010

הקניית מושג המוות לילדים בגיל הרך - מאמר מעניין וחשוב ביותר. ההתמודדות עם נושא המוות מול ילדים היא קשה מנשוא. לא תמיד ההורים והמחנכים יודעים כיצד לספר לילד שאדם קרוב לו מת או שחבר טוב נפגע או נהרג. התחושה הכללית היא של מבוכה, חוסר נעימות וחוסר אונים. הצעתה של כרמל לשלב את המוות כחלק ממעגל החיים היא חשובה ביותר. רק חשיפה מושכלת, עדינה והדרגתית תמנע לחץ מההורים או מהקרובים לילד, ותאפשר לילד עצמו זמן לשאול שאלות ולהכיל את הנושא, וזאת מבלי "לגַמֵּד" את הכאב.