פסיכולוגיה עברית

×Irina Lemeshinsky
Uma © Irina Lemeshinsky
זכור אותי
 

כתבות שטח

למי נועד הצלצול, למורה או לתלמידים? סקירת הרצאתה של ד"ר גבי מן "קירות גמישים"

בין אם כמטפלת ובין אם כמטופלת לשעבר, קל להתחבר לגישתה של ד"ר מן אשר בשורה התחתונה מציבה את צורכי המטופל במרכז האינטראקציה הטיפולית. בהתאם ושלא במפתיע, בעת ההאזנה להרצאתה מצאתי את עצמי נזכרת בנימה של געגועים בתקופת הטיפול שלי שטרם הכשרתי כמטפלת.

מתפרסם מ 20/1/2010 | 14,284 צפיות

תגיות: | |

 

למי נועד הצלצול, למורה או לתלמידים?

סקירת הרצאתה של ד"ר גבי מן: "קירות גמישים - ה-setting כקונטקסט מרפא"

  

מעת עתליה (שם עט)

 

ההרצאה התקיימה ב- 24.12 במסגרת הרצאות ימי חמישי של האגודה הישראלית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית כחלק מסדרת הרצאות שנתיות: "המסגרת הטיפולית - בין המובן מאליו למוטל בספק"

מודה: כמטופלת סוררת בעבר ופסיכולוגית צעירה בהווה קשה לי לומר מאילו מניעים ובאיזה אופן האזנתי להרצאתה של דר' מן אשר עסקה בנושא עדין ומורכב: 'הסטינג כקונטקסט טיפולי', ועד כמה ובאיזה אופן יש להגמיש אותו במקרים של איחורים, ביטולים, חובות כספיים ועוד. 

אוזני המטופלת שלי בהחלט שבעו נחת מהעמדה אשר הציגה דר' מן בהרצאתה, המצדדת בהגמשת 'קירות' הסטינג מתוך קשב לצרכי המטופל. דר' מן הציגה את התנועה בתפיסת גבולות הסטינג אשר התרחשה לאורך שנות קיומה של הפסיכואנליזה: החל מה'אחד בספר ואחד בלב' של פרויד, אשר הטיף לשמירה נוקשה על גבולות הסטינג אך הציע למטופליו מתנות, ארוחת ערב ואף נסע עם אחד מהם (פרנצי) לחופשה; דרך וויניקוט אשר הציע היענות לצרכי המטופל לשם יצירת 'סביבה מקלה' המאפשרת לו לחוות ולבטא, לעיתים לראשונה בחייו, את צרכיו האותנטיים; ועד לגישה הקוהוטיאנית אשר הדגישה את תפקידו המרפא של הסטינג הטיפולי. קוהוט הציע כי גמישות בסטינג מאפשרת למטופל להינות מהמטפל כזולתעצמי מיטיב המתאים עצמו לצרכי המטופל. כך, המטופל זוכה לחוות את עצמו ואת צרכיו באופן אותנטי מבלי שידרש להתאים עצמו לאחר, ואישיותו מתפתחת בכיוון אליו היתה מתפתחת לולא הטראומה או היעדר ההתאמה לצרכים אשר חווה בילדותו. המעבר מחווית היעדר הסיפוק לחוויה של צרכים מתוקפים ומסופקים מסייעת למטופל להשיל מעליו את קליפת העצמי הכוזב ולחקור את עצמיותו האותנטית. מעבר לכך, כפי שטוען האנליטיקאי עמנואל גנט, צרכי המטופל מפציעים במידה רבה מתוך ההיענות להם (למשל - המטופלת שמרגישה כי קר לה רק לאחר שהמטפל מביא לה שמיכה) וכך ההגמשה של הסטינג מאפשרת יצירה של דבר חדש, אותנטי, במרחב האנליטי. כלומר, דר' מן מציעה פרספקטיבה תיאורטית לפיה הגמשת קירות הסטינג והמפגש עם אחר המכיר ונענה לצרכי העצמי יוצרת כר פורה לצמיחת וחקירת העצמי האותנטי, על משאלותיו וצרכיו הטבעיים.

 

בין אם כמטפלת ובין אם כמטופלת לשעבר, קל להתחבר לגישתה של דר' מן אשר בשורה התחתונה מציבה את צורכי המטופל במרכז האינטראקציה הטיפולית. בהתאם ושלא במפתיע, בעת ההאזנה להרצאתה מצאתי את עצמי נזכרת בנימה של געגועים בתקופת הטיפול שלי שטרם הכשרתי כמטפלת. וליתר דיוק, באותה אפשרות לאתגר את גבולות הסטינג באופן ספונטני, ללא הידיעה  המקצועית הנושפת בעורפי לפיה 'הגבולות נועדו עבורי' (ולכן מוטב שאנהג בהיגיון ואכבד אותם). אותה ידיעה נכונה (אך לא פחות מכך דידקטית ומצמצמת) מזכירה לי במובן מסוים את האמירה הנדושה לפיה "הצלצול נועד למורה ולא לתלמידים". גם במקרה זה, גבול הסטינג מתואר בצורה מתמיהה כמכוון רק לצרכיו של אחד הצדדים הלוקחים חלק באינטראקציה. ואם לנסח את הסוגייה במונחי גבולות הסטינג הטיפולי:  למי באמת נועדה קביעת הזמן השרירותית של 50 הדקות? למי באמת "לא נכון" לוותר על תשלום על פגישה שבוטלה ברגע האחרון עקב מחלה של ילד או פקק תנועה בלתי צפוי? או במילים אחרות – למי נועדו הגבולות, למורה או לתלמיד, למטפל או למטופל?

 

דר' מן פתחה את הרצאתה בציטוט של פרויד אשר תמך בשמירה על גבולות תוך הבהרה כי אלו נועדו להגן על הרופא. הפער המשמעותי בין תפיסת הגבולות כמיועדים למטפל בלבד לבין תפיסתם כמיועדים למטופל בלבד עורר את סקרנותי. תיאורי המקרה אשר הוצגו בהרצאה המחישו באופן ברור כי תהיה הגישה התיאורטית אשר תהיה- בשורה התחתונה החלטה על הגמשה או הקפדה על הגבולות היא תוצר של דיאלוג בין מטפל למטופל. ומאחר ובכל פעם שאני נתקלת במילה 'אינטר-סובייקטיבי' או 'אינטראקציה' אני פונה לכתביו של מיטשל, כך עשיתי גם הפעם.     

 

בספרו 'תקווה ופחד בפסיכואנליזה', מיטשל מציע כי אחת הגישות המקובלות כיום להתמודדות עם סוגיית הגמשת גבולות הסטינג עוסקת בהבחנה בין 'צורך' ל'משאלה' של המטופל. המשאלה היא ייצרית במהותה ואילו הצורך הוא חיוני להתפתחות העצמי, ובהתאם לאופן בו נתפוס את בקשת המטופל (הנחה כספית, פגישה נוספת, בקשות לטלפונים בין הפגישות) –  נקבל את ההחלטה האם ואיך להיענות או לסרב לבקשה.

לטענתו של מיטשל, ההבחנה בין צורך ומשאלה –  ובהקשר זה ניתן אף להוסיף את הפרספקטיבה הוויניקוטיאנית והקוהוטיאנית להתבוננות בסוגיית הגבולות – היא הבחנה אשר משמרת את המסגרת התוך נפשית הפרוידיאנית הקלאסית. התייחסות זו אינה לוקחת בחשבון את המסגרת הבין אישית בה מובעת הבקשה, או במילותיו של מיטשל: "תשוקות המטופל לעולם אינן מצויות בפשטות בתוכו של המטופל, פנימיות מעצם מהותן, שיש לספקן או לסכלן בהכרח. מדובר תמיד בתשוקות למשהו מסוים, המופנות למישהו מסוים, ולכן הן נטועות בשדה זוגי שבו שני אנשים מסוגלים למצוא זה את זה וליצור מגע, או לסטות ולהחמיץ זה את זה". בהתאם, ההחלטה על הגמשת גבולות הסטינג תלויה לא רק בסיווג טיב בקשתו של המטופל כמשאלה או צורך, אלא גם בדפוס הקאונטר-טראנספרנסיאלי הנוצר בדיאדה המסוימת. דפוס זה הוא בעל ערך אינפורמטיבי על עולמו הפנימי ודפוסי יחסיו של המטופל, אך מיטשל מדגיש גם את השפעת צרכיו האישיים של המטפל – גם אלו מהם שאינם קשורים במטופל או באינטראקציה איתו. כלומר, אין מדובר עוד רק בבחינת העמדה אליה נע המטפל במפגשו עם מטופל מסויים (למשל, עמדה של פחד מתוצאות הסירוב, עמדה מזוכיסטית וכדומה) אלא בבחינת צרכיו וגבולותיו האישיים של המטפל.

 

פרויד נקט מידה רבה של יושר במוכנותו להודות כי גבולות הסטינג נועדו לשמור על המטפל ועל פרנסתו הקבועה. מאז, לעומת זאת, נפוצה הרבה יותר בשיח הפסיכולוגי סוגיית ה"מה נכון למטופל". התייחסות מעניינת לסוגיה זו מצאתי בספרו של האנליטיקאי ארווין הירש.

 בספרו 'תנועות בקאונטר-טראנספרנס: קונפליקטים של אינטרס עצמי בין מטפל למטופל' מצביע הירש על האופן בו אנו משתמשים בסוגיית ה"מה נכון מבחינה טיפולית" כדי להסוות את העובדה שגם אנו בעלי צרכים וגבולות משלנו. בדומה למיטשל, הירש מצביע על חשיבות זיהוי דפוס ההעברה-העברה נגדית המשפיע על ההתנהלות בדיאדה הטיפולית המסוימת ועל ערכו האינפורמטיבי. עם זאת, הירש מציע כי אין להפריז בחשיבות דפוס זה על חשבון ההכרה באופן בו האינטרסים העצמיים שלנו, כעומס זמן, קושי כלכלי או היעדר פניות רגשית משפיעים על האופן בו אנו מחליטים האם ואיך להגמיש את גבולות הסטינג.

מיטשל מציע כי עלינו להכיר את גבולותינו האישיים ולנקוט עמדה כנה לגביהם. לדוגמא הוא מתאר כיצד סירב לדרישתו של מטופל לקרוא במקביל לטיפול טקסטים רבים שכתב המטופל. מיטשל מתאר את הסירוב כהיעדר פניות שלו עצמו ולא כ"החלטה טיפולית", וכך הוא גם מציג אותה למטופל. כך, לדבריו, מועבר מסר מכבד לפיו הסירוב להגמשת הגבול אינו נובע מהיותה של משאלת המטופל מוגזמת, אינפנטילית, ייצרית וכדומה, אלא מחוסר התאמתה בנקודת זמן מסוימת במערכת היחסים המסוימת.

 

לסיכום, ניתן להתבונן בסוגיית הגמשת הגבולות מהיבטים שונים – פרספקטיבה תוך נפשית של המטופל, פרספקטיבה תוך נפשית של המטפל ופרספקטיבה המדגישה את האינטראקציה ודפוס הקאונטר-טראנספרנס. וכמובן, בין אם נרצה בכך ובין אם לא, אני מניחה שתמיד נתבונן בסוגיית הגבולות מתוך אותה מטריצה פנימית המאזנת בין גישתנו התיאורטית, המטופלים שהיינו והזכרונות הנוגעים לאותה שיחת טלפון נוספת שקיבלנו או לא קיבלנו מהפסיכולוגית הראשונה, ההנחה שקיבלנו על הטיפול במהלך הלימודים ו-50 הדקות שהפכו ל-55 כשבאמת היה בכך צורך. 

מכל פרספקטיבה או שילוב פרספקטיבות דרכן נבחר להתבונן, מודגשת העובדה כי בחירות הנוגעות להגמשת הגבולות הן חלק מהתהליך הטיפולי ובהתאם יתפסו מקום הן בדיאלוג הפנימי של המטפל והן בדיאלוג הגלוי בינו לבין המטופל. כך, אותו צלצול בית ספר צורם ונקודת ה-50 הדקות השרירותית מאבדים מאופיים הבלתי אישי והופכים לנקודת מגע ייחודית ובעלת פוטנציאל מרפא.

 

ביבליוגרפיה

  1. מיטשל, ס.א. (1993). תקווה ופחד בפסיכואנליזה. הוצאת תולעת ספרים.

2. Hirsch, I. (2008). Coasting in the Countertransference- Conflict of Self Interest between Analyst & Patient. Psychoanalysis in a New Key Books Series, Volume 7, The Analytic Press.

 

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

מירב קינןמירב קינן27/1/2010

מרתק. תודה רבה על סיכום והרחבה מרתקים ואינטלגנטים. היה מאד מעורר מחשבה ורגש. מירב