פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

מיתוסים בימינו.

מאמרים | 31/5/2004 | 10,741

המאמר מנסה לתאר את הנושאים המרכזיים בפסיכולוגיה קלינית דרך המיתוסים. דגש מיוחד הושם למשאלה הפאוסטיאנית.

דרך המיתוס.

 

מאיר קוזארי.

 

      לפני שנים רבות ראיתי את הסרט: "חיזור גורלי". בסרט מסופר על עו"ד מצליח שפוגש באשת יחסי ציבור בכנס משפטנים. הם מבלים יחד לילה אהבה סוער ולאחר מכן כל אחד אמור ללכת לדרכו. ככה לפחות הוא חשב. אך מה שבשבילו היה פלירט נעים וחולף, בשבילה הפך לאובססיה להוכחת קיומה. היא התחילה לרדוף אחריו באיומי התאבדות ,ובהטרדות טלפוניות למשרדו באמצע ישיבות, ולביתו באמצע הלילה. בהמשך היא פלשה לביתו בהעדרה של משפחתו ובישלה במטבח את הארנב האהוב של ילדיו. הסרט נגמר במאבק אלים בין העו"ד וחברתו וברציחתה תוך כדי המאבק. אחרי הסרט שאלתי את עצמי איך זה יכול להיות ששני אנשים חכמים, יפים ומצליחים הופכים פתאום למפלצות איומות, כאליו נפרץ איזשהו סחר פנימי וגל של הרס יוצא החוצה. ואז נזכרתי במיתוס על "תיבת פנדורה". כאשר פוגשים את התופעה המסובכת כמו זאת, לפעמים קשה להבין אותה בצורה לוגית ואתה נאלץ לפנות לעזרת אנלוגיות, מטאפורות, ומיתוסים. מיתוסים מתארים את המצבים שאירעו לפני כמה אלפי שנים, אך מצבים דומים התרחשו שוב ושוב בדורות הבאים ומתגלים שוב מחדש. מיתוסים נחרטו בזיכרון הקולקטיבי של האומות והם חלק חשוב מהתרבות האנושית. במיתוס על פנדורה מדובר על הסכנות הטמונות באנושות. האלים כאילו נענו לבקשתם של גברים המתלוננים על שעמום ובראו את האישה פנדורה, וציפו שגברים יאבקו על חסדיה. בנוסף האלים נתנו לה כל מיני מתנות   (dora)שבעצם היו כל הצרות של העולם שהסתירו אותן בתוך התיבה. זאת הייתה נקמתם הכפולה של האלים על השאפתנות וחוסר ההסתפקות במועט של בני האנוש. רק דבר אחד טוב היה טמון בתיבה וזו הייתה התקווה.

      נתקלתי שוב בפעולת המפלצת הפנימית כאשר פגשתי בתור פסיכולוג את האסירים שהרגו בחת זעם הרסני את בני זוגם. אחד האסירים סיפר שאישתו רצתה להתגרש ממנו ושהנישואים שלהם היו טעות אחת גדולה ושהיא אף פעם לא אהבה אותו. על המילים האחרונות היא חזרה שוב ושוב. הוא סיפר שבאותו רגע  הרגיש שהוא לא יכול לשמוע את זה יותר, והוא רצה שהיא רק תשתוק. אך היא לא שתקה והוא חנק אותה לכדי שלא תדבר יותר. חשוב לציין שלפני שנים רבות עזבה אותו חברתו הראשונה ולא היו לו ידידים אחרים. אסיר אחר סיפר לי שבנסיבות דומות רגע לפני התפרצות הזעם הוא הרגיש שהוא נופל לתהום ומאבד שליטה על מה שקורה לו. על הרגשה דומה מדווחים אנשים במצב שלפני התפרצות פסיכוזה. אך אצל האסירים זה הביא לזעם קטלני. במקרים מסוג זה, אדם מרגיש פגיעה אנושה ב"עצמי" שלו ובאיבוד שליטה. הפגיעה מתעצמת עקב הפגיעות הקודמות  במהלך התפתחותו. הפגיעה היא לא בגופו, אלא בחלומותיו, תוכניותיו, מחשבותיו ורגשותיו. "העצמי" כולל את כל אותם התכנים שהאדם מזדהה עימם ומוכן להקריב למענם את חייו ואת חייהם של אחרים. אחד ממבשרי תיאוריות "העצמי" בפילוסופיה הוא ,ארטור שופנהאואר, שזמן קצר לפני מותו כתב שהוא לא דואג שתולעים יכלו את גופו, אלא מה יעשו עם הפילוסופיה שלו.

      בנוגע לאסירים שהזכרתי, אין ספק שבנוסף לעונש הם זקוקים לטיפול פסיכולוגי, כי "העצמי" שלהם פגום. אך כדי למנוע את טרגדיות מסוג זה באופן כללי, צריך לעלות את מודעות הציבור לסכנות בפגיעות ב"עצמי" ולהציע טיפול למי שזקוק. אפילו בתיבת פנדורה הייתה תיקווה. החמרת העונש לבדה לא תפתור את הבעיה.

הקשר בין המיתוס של אדיפוס והפסיכואנליזה ידוע לכל, אך המיתוס מאפשר פרשנויות שונות. אדיפוס היה בנו של לאוס, מלך במחוז טבס [HAMILTON]. המלך היה נשוי לבת דודתו יוקוסטה. הנביאה של דלפי הזהירה את המלך שהוא ימות על ידי בנו. כדי לשנות את גורלו ציווה המלך לקשור את רגליו של בנו-התינוק והשאירו על הר בודד. אחרי הרבה שנים המלך אכן נרצח בהיתקלות עם אנשים זרים כאשר היה הרחק מהבית. כל העוזרים שלו נרצחו גם, חוץ מאחד שהביא את הבשורה המרה. באותה שעה העיר טבס הייתה במצור על ידי מפלצת ספינקס בדמות של אריה עם פני אישה. כאשר מישהו היה התקרב אל העיר המפלצת שאלה אותו את החידה ובהינתן תשובה שגויה, האיש נרצח ונאכל. ככה הדבר נמשך עד  שהתקרב לאותו מקום איש זר שנחשב כבנו של מלך פוליבס מהמחוז קורינף. גם לו ניבאו שהוא ירצח את אביו והאיש הצעיר יצא את קורינף ושמו היה אדיפוס. כאשר אדיפוס התקרב לעיר טבס, הוא נתקל במפלצת ששאלה אותו את החידה:" איזה יצור הולך על ארבע בבוקר ,על שתיים בצהרים ועל שלוש בערב". אדיפוס ענה נכון שיצור הזה הוא בן אדם. הספינקס הפסיד בהימור ונאלץ להרוג את עצמו. אזרחי טבס קיבלו את אדיפוס כגואל וכמלך והוא התחתן עם יוקוסטה. הם חיו באושר והיו להם שני בנים ושתי בנות.  כאשר ילדים גדלו  פתאום נפלו על המחוז מגפות דבר ומחלות אחרות כך שמתו אנשים וחיות מחמד ויבול לא גדל. ושוב שלחו שליח לדלפי שיגלו את סיבת הקללה. לשליח נאמר שמחלות יפסקו רק אם יוענש הרוצח של המלך הקודם-לאוס. אחרי חקירה מאומצת התברר לאדיפוס שהוא ניצל, הועבר לאיש של מלך פוליבס שהמלך גידל אותו כבנו. כאשר הוא יצא את קורינף, הוא פגש חמישה אנשים בהצטלבות שלושה דרכים מדלפי שדרשו ממנו לפנות את הדרך. בהיתקלות איתם הוא הרג ארבעה מהם. כך התברר ל אדיפוס שהוא בעצמו הרג את אביו. הוא לא רצה יותר לראות את העולם הזה. הוא בעצמו הוציא את עיניו והלך לגלות. גם אשתו-אמו הענישה את עצמה והתאבדה. במיתוס של אדיפוס ישנם כמה מוטיבים מרכזיים- כוחו של גורל, מאבקי שליטה, גילוי עריות כפול. מצידו של אדיפוס גילוי עריות הנכפה על ידי נסיבות ולא כתוצאה של משאלה לא מודעת. כתינוק הוא לא ידע את אמו. אך כאשר זיגמונד פרויד גילה שבמשפחה גרעינית קיימים מאבקי כוח ומשאלות אינצסטואליות לא מודעות, הוא גייס את מיתוס אדיפוס להדגמת משאלות אוניברסאליות. במשולש עם אמו ואביו, ילד נתקל בתחושות סותרות- אהבה, פחד, עוינות, ואשמה . ואם הוא לא יידע למצוא את הפתרונות לקונפליקטים שלו ולמצוא את מקומו במשפחה וישתמש במקום זה בהגנות, הוא עלול לסבול בעתיד מתופעות נוירוטיות של חרדה, פחד ושליטה.

פסיכולוגים אקזיסטנציאליסטיים רואים באדיפוס בן אדם שידע לקחת אחריות על המעשה שעשה למרות שלא היה אשם. ובמיתוס עצמו הוא נעשה אדם רצוי ומכובד.

המיתוס של נרקיס  קשור לרגישות יתרה לדימוי העצמי. ישנן כמה גרסאות למיתוס [HAMILTON]. לפי הראשונה נרקיס היה נער יפה תואר שכל הנימפות התאהבו בו. אך הוא לא שם לב אליהן. במיוחד קשה היה גורלה של נימפה יפה בשם אקו(ECHO), כי לא יכלה להסביר את עצמה. האלה הרה, אשתו הקנאית של זאוס, חשדה שבעלה מחזר אחרי הנימפה והענישה אותה קשה. הנימפה לא יכלה לדבר חופשי, אלא יכלה רק לחזור על המילים האחרונות. כאשר נרקיס פגש את אקו, היא רק יכלה לחזור על המילים האחרונות והוא הלך ממנה. מרוב בושה היא ברחה להרים ומערות כך שרק קולה נשאר ממנה. הנימפות האחרות  ביקשו להענישו. ואלת הנקמה NEMESIS קיללה אותו כך שהוא יוכל להתאהב רק בעצמו. יום אחד הוא ראה את עצמו בבריכה, התאהב בדמותו, אך לא היה יכול להשיגה, כי כל פעם שרצה לגעת בה, היא נעלמה. אכן הוא הבין מה זה לסבול מאהבה. אקו לכתה מכפילות הדיבור ונרקיס סבל מכפילות המראה. וככה הוא נשאר מרותק לדמותו בבריכה ודעך למותו. במילה האחרונה הוא אמר לדמותו : "שלום" והנימפה  אקו שהייתה בסביבה חזרה על המילה האחרונה ואמרה "שלום". במקום שהוא מת נולד פרח יפה וריחו מתוק.

אנשים עם הפרעת אישיות נרקיסיסטית לא בטוחים בערך העצמי שלהם ונאלצים כל הזמן לחזור ולחפש אישור לערכם. הם מרותקים לעשייה זאת. קשה להם להרגיש אכפתיות לאחרים וקשה להם להתאהב. הם זקוקים לאחרים רק בכדי לקבל מהם הערצה ומחיאות כפיים. הם נצמדים לאנשים חזקים ולחוגים אליטיסטיים. הם נפגעים בקלות ונוטים להתקפי זעם ודיכאון. בזוגיות הם מתחברים היטב עם בני/בנות זוגם תלותיים שמוכנים להסתכל עליהם בהערצה.

בגרסא אחרת של המיתוס,  נרקיס הוא פרח של פיתוי. אחיו של זאוס הדהס (HADES ) ,או פלוטו(PLUTO) אצל הרומאים. אל עולם התחתון, התאהב בפרספונה, בתה של אלה דמטרוס, וביקש את עזרתו של זאוס. זאוס נענה ויצר פרח יפה ומריח טוב, שמשך את תשומת ליבה של פרספונה. כאשר היא התרחקה מחברותיה והתכופפה כדי לגעת בפרח, אדמה נפערה, ומהתהום קפצה המרכבה עם סוסים שחורים, והדהס שיושב עליה. הוא חוטף את הנערה ונעלם עמה מתחת לאדמה. אפשר לקשור את המיתוס ליכולת פיתוי של בעלי הפרעות אישיות נרקיסיסטית או היסטריונית, אך בעצם אין להם יכולת לתת.

הפרעת אישיות נרקיסיסטית זו רק סוג אחד של הפרעות אישיות. מה שמאפיין אותן שאחרים סובלים  יותר מבעלי ההפרעות מאשר הם בעצמם. ובדרך כלל קרוביהם  הם אלו המבקשים מהם ללכת לטיפול.

כאשר עוברים בפרוזדורים של בית חולים לחולי נפש אפר לפגוש את אנשים מעניינים. אתם יכולים לפגוש  משיחים, נפוליאונים, מלאכים, מאהבים הסודיים של דנה אינטרנשיונל, בנים ובנות של אנשים בולטים בהיסטוריה אנושית. אך גם בספרות ובקולנוע אנו מזדהים עם גיבורים הכול יכולים, כגון ג'ימס בונד, או סופרמן, או פאנטומס, או ניקיטה,או זינה, או דון קישוט או אפילו הארי פוטר לאחרונה. ואנו מתחילים להבין שהמשאלה לעוצמה חבויה עמוק בתוך נפש האדם. על כך בישר לנו הפילוסוף פרידריך ניטשה בספריו: "כה אמר זרטוסטרה" ו"רצון לעוצמה". המיתוס של פואסט [מיי] מבטא את המשאלה זו. בסוף המאה ה- 15 הופיע סיפור עממי על עלילותיו של גרגורי פאוסטוס שחי בצפון גרמניה, חיפש את הידע האסור, ובילה את חייו בהפללת כישופים על אנשים. בין חטאיו היה קיום יחסי מין עם הלן מטרויה. אחרי מותו הוא נשלח לגיהינום ונצרב שם באש וגופרית. ב- 1588  המחזאי והמשורר כריסטופר מרלו הציג לפני קהל לונדוני את הטרגדיה אודותיו של ד"ר פאוסטוס. גיבור הטרגדיה שלו שואף להשיג את כוח על טבעי. הוא רצה לשלוט באנשים ובטבע ,והוא גם דורש לעצמו את הנערה היפה ביותר. הוא גם חולם לעשות אהבה עם הלן מטרויה. כדי להשיג את הכוח, השליטה, ו את יחסי המין הוא חותם חוזה עם השטן ועל כך בסופו של דבר הולך לגיהינום. אחת מהאשליות של המשאלה הפאוסטיאנית- השליטה והכוח יוכלו להביא את האהבה. מעניין שהאנשים המפורסמים שכתבו על משאלה לעוצמה - וולפהנג  גיתה ופרידריך ניטשה, סבלו קודם מאהבה נכזבת בחייהם הפרטיים. גיתה כתב על סבלו ברומן מכתבים: "ייסוריי וורטר הצעיר"(1774). בכתיבה זאת היה אפקט של פסיכותרפיה עצמית, כי גיתה כתב אחר כך שהיה צריך להרוג את הגיבור כדי לשרוד בעצמו.  רק אחרי הרבה שנים הוא התחיל לכתוב את ה- "פאוסט". לעומתו, ניטשה כתב את המסה הפילוסופית שלו "כה אמר זרטוסטרה" מייד אחרי פרידה כואבת מאהובת ליבו - לו סלומה. היא הייתה צעירה אינטלקטואלית מרוסיה וחלקה עם ניטשה כמה רעיונות משותפים. למרות שגם גיתה  וגם ניטשה מצאו דרכים  יצירתיות להתגבר על בעיות אישיות, ספק האם ניטשה יכול  היה להתאושש. בסופו של דבר טירוף פרנואידי אחז בניטשה. יכול להיות שגם מחלות גופניות תרמו לטירופו, אך עד סוף חייו הוא לא יכול היה לסלוח ללו סלומה על הפרידה.

כמו שנאמר ישנם חולים שמביעים את משאלותיו  של פאוסט אך בעייתם נעוצה, לא במשאלה אלא בהתנתקות מהמציאות המתסכלת ומכאיבה.

החולים בסופו של דבר מקבלים טיפול בבתי חולים לחולי נפש. אך כאשר משאלה של פאוסט מתחברת לכוח פוליטי, המצב נעשה מסוכן והרסני. על כך כתב תומס מאן ברומן "פאוסט" משלו, בו הוא מתאר איך המשאלה ההרסנית של פאוסט אחזה את גרמניה כולה. 

גיתה כתב את שני חלקי ה- "פאוסט" שלו במשך שתי תקופות שבינן יותר מעשרים שנה. בחלק הראשון פאוסט מבקש לעצמו כוח וחותם חוזה עם השטן. בחלק השני פאוסט מנסה להשתמש בכוחו ומסתכסך עם השטן. בסופו של דבר,  היה צריך ללכת לגיהינום לפי החוזה, אך ברגע האחרון נלקח לשמיים בזכות אהבתה של גריטכן (מרגרט), אהבתו מימי הנעורים. האהבה מנצחת את הגיהינום.

אנו רואים שמיתוסים מציגים את הבעיות האוניברסאליות ולפעמים נותנים את פתרונן. עקב כך המיתוסים לא מתיישנים ונשארים צעירים לנצח.

ברוב תיאוריות האישיות מתארים תכונות מסוימות של אישיות זו או אחרת, אך ישנה תיאוריה אחת שמתארת את כל האישיות באופן חיי ואינטראקטיבי במיוחד.הפסיכיאטרית    Jean Shinode Bolenהביעה בספריה את הרעיון שבכל איש ואישה קיימים  אב טיפוסים קדמוניים, archetypes  , לפי מונחים של פסיכואנליטיקאי שוויצי קרל יונג, ושטיפוסי אופי אלה מתוארים דרך תכונות של אלים עתיקים. מחשבה זאת אינה חדשה. עוד בימי פיתאגורס, במאה החמישית לפני הספירה, אנשים חשבו שבכל אדם נכלא אל שחטא. עקב כך אצל בן האדם יש יכולת לזום דברים. והדרכים לטיהור נשמתו הם מעשים טובים ועיסוק במדע.

ניקח לדוגמה את האל הרמס (Hermes), הידוע גם בשם רומאי שלו Mercury [2001,BOLEN]. הרמס הוא אל שליח, מתווך, ומדריך. הוא זריז, בעל כושר שכנוע ומניפולטיבי. הוא מגן על ספורטאים, נוסעים בדרכים, אנשי עסקים, וגנבים. הוא המציא את האלפבית, והנבל הקטן, ואת המספרים. הוא ידידותי מכל האלים ומביא מזל. ל- Hermes  היו אבנים ועמודים שהיו סימני דרך וגבולות הבתים. אחד מבניו היה Hermaphrodites  שממזג את השמות Hermes    ו-      Aphrodite   של הוריו ומשלב תכונות נשיות וגבריות. גם החומר כספית ( MERCURY ) משלב בתוכו תכונות של מתכת ונוזל. ובאלכימיה כספית מסמלת את הרוח בתוך החומר. האב-טיפוס של הרמס הוא בעל תכונות אינטגרטיביות, בעל יכולת תקשורתית, הדרכה, ויעוץ. הוא יכול להיות דיפלומט או איש עסקים, מדען או איש תקשורת, או יכול להיות פסיכותרפיסט. עקב ריצתו אחרי הרבה מטרות בחיים, הוא יכול מדי פעם להתקשר לנשמה דומה, כמו של האלה אפרודיטה. אך את הקשר היותר יציב הוא יכול לבסס עם אישה שיש לה עניין בבית ובמשפחה בלי שהפלירטים שלו והיעדרויות שלו יפריעו לה.  אומרים ש Jacline Kennedy - הייתה אישה כזאת בשביל בעלה  John F. Kennedy , שהיה עסוק בפוליטיקה ומפלרטט. האבטיפוס של הרמס הוא אלכימאי בנפשו כי הוא מחפש חווית שינוי, רוצה להיות בכל מקום, ומחפש משמעות (זהב) בתוך החוויה.

 

גם האלה אפרודיטה [2002,BOLEN] היא בעלת אופי "אלכימאי" עקב יכולתה לגרום לשינוי חיובי אצל אחרים. נוכחותה של אפרודיטה גרמה לאלים ולבני אדם להתאהב ולעבור שינוים. היא מסמלת את כוח האהבה המעורר שינוי והשראה. היא החיתה את גלטיאה בשביל פסל פיגמאליון שהתאהב ביצירתו. במובן הזה אפרודיטה הייתה ההיפך מהאלה אטנה שהפכה אנשים לאבן. השפעתו של האבטיפוס של אפרודיטה מורגשת לא רק בתחום אהבה, אלא גם בחיזוק הקשרי קירבה, חברות, והזדהות. היא נותנת עידוד וכוח לחלומות של אחרים. והיא יכולה להיות פסיכותרפיסטית אינטרסובייקטיבית כאשר בתהליך הטיפולי גם מטופל וגם מטופלת עוברים שינוי ויצירה.

המיתוס של סיזיפוס ומשמעות החיים.

סיזיפוס היה מלך של קורינף. יום אחד הוא ראה את הנשר הענק שנשא עליו את הנערה היפה לכיוון האי הקרוב. כאשר אל הנהר אזופוס סיפר לסיזיפוס שבתו נעלמה והוא חושד שזאוס חטף אותה, סיזיפוס סיפר לו את מה שראה. זה עורר את זעמו של זאוס שהעניש את סיזיפוס על גילוי האמת. סיזיפוס נדון לעלות את הסלע הענק על ההר ומשם הסלע התגלגל לתחתית ההר וחוזר חלילה. אזופוס לא הצליח להחזיר את בתו. זאוס הניס אותו על ידי רמים וברקים. הבת ילדה באי את הבן שנעשה סבא של אכילס  (Achilles )והאי הזה נקרא לכבודה אגינהAegina )).

הסופר והפילוסוף הצרפתי אלבר קאמי הרהר על גורלו של סיזיפוס [קאמי]. לכאורה, אין שום תכלית למעשים של סיזיפוס ואין שום משמעות לחייו. לפי תורתו אקזיסטנציאליסטית של קאמי אין בכלל משמעות אוניברסלית של חיי האדם, אך כל פרט ופרט יכול לצקת את משמעות חייו על ידי החלטותיו. קאמי מסתכל על המאמץ שסיזיפוס משקיע כדי לעלות את הסלע על ההר ולהתגבר על קשיים שבדרך ושלא משנה לסיזיפוס ברגע של מאמץ האם סלע ייפול או לא ורואה שסיזיפוס אכן יצר את משמעות החיים.  קאמי מסכם: "…הריהו רואה את עצמו כאדון ימיו…עצם המאבק על הפסגות די בו כדי למלא לבו של אדם. עלינו לתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר". העמדה של קאמי שוללת תורת משמעות אוניברסלית של דתות שלפיה משמעות החיים של האדם זה לחיות לפי חוקי דת ולהיות שותפו של אלוהים.  לפי תורתו אקזיסטנציאליסטית של  ז'אן פול סרטר, משמעות החיים לא יכולה להיות לגמרי שרירותית, אלא צריכה להיות בקשר עם החברה. גם ויקטור פרנקל מדבר על משמעות החיים הקשורה למשהו מעבר לעצמך. משמעות החיים מעבר לעצמו, טראנסצנדנטלי, הייתה, למשל, אצל פרומתאוס שעזר לאנושות להשיג את האש ונכבל בשל כך על ידי זאוס לסלע הר ונשר טרף את גופתו. בסופו של דבר הרקולס שיחרר את  פרומתאוס מכבליו בהסכמה שבשתיקה של זאוס. בדרך כלל לא שואלים מה משמעות הקיום של שמש או ירח. לחפצים בחלל אין בררה הם קיימים לפי חוקי הטבע. לבן אדם יש ברירה והוא יכול למצות  את כל הפוטנציאל שלו, אך עדיין עדיף שיחייה לפי חוקי הטבע וישתתף בבניית החברה שכדי לחיות לפי חוקיה.

לסיכום. כל האמור נותן לי תחושה חזקה שגיבורי המיתוסים עדיין  חיים בקרבינו ותחשה של אחוות אנושית עקב הבעיות שעומדות לפנינו.

 

 

 

 

ספרות.

 

Hamilton Edith. Mythology. Little, Brown and Company, Boston, 1942.

בולן ג'ין שינודה. אלות בכל אישה. מודן הוצאת לאור בע"מ, מושב בן-שמן, 2002.

בולן ג'ין שינודה. אלים בכל גבר. מודן הוצאת לאור בע"מ, מושב בן-שמן, 2001.

מיי רולו. זעקה למיתוס. שמעוני הוצאת לאור בע"מ, נתניה, 2001.

פטרס הינץ פרדריק. לו אנדראס-סלומה.  האישה מן החלומות. ספרית הפועלים בע"מ, תל אביב, 2000.

קאמי אלבר.  המיתוס של סיזיפוס. הוצאת הספרים עם עובד, תל אביב, 1994.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

קוזארי (קוזרינסקי), מ. (2004). מיתוסים בימינו.. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=237

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אוריתאורית8/8/2006

אהבתי מאוד את המאמר ומצאתי אותו מרתק !.

שמוליקשמוליק27/3/2005

שאלה. למאיר שלום,
אנא שלח לי את כתובת האימייל שלך - ברצוני לבדוק איתך נושא מסויים.
בברכה,
shmulik@post.tau.ac.il

אמיתיאמיתי22/10/2004

האמת אודות האנושות. המאמר מעניין ועשיר. עם זאת, אני מוצא בו חוסר איזון הנוטה בבירור לסטיגמה כלפי החריגים בחברה שרובם אינם אלימים ואינם מסוכנים ורק סובלים מהחברה 'הבריאה' (אך המופרעת קשות) עצמה.
יש לזכור היטב היטב! שפשעי האנושות לאורך כל ההיסטוריה האנושית נגרמו ישירות עקב פעילות מרושעת של 'נורמאליים' בעלי יכולת, ולא של 'אבנורמאליים' חסרי יכולת ביצוע.
 

ניבהניבה22/10/2004

מאמר יפהפה. אהבתי את הדרך שבה אתה קופץ מנושא לנושא וממצה ביחד ניתוח פסיכולוגי, פילוסופיה ומיתולוגיה בבת אחת.
למדתי המון מהמאמר שלך ואני אשמח לקרוא עוד כמותו. הגעתי אליו בטעות ואני שמחה שהגעתי...