אפשרויות קיומיות בצל סופיות החיים
סקירת הרצאתו של פרופ' קרלו שטרנגר מאת רן אלמוג
מתוך הכנס: "מה תאמר לנער כאשר הוא בן 50 – פסיכותרפיה באמצע החיים" שהתקיים ב-3.6.09
לא נראה לי שאפשר לדבר על הרצאה מפי קרלו שטרנגר מבלי לדבר גם אד הומינם – על קרלו שטרנגר האיש. ואין אני נזקק כאן לגילוי נאות מפני שלי ולקרלו אין קשר מסוג כלשהו - לא אישי ולא מקצועי - הקשר שלי עם קרלו שטרנגר הוא עם פרסונה. וכקשר בין אדם לבין פרסונה, אני מודה שזהו קשר מתגמל במיוחד. קרלו שטרנגר הפרסונה נותן שפע סיבות ליהנות מקשר מסוג זה - הוא כריזמטי, רהוט, מקרין דימוי של גיבור אותנטי, ופוסע בקלות לעמדת המנטור המקצועי, בשדה הפסיכותרפיה ובשדה האקדמי כאחד. זאת ועוד - בספריו הוא מצליח לצייר באופן סיפורי, קרוב לחוויה ואקדמי כאחד, את תלאות וריגושי חיי האורבניים כגבר צעיר, ועל כך תודתי לו.
אחרי שהצהרתי קבל קהל גולשים וירטואלי שאני שבוי ומוטה חיובית, יהיה זה אך סביר מצד הקוראים להניח כי אני לוקה בחוסר בביקורתיות מספקת, ומובן לי שרשמיי מן ההרצאה עלולים להיקרא מתוך עמדה מעט סקפטית. יסלחו לי הקוראים.
אז מה היה לנו שם? הרצאתו של שטרנגר פתחה כנס שמטרתו הצגת פרספקטיבות שונות אודות חווית אמצע החיים וקישורן להשלכות טיפוליות עם אוכלוסיה בגילאים אלה.
ניכר בהרצאה כי ביכולתו של שטרנגר להבנות מהלך לוגי של הצגת טיעון בצורה משובחת. השאלה שהעסיקה אותו היתה הסתירה, לכאורה, בין שתי תפיסות מקובלות אודות אמצע החיים. הראשונה, מבית מדרשו של אליוט ז'אק (פסיכואנליטיקאי שטבע את המושג משבר אמצע החיים בשנות השישים של המאה הקודמת), גורסת כי תקופה זו עשויה להיות עבור פרטים מסוימים תקופה של צלילות מבט וחדות ראייה ביחס לעצמי. צלילות מבט וחדות ראייה, שבעזרתן מזקק הפרט את החומרים הבסיסיים החיוניים בחייו. הבחירה לחיות את החיים בצמידות ליסודות הבסיסיים של חייו מהווה ביטוי לאותנטיות הפרט. כדוגמה לכך הציג שטרנגר (שלאורך דבריו נזהר והסתייג מפני הצגה של תיאוריית התפתחות נורמטיבית ואוניברסאלית), את השינוי בפורטרטים העצמיים של רמברנדט, בהם שזור קו של ראייה ההופכת מפוכחת יותר ויותר, לעיתים אף אכזרית בהתאם להתפתחותו של רמברנדט.לטענתו האמת המפוכחת, שמתפתחת כרונולוגית בציורים - בוראת יופי.
שטרנגר לא הספיק להציג את הפורטרטים עצמם וכתחליף לכך ניסתי לבנות ציר כרונו-ויזואלי מדגמי לעבודותיו של רמברנדט. וישפוט הקורא...
שנת 1629, רמברנדט בן 23
שנת 1640, רמברנדט בן 34
שנת 1652, רמברנדט בן 46
שנת 1659, רמברנדט בן 53
מנגד עומדת תיאוריה אחרת שהנחותיה פסיכו דינאמיות/אקזיסטנציאליות שזכתה לאישוש אמפירי נרחב – Terror management theory. תיאוריה זו מבוססת על טיעוניו של אנתרופולוג בשם ארנסט בקר. בספרו המצליח "The denial of death"מציג בקר את העמדה כי בבסיס החוויה האנושית ניצב הפחד מהמוות וכי ההתכחשות לפחד זה היא צורך בסיסי שחיוני לתפקוד. ההתכחשות למוות לא רק שניצבת בבסיס פעולות אינדיבידואליות רבות, אלא היא ה-raison d'être של התרבות. חשיבותה הגדולה של התרבות שהיא מאפשרת אל-מוות סמלי עבור השותפים בה.
אם כך אליוט ז'אק והפיכחון הגובר מצד אחד, וארנסט בקר והצורך החיוני באשליית האלמוות מצד שני. כיצד ניתן לפתור את הסתירה?
שטרנגר מציע לאחוז במקל בשני קצותיו, לאמץ עמדה שמכילה פרדוקס (ואם לטעון גם טענה ביקורתית הרי שחלק זה בהרצאה נדרש היה ליתר פיתוח). שטרנגר השתמש כאן במושג מרחב הביניים של וויניקוט כמרחב שמאפשר להיות במגע גם עם זה וגם עם זה, כמרחב שמאפשר לשמור על דיאלקטיקה בין עמדות אלה על סתירותיהן לכאורה.
את הרצאתו סיים שטרנגר בתיאור מקרה שדרכו הציג את משמעותו של מתח זה במישור האינדיבידואלי. הוא תיאר מטופל, שמציג צלילות ופיכחון לכאורה, אך כאלה שמבוססים למעשה על מידה עצומה של שנאה עצמית ולכן מביאים ליאוש ולחווית חוסר חופש. שטרנגר טוען, כי פיכחון בנוגע לחומרים מהם אנו מורכבים אינו מחייב השלמה פסיבית בהכרח, משום שפיכחון וצלילות שנמצאים בדיאלקטיקה עם הרצון לאלמוות מאפשרים יחדיו חופש ושינוי. לדעתו, על מנת שהדבר יתאפשר, על הפרט לאמץ עמדה חיובית בסיסית ביחס לחייו, עמדה שהיא בסיסית יותר מכל פרשנות אפשרית שעשוי לתת המטפל - את עמדה זו הוא מכנה קבלה עצמית דינאמית ביחס לחיים.
