פסיכולוגיה עברית

×Irina Lemeshinsky
Uma © Irina Lemeshinsky
זכור אותי
 

מאמרים

טיפול קבוצתי לפי מודל 'הקבוצה הפתוחה' בשירותי הייעוץ לסטודנטים מאת שולמית גדנקן ושניאור הופמן

המאמר מתאר קבוצה טיפולית פתוחה במבנה ייחודי שהתנהלה במסגרת שירותי הייעוץ הפסיכולוגי לסטודנטים באחת האוניברסיטאות בארץ. המודל המתואר נבדל ממודלים אחרים של קבוצות טיפוליות בכך שהמשתתפים יכלו לבחור האם 'לבוא או לא לבוא' למפגשים.
המאמר מציג את השיטה, ואת ההתרשמויות והמסקנות העולות ממנה.

מתפרסם מ 26/4/2009 | 16,913 צפיות

תגיות: | | | |

 

 

טיפול קבוצתי לפי מודל 'הקבוצה הפתוחה' בשירותי הייעוץ לסטודנטים

 

מאת שולמית גדנקן ושניאור הופמן *, **

 

 

 

 

תקציר

המאמר מתאר קבוצה טיפולית פתוחה במבנה ייחודי שהתנהלה במסגרת שירותי הייעוץ הפסיכולוגי לסטודנטים באחת האוניברסיטאות בארץ. המודל המתואר נבדל ממודלים אחרים של קבוצות טיפוליות בכך שהמשתתפים יכלו "לבוא או לא לבוא" למפגשים.

המאמר מציג את השיטה, ואת ההתרשמויות והמסקנות העולות ממנה.

 

מילות מפתח: קבוצה פתוחה, נוכחות, רשימת המתנה, שירותי ייעוץ

 

 

 

 

*               המאמר מוקדש לזכרה של נילי קופרמן, עו"ס ומטפלת מוכשרת ומסורה, עמיתה מוערכת ואצילת-נפש, שהלכה לעולמה בטרם עת לפני שנה. יהא זכרה ברוך.

* *            המאמר התפרסם במקורו ב   International Journal of Group Psychotherapy, 43(4), 1993.

 

 מהו טיפול קבוצתי

 

    טיפול קבוצתי הוא שיטת טיפול המתקיימת בסיטואציה בין–אישית רחבה יותר ממצב ה"אחד על אחד", המאפיין את הטיפול הפרטני. נוכחים בה מטפל אחד או שניים ומספר מטופלים.

 

לקבוצה יש כוח של החלמה וריפוי. הטיפול הקבוצתי מאפשר לבצע חקירה בין אישית וחקירה של תפקוד חברתי. הפגישות הקבוצתיות מורכבות ממגוון של קשרים והתמודדויות שונות, המאפשרות גדילה דרך נגיעה במגוון מצבי חיים. לעיתים לקבוצה יתרונות גם על טיפול פרטני, מכיוון שהיא מספקת מגוון רחב של מצבים שאינם נוכחים במבנה מטפל-מטופל.

קבוצה טיפולית מיועדת לגברים ונשים המעוניינים ללמוד על עצמם, על דפוסי הקשר שהם יוצרים, על האופן בו הם נתפסים ע"י האחרים, על מה חוסם ומעכב אותם ביחסים ובכלל ועל יצירת תקשורת וקרבה וכן לאלה שברצונם לברר לעומק ובצורה אינטנסיבית נושאים אישיים, כמו דפוסי התנהגות, קשר, רגש וחשיבה שחוזרים על עצמם ומפריעים לתפקודם בתחומי חיים שונים (עבודה, אהבה, משפחה, פנאי..). דפוסים אלו, שמקורותיהם לרוב אינם מודעים לפרט, משתקפים בקשרים שנוצרים בקבוצה לאנשים בעלי קשיים אישיים וחברתיים, קושי בהבנת סיטואציות חברתיות, אנשים שחשים שאינם מובנים על ידי זולתם ושיש בהם עצב רגשי ונפשי, קשיים בקבלת החלטות והימצאות על פרשת דרכים בחייהם. ההנחיה והטיפול הקבוצתי יכול להתאים במיוחד לאנשים שהיו או שנמצאים בטיפול אישי ושיכולים להפיק מהערך המוסף של קבוצה, שיוצרת מצב טבעי וקרוב למציאות, על האתגרים שבה, ומספקת כר נרחב ומגוון לחוויה והתנסות הדדית , המתבהרים בצורה זמינה ויעילה בטיפול הקבוצתי.

   

באופן מסורתי, קבוצות סגורות מוגבלות–בזמן מתאפיינות בכך ש:

א.             משך תיפקודן מוגבל לתקופה מוגדרת, למספר ידוע מראש של מפגשים או שבועות. יש להן התחלה, אמצע וסוף מוגדרים.

ב.             בדרך כלל, מספר המשתתפים בהן מוגבל ואין אפשרות להצטרף לאחר מספר מפגשים ראשונים. המשתתפים מתחייבים לבוא לכל פגישות הקבוצה.

 

מרבית הקבוצות המוגבלות בזמן מתקיימות לפחות 8-10 מפגשים וחלקן עד 20 מפגשים. אורך חייהן תלוי ביעדיהן, במה שהן מכוונות להשיג עבור משתתפיהן. המנחה או המנחים מכוונים את הקבוצה כך שהמטרות שלשמן הוקמה תקבלנה מענה במשך מספר הפגישות שהוקצבו לכך.

טיפול קבוצתי במסגרת שירותי הייעוץ הפסיכולוגי לסטודנטים

רוב הפניות לשירותי הייעוץ של אוניברסיטאות בארץ קשורות לבעיות בינאישיות וחברתיות, ולנושאים כמו דימוי עצמי נמוך, בטחון עצמי מוגבל, קבלה ע"י קבוצת הגיל, יחסים עם בני המין השני וקונפליקטים של תלות-עצמאות.

במשך השנים, הציעו שירותי הייעוץ של אחת האוניברסיטאות בארץ לפונים דרכי טיפול שונות, שהטיפול הקבוצתי היה אחת מהן, לצד הטיפול הפרטני. לפעמים, בשל רשימות המתנה ארוכות, היה הטיפול הקבוצתי זמין יותר מהפרטני, ולפעמים היה הוא השיטה המועדפת מלכתחילה.

הקבוצות היו מהסוג המסורתי – שבהן 7-10 משתתפים, שהתחייבו להשתתף בכל פגישה במשך תקופת זמן ספציפית (9 חדשים). אם מסיבה כלשהי, אחד הסטודנטים לא יכול היה להשתתף בפגישה, הוא התבקש להודיע על כך למנחי הקבוצה קודם לכן.

לפני כשנה, כתוצאה מעלייה משמעותית במספר הפונים אל שירותי הייעוץ, נוצרה רשימת ממתינים ארוכה. היה זה מצב בעייתי ביותר - הן בשל אופיין הדחוף של חלק מבעיות הפונים, והן בשל העובדה שהתקופה שבה היו הסטודנטים יכולים ליהנות משירותי הייעוץ הייתה מוגבלת מראש לזמן היותם סטודנטים באוניברסיטה. כדי להתמודד עם מצב  זה, יזמנו תכנית לקבוצת טיפול פתוחה ניסיונית, המבוססת על המודל של גפני, קופרמן ולוי (1990) בשינויים קלים.

 

מודל הקבוצה הטיפולית הפתוחה

 מודל זה שונה מהקבוצה הטיפולית המסורתית הסגורה בכמה היבטים חשובים:

1. המשתתפים בקבוצה אינם מרואיינים על ידי המטפלים של הקבוצה לפני קבלתם לקבוצה. המראיין, עורך האינטייק, או המטפל האינדיבידואלי, הם הממליצים  הבלעדיים  באשר לשאלה האם הסטודנט הוא מועמד מתאים, אשר יכול להפיק תועלת מטיפול קבוצתי.

2. נמסר למשתתפים שהם אינם חייבים (אם כי זה מומלץ) להשתתף על בסיס סדיר או להודיע למטפלי הקבוצה כאשר לא ישתתפו.

3. מספר המשתתפים ואורך החיים של הקבוצה אינו נקבע מראש ע"י מנחי הקבוצה.

4. משתתפים חדשים יכולים להצטרף לקבוצה בכל זמן.

 

היסודות המשותפים לקבוצה זו ולקבוצה מסורתית סגורה הם:

1. שני מנחים - עדיף גבר ואשה.

2. פגישות שבועיות בנות שעה וחצי בסטינג קבוע.

3. שמירה קפדנית על סודיות.

 

 להלן תיאור השיטה, הממצאים והרשמים מהתנסותנו בהנחיית תכנית קבוצה טיפולית פתוחה, לפי המודל שלעיל, בשירותי הייעוץ באותה אוניברסיטה, לאורך תקופה של 11 חודשים (36 פגישות).

 

 ההפניות לקבוצה הפתוחה הגיעו משלושה מקורות:

1. סטודנטים מרשימת ההמתנה, אשר נמצאו מתאימים ע"י המראיין כמועמדים לטיפול קבוצתי. מועמדים מתאימים אשר פנו לשירותי הייעוץ לאחר שהקבוצה התחילה הופנו גם כן. הובטח לסטודנטים שהשתתפותם בקבוצה לא תהיה במקום אפשרות לטיפול אינדיבידואלי בעתיד, אם יימצא צורך.

2. סטודנטים אשר הופנו לטיפול קבוצתי כטיפול המתאים.

3. סטודנטים אשר היו כבר בטיפול פרטני ואשר המטפל שלהם הרגיש שהם יוכלו להפיק תועלת נלווית מהתנסות בטיפול קבוצתי.

כל הסטודנטים יודעו באשר למבנה ולחוקי הקבוצה, והם עודדו להשתתף לפחות בפגישה אחת.

הגישה שהשתמשו בה המטפלים הייתה גישה של "כאן ועכשיו" (יאלום, 1985), אקלקטית ואינטראקטיבית (הופמן וגפני, 1984; הופמן וסיגל, 1989). המטפלים, פסיכולוג ופסיכולוגית, עשו אינטרפרטציות וקונפרונטציות, יזמו משחק תפקידים, ונתנו תמיכה והגנה לחברי הקבוצה ה"חלשים יותר". נעשה ניסיון על ידם לספק מודל חיובי של תפקיד "הורים", אשר למרות שהיו חלוקים לעיתים בדעתם, היו מסוגלים להתייחס ולהתנהג באופן פתוח, חיובי וחיבתי.

עשרה סטודנטים הופנו לפגישה הקבוצתית הראשונית, ושישה מהם הופיעו בשבועות שלאחר מכן. מידת ההשתתפות נעה בין ארבעה לשמונה משתתפים, ובפגישה החמישית התבסס  גרעין של שישה משתתפים קבועים. בפגישה ה – 15 העלו לדיון שמונת המשתתפים, שנוכחותם הייתה יציבה יחסית, את שאלת  מספר חברי הקבוצה.  הם הגיעו להחלטה שהקבוצה לא תעבור את הגודל הנוכחי. בפגישה ה -25  החליטה הקבוצה שלא להוסיף עוד חברים חדשים.

 

דיון

הבחירה האם 'להגיע או לא להגיע' לפגישת הקבוצה יצרה כנראה תהליך התפתחותי ('ברירה טבעית') שעזר והחיש לכידות קבוצתית. כמו כן, כתוצאה מבחירה זו, סטודנטים אשר השתתפו בפגישה קיבלו על עצמם ביתר שאת מחויבות לעבוד על הקשיים והבעיות שלהם וגם הצהירו על כך. בנוסף לכך, הסטודנטים היו מסוגלים לחזור לקבוצה לאחר שנעדרו, ללא רגשי אשמה או מחויבות להסביר ולהגן על עצמם. חופש זה 'לבוא או לא לבוא' גם קידם את ההערכה העצמית והכוח של הקבוצה וחבריה האינדיבידואליים.

לנקודה אחרונה זו התייחסו באופן מרומז בפגישה ה-30, כאשר הקבוצה העלתה את נושא הסיום ודנה בו. בפגישה זו,  בוטא טווח רחב של דעות ורגשות  ע"י חברי הקבוצה.  משתתפים אחדים צידדו בתאריך סיום מוקדם, ערב פגרת האביב, שהייתה אמורה להתחיל כעבור 6 שבועות, בעוד שאחרים בחרו לסיים את פעילות הקבוצה בתום השנה האקדמית, כעבור 4 חדשים. משתתף אחר העדיף להשאיר את הנושא לא פתור, ואילו משתתף נוסף ביטא חשד ואי אמון באשר לשאלה האם ההחלטה הייתה באמת בידיהם.

הסטודנט ששיעור השתתפותו בקבוצה היה הגבוה ביותר ניסח את עמדתו באופן דרמטי ופיוטי למדי: "זוהי זכות גדולה לאדם להיות בעל ההזדמנות לסיים מערכת יחסים כאשר הוא בוחר. זוהי חוויה קיומית. העובדה שהייתה לי הבחירה אם 'לבוא או לא לבוא' הייתה גם כן מאד משמעותית עבורי. אילו היה נכפה עליי לבוא, לא הייתי בא באופן סדיר".

למרות ההכנה המינימאלית, החילופים התכופים  בנוכחות בשלבים ההתחלתיים של הקבוצה  ותשומת הלב המוגבלת שניתנה להרכב הקבוצה, נוצרה בה לכידות גבוהה והיא הגיעה לדרגה גבוהה של אינטימיות בשלב מוקדם בהתפתחותה. לדעתנו, בין הגורמים שתרמו לכך היו: הנוכחות הקבועה והמתמידה של המטפלים,  מעורבותם הרבה והסגנון הפעיל של הנחייתם,  גישת ה'כאן ועכשיו', קביעת הגבולות, והנוכחות של גרעין של 'ותיקים', שהציע המשכיות ונשא את "תרבות הקבוצה"  (Lonergran,1985).

                                                          

בהשוואה לקבוצות הסגורות שנוהלו בעבר בשירותי הייעוץ ע"י אחד מכותבי המאמר, רמת הפעילות של הקבוצה המתוארת הייתה גבוהה יותר, ההשתתפות הייתה יציבה יותר, ושיעור הנשירה (לאחר שנוצרה לכידות) היה פחות. מעניין גם לציין שבפעם הראשונה בהיסטורית שירותי הייעוץ, פגישות של טיפול קבוצתי נמשכו גם במשך תקופת מבחני הסיום ובמשך תקופת הקיץ.

לאור ההתנסות החיובית הזאת, נפתחו בשירותי הייעוץ שתי קבוצות פתוחות נוספות.

 

מסקנות

 

ההתנסות בניהול טיפול קבוצתי בקבוצה פתוחה הביאה אותנו למסקנות הבאות:

 

1. הכנסת קבוצה פתוחה לשירותי הייעוץ עזרה בצמצום רשימת הממתינים הארוכה.

2. הקבוצה הפתוחה נתנה אפשרות לאבחנה והערכה נוספת של הסטודנטים ושכלול היכולת להחליט על ההתערבות הטיפולית ההולמת (אינדיבידואלית, זוגית, משפחתית או טיפול קבוצתי).

3. הקבוצה הפתוחה סיפקה הזדמנות לא מאיימת עבור סטודנטים שהיו אמביוולנטיים ופחדו מטיפול פסיכולוגי, להתנסות בחוויה טיפולית ללא מחויבות, ולחזור לקבוצה לאחר היעדרויות.

4. הקבוצה הפתוחה נתנה לסטודנטים תשומת לב טיפולית מידית ע"י יצירת מסגרת אשר בה יכולים היו לקבל תמיכת עמיתים בני גילם, "אוזניים קשובות", אינפורמציה, והזדמנות ללמוד מריבוי טרנספרנסים ואינטראקציות קבוצתיות.

5. הקבוצה הפתוחה מייצגת ומשקפת טוב יותר את העולם האמיתי  - אשר בו מערכות יחסים נוצרות ומסתיימות לעיתים קרובות ללא קיומם של קווי יסוד ומסגרת המוגדרים באופן ברור.

6. הקבוצה הפתוחה השלימה את הטיפול האינדיבידואלי שקיבלו כמה מהמשתתפים, הוסיפה עליו  וסיפקה הזדמנות מיידית יותר לטפל בבעיות חברתיות ובינאישיות.

7. בקבוצה הפתוחה היו המטפלים פנויים להתמקד בבעיות ובנושאים שהועלו ע"י חברי הקבוצה, מבלי שהיו מוטרדים בטיפול בעניינים הנוגעים לנוכחות המשתתפים בקבוצה.

8. הקבוצה הפתוחה הוכחה כאופנות טיפולית יעילה, כפי שנראה ברמת הפעילות הקבוצתית ובשינויים שעליהם דיווחו המשתתפים, הן בסיטואציה התוך קבוצתית והן מחוץ לקבוצה.

 

מסקנות אלה תואמות  לאלו של גפני, קופרמן ולוי (1990),  בהתנסויותיהם בקבוצות פתוחות במסגרת קלינית.

הכותבים ממליצים לערוך ניסויים וחקירה נוספים במודל הקבוצה הפתוחה שלהם עם אוכלוסיות שונות ומגוונות.

 

 

 

 

 

 

 

 

References

 

Gafni, S., Kuperman, N. & Lavi, Y. (1990) To come or not to come: Open group psychotherapy. Unpublished manuscript.

 

Hoffman, S. & Gafni, S. (1984) Active-interactional cotherapy. International Journal of Family Therapy, 6, 1, 53-58.

 

Hoffman, S. & Segal, S. (1989) The dialectical approach in group therapy. International Journal of Group Psychotherapy, 39, 3, 413-418.

 

Lonergran, E. C. (1985) Utilizing group processes in crisis: Waiting-list groups. International Journal of Group Psychotherapy, 35, 355-371.

 

Yalom, I. D. (1985) The Theory and Practice of Group Psychotherapy, New York: Basic Books.

 

 

 

 

 

 

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.