תובנות חכמי ישראל כדרך לשינוי התנהגות
ד"ר שניאור הופמן
תקציר
חכמי ישראל היו בעלי תובנה והבנה עמוקה ורחבה בפסיכולוגיה, בדינמיקה ובפתולוגיה של האדם ובדרכים לשינוי התנהגותו. מאמר זה מציג את תובנותיהם והתערבויותיהם במושגים פסיכולוגיים מודרניים וכן את יחסם לשימוש במניפולציה כאמצעי לשינוי התנהגות.
מילות מפתח: יהדות, פסיכולוגיה יהודית, דיסוננס קוגניטיבי, טיפול אסטרטגי, מניפולציה
* * *
מאמרים רבים נכתבו על החכמה והתובנה הפסיכולוגית של חכמי ישראל ורבניה. מחברים שונים התמקדו בדמיון בין כתבי התאורטיקן המועדף עליהם לבין ההשקפה התורנית המתאימה לכתביו – כגון במאמריהם של ספירו[1], חסיד תורתו של פרויד, ושל בולקה[2], חסיד שיטתו של פרנקל.
וכן מאיבאום[3], במאמרו "כתבי הרמב"ם בפסיכיאטריה", מפרש את הדעות הניאו-אפלטוניות של הרמב"ם על הנפש והתועלת של "שביל הזהב" כדרך חיים, במושגים התנהגותיים.
המאמר הזה יתמקד באספקטים ה"קוגניטיבים-התנהגותיים" בהשקפות של רבותינו הקדמונים וההתערבויות הלא קונבנציונליות של כמה מחכמי ישראל, בניסיונם לשנות את התנהגות האדם. בעזרת מספר תיאורים קצרים של "טיפולים חד-פעמיים"[4], יובהר יחסם של חכמי ישראל כלפי השימוש במניפולציה כאמצעי לשינוי התנהגות.
''''אחר הפעולות נמשכים הלבבות''''
הגורמים לשינוי התנהגות האדם העסיקו תאורטיקנים ומטפלים שנים רבות. תומכי הגישה האנליטית מדגישים את החשיבות של ה''''תובנה'''' בשינוי אמיתי של ההתנהגות. לדעתם, שינוי ללא תובנה הוא אשליה. במחנה השני, תומכי הגישה ההתנהגותית והאסטרטגית טוענים ששינוי התנהגות בא על-ידי עשיית מעשים והתנהגות חדשה. תובנה, לפי דעתם, היא (לעיתים קרובות) תוצאה, ולא הגורם לשינוי.
"הרבה אנשים מדוכאים מאמינים שהם ''''רק צריכים להרגיש מוטיבציה'''', אבל סימפטום הדיכאון עצמו, לעיתים קרובות, חוסם את האפשרות להרגשה כזאת. לכן, אם האיש מחכה עד שירגיש מוטיבציה, הוא מחכה בחוסר תכלית. בלתי צפוי ואירוני הוא, כי ההתעסקות בפעולה, אפילו שהאדם אינו מרגיש חשק לעשות אותה, יכולה להוביל להרגשה של מוטיבציה. אנחנו קוראים לזה ''''עבודה מהחוץ פנימה'''' (outside-in)".[5]
השקפה זו מתאימה להשקפת בעל "ספר החינוך", שמדגיש מספר פעמים ש"האדם נפעל כפי פעולותיו, וליבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם... כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות".[6]
דעות דומות נמצאות בתלמוד. "אמר רבי יהודה: ''''לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן''''.[7]
בפירושו לפרקי אבות, מייעץ הרמב"ם[8], שאדם הרוצה לתת סכום גדול לצדקה, עדיף שייתנו בכמה פעמים ובסכומים קטנים, במקום שיתן סכום גדול בבת אחת, כדי להשריש בו את תכונת הנדיבות.
גם לגבי ההרגל למעשים רעים מלמדים אותנו חז"ל שההרגל נעשה טבע. וכך נאמר בתלמוד, "כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה... נעשית לו כהיתר".[9]
כמו כן, מילגרם, במחקרו הקלאסי על הצייתנות, מציין שכאשר האדם חוזר על התנהגות אסורה ורעה, זו נהפכת לו כנורמה. "כשאדם מתחיל לעשות רע, הוא ממשיך לעשות רע במקום לומר לעצמו ''''כל מה שעשיתי עד עכשיו הוא רע, ועכשיו אני מודה בזה ומפסיק".[10]
דעות אלו מתאימות גם למחקר סוציו-פסיכולוגי שנעשה על ידי וולס ופטי[11]: קבוצה גדולה של סטודנטים התגייסה למחקר ונחלקה לשלוש קבוצות. החוקרים הסבירו לסטודנטים שהמחקר הוא "מחקר שיווקי": בעלי מפעל שייצרו אזניות היו מעוניינים לבחון את איכות המוצר שלהם במצב בו המאזין נמצא בתנועה. כל המשתתפים במחקר האזינו לקלטת שירים של זמר מפורסם ואחר כך האזינו להבעת דעה הטוענת, שיש צורך להעלות את שכר הלימודים באוניברסיטה שלהם מ- 587$ ל- 750$. בקבוצה אחת, המשתתפים התבקשו לנענע ראשם בעוצמה למעלה ולמטה (בתנועת "הן") כשהאזינו לקלטת. הקבוצה השניה התבקשה לנענע את הראש מימין לשמאל (בתנועת "לאו"), והקבוצה השלישית (שהיתה קבוצת ביקורת) התבקשה לא לנענע את הראש כלל.
בסוף ההאזנה, המשתתפים התבקשו למלא שאלון קצר על איכות המוסיקה וההשפעה של התנועה עליה. בסוף השאלון היתה השאלה החשובה שבאמת עניינה את החוקרים: "מה אתה חושב שצריך להיות שכר הלימוד באוניברסיטה לשנה? "
תשובות הסטודנטים היו מדהימות ובלתי צפויות. קבוצת הביקורת לא הושפעה מהבעת הדעה בקלטת, והדעה הממוצעת בה היתה ששכר הלימוד הנוכחי הוגן. הקבוצה שהניעה את הראש מימין לשמאל התנגדה לדעה שבקלטת, והדעה הממוצעת בה היתה שיש צורך להוריד את שכר הלימוד ל- 467$ לשנה. והקבוצה שהניעה את הראש מלמעלה למטה הושפעה מהדעה שבקלטת, והדעה הממוצעת בה היתה שיש צורך להעלות את שכר הלימוד ל- 646$ לשנה.
התברר כי הפעולה הפשוטה של הנעת הראש מעלה-מטה השפיעה על ההחלטה של הסטודנטים להמליץ על מדיניות שתוציא כסף מכיסם.[12]
מסקנת המחקר היא כי אפילו תנועות פיזיות פשוטות יכולות להשפיע על הדעות וההרגשות של אנשים.
טרנספורמציה קוגניטיבית ודיסוננס קוגניטיבי
חכמינו עשו שימוש ב''''טרנספורמציה קוגניטיבית'''' (cognitive transformation) ו''''דיסוננס קוגניטיבי'''' (cognitive dissonance) בהבנת ההתנהגות של האדם ושינויה:
אבן-עזרא, בפרושו על התורה[13], מתייחס לדיבר העשירי מעשרת הדיברות "לא תחמוד... אשת רעך"; "אנשים יתמהו על זאת המצוה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו, כל מה שהוא נחמד למראה עיניו. ועתה אתן לך משל, דע כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בלבו שישכב עמה, כי ידע כי זה לא יתכן. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים שיאווה שיהיו לו כנפיים לעוף השמיימה. ... ובעבור זה, המשכיל לא יתאווה ולא יחמוד. ואמר שידע שאשת רעהו אסרה השם לו, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי. על כן הוא ישמח בחלקו ולא ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו."
בראותו את אשת רעהו בלתי מושגת אפילו יותר מנסיכה (''טרנספורמציה קוגניטיבית''), אדם מסוגל לכבוש ולהשתלט על תאוותיו ולהרגיל את עצמו לא לחמוד.
ובדומה, מסופר במסכת עבודה זרה[14]: "רבי עקיבא ראה אשת טורנוסרופוס הרשע (שהיתה יפת תואר) רק, שחק ובכה. רק שהיתה באה מטיפה סרוחה...". נראה שרבי עקיבא רצה להדגיש לעצמו מאין באה אשה זו, כדי למנוע ולדכא מחשבות ודחפים אסורים שהיו עלולים להתעורר אצלו.
כל אלה מתאימים לתוצאות מחקר בתחום התפתחות-ילדים בנוגע לנסיונות לשליטה בדחפים, השהיית סיפוק מיידי וויסות עצמי[15]: ילדים נחשפו לחפץ מעורר רצון וחשק ונבדק מה מסייע ומה מעכב את יכולתם להימנע מסיפוק עצמי מיידי. אחת התוצאות הייתה שבעקבות הוראות מהחוקרים, הילד מסוגל לשנות את תפישתו ביחס לחפצים המעוררים חשק בו, בדרכים שיגבירו או ימנעו את ההשהיה או הרצון לסיפוק מיידי. אם ההוראה לילד הייתה להתמקד בתכונות המגרות והמושכות של החפץ (כגון: הטעם הטוב של הבייגלה), הוא לא יצליח להשהות את הרצון לסיפוק מיידי. אבל אם ההוראה לילד היא להסתכל על הבייגלה כאילו זה בול עץ קטן, הוא יצליח להשהות את הרצון לסיפוק מיידי. החוקרים סיכמו שהכרת החוקים הרלוונטיים של ''''טרנספורמציה קוגניטיבית'''' ושימוש בהם על-ידי אנשים במצבים של צורך בשליטה עצמית, תגרום להם להשיג שליטה על דחפיהם במרדף אחר מטרותיהם, למרות לחצים מנוגדים.
''''דיסוננס קוגניטיבי'''' הוא מצב בו קיימת סתירה בין ההבנה והתפישה השכלית של האדם לבין המצב בפועל, שאינו תואם את הציפיות הנובעות מהבנותיו.[16] המצב הלא נוח מפעיל תהליכים קוגניטיבים ומנגנוני הגנה. קיים דחף אנושי חזק להפחית דיסוננס (סתירה) ולפתור קונפליקט פנימי על ידי שינוי התפישה וההבנה או על ידי שינוי המצב בשטח, כדי להתאימם זה לזה. דבר זה הוכח והופגן בניסויים סוציו-פסיכולוגיים, שבהם מילוי תפקיד מסוים גרם להזדהות ולשינוי עמדה.[17]
דוגמאות לדיסוננס קוגניטיבי נמצאות בכתבי חז"ל:
בתלמוד נאמר שאם אדם נקלע במצב שבו לפניו בהמה של אוהבו, הכורעת תחת נטל משאה, ולעומת זאת שונאו זקוק לעזרה בטעינת משא על גב בהמתו, מוטב שיעזור לשונאו, כדי שיכבוש את יצרו הרע.[18] עקירת שנאה מליבו חשובה יותר, מבחינת התורה, מאשר דאגה להפחתת סבלה של בהמה. ביצירת מצב של ''''דיסוננס קוגניטיבי'''' בין רגשות שליליים (שנאה) ומעשה חיובי (עזרה), אדם נאלץ לשנות את רגשותיו כדי להתאימם להתנהגותו.
בדרך זו, ניתן גם לפרש את החלטתו של יוסף לעכב במצרים דוקא את אחיו שמעון, שגרם לו צער רב בעבר.[19] במדרש נאמר[20] "שיוסף אסר את אחיו (בכלא) לעיני שאר אחיו, וכיון שיצאו, הוציאו והאכילו והשקהו". יתכן שמטרתו של יוסף היתה לשרש את השנאה והטינה מליבו כלפי שמעון אחיו, ולכן הוא בחר לעכבו אצלו כדי שיוכל במשך תקופה ארוכה לפנקו ולשרתו בכל צרכיו (אוכל, שתייה, רחיצה וסיכה).
השימוש במניפולציה
''''טיפול אסטרטגי'''' הוא גישה טיפולית ישירה העושה שימוש, לעתים קרובות, במניפולציה, כדי להשיג מטרות טיפוליות בדרך קצרה, מהירה ויעילה.
''''מניפולציה'''', במובן הקונקרטי ביותר, היא פעולת שליטה על-ידי ידיים או מוח. השימוש במניפולציה בתחום הפסיכותרפיה עורר ויכוח רחב וזכה לתגובות קיצוניות בין פסיכותרפיסטים מכל האסכולות. מצד אחד, יש השוללים שימוש במניפולציה, כי היא מתנשאת, לא מוסרית, תוקפנית, משפילה, פוגעת באתיקה המקצועית, פוגמת באמון ובכבוד כלפי המטופל וביחסים הטיפוליים בכלל. מצד שני, יש הטוענים "שהחיים הם מניפולציה אחת גדולה", ועומדים על כך שהמניפולציה קיימת בכל צורות הטיפול, החל מהגישה האנאליטית, דרך ההתנהגותית והאסטרטגית, למרות שהיא מופיעה בכל אחת מהן באופן שונה. לפי טענה זו, מניפולציה היא פשוט השפעה, ובטיפול "לא ניתן שלא להשפיע" כפי שאדם "אינו יכול לא לתקשר".
השאלה, אם כן, איננה האם להשפיע או לא, אלא כיצד לעשות זאת בדרך בונה, אנושית, יעילה ומהירה ביותר, במטרה לחולל שינוי חיובי במטופל ולעזור לו להתמודד עם בעיותיו.
למניפולציה יש מספר גוונים: באופן הפשוט והטהור זו הנשיקה שהאם נותנת או התחבושת שהיא מניחה על הפצע של הילד כדי "שירגיש יותר טוב". באופן מורכב יותר, המניפולציה יכולה לכלול תחכום, רמאות והתערבויות מסובכות יותר.[21]
המניפולציה אושרה על ידי אישים דתיים גדולים ביהדות אם מטרותיה היו אלטרואיסטיות ותרפויטיות. אך מאחר שערכי האמת והכנות היו עליונים, המניפולציה הוקעה על ידיהם כשהשימוש בה היה למטרות קידום אינטרסים אישיים.
רש"י, בפרושו על "פרקי אבות"[22] תיאר את ההתערבות האסטרטגית של אהרון, הכהן הגדול, שהקדים את היילי ואריקסון ב- 3300 שנה, ושיכול היה להיחשב כ"מטפל המשפחתי הראשון".
בתורה מתוארות התגובות של בני ישראל למיתתם של מנהיגיהם הגדולים, אהרון ומשה. ביחס לאהרון כתוב: "ויבכו אותו כל בני ישראל",[23] ואצל משה המילה "כל" אינה מופיעה[24]. המפרשים הסבירו זאת בכך שבמיתת משה רק הגברים בכו, אך במיתת אהרון בכו גם הגברים וגם הנשים, בגלל שאהרון היה רודף שלום והשרה אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאישה:
"מעשה באדם אחד שכעס על אשתו ושלחה מביתו, ונשבע שלא תחזור לביתו עד שתהיה יורקת בפניו של כהן גדול. ונתוודע הדבר לאהרון. מה עשה? קרא לאשה הזו ואמר לה שיש לו בעיניו חולי גדול, ולא יכול להירפא אם לא תהיה יורקת בו. הפציר בה וירקה בעינו. אחר כך שלחה לבעלה וסיפרה לו, והטיל שלום ביניהם."
"וכן בין אדם לחבריו. כשהיו שני אנשים רבים, היה הולך אצל אחד ואומר לו, עכשיו באתי מאצל חברך, ומצאתי אותו מכה בראשו ומצטער ומתחרט על הצער שגרם לך, ואינו זז משם עד שהוציא מלבו את הקנאה והשנאה, ואחר כך הולך אצל השני ואמר אותם דברים, וכשנפגשו שניהם, היו נופלים אחד על פניו של השני ומתפייסים."
הדוגמה המפורסמת והמתוחכמת ביותר למניפולציה מוצלחת בתנ"ך ביא הסיפור המתואר במלכים א'''' (ג'''', יטו''''-כח''''), בקשר ל "משפט שלמה".
דוגמה נוספת מתוארת במסכת נדרים[25]: "רבי עקיבא נשא לאשה את בתו של כלבא שבוע. הדירה אביה הנאה מכל נכסיו. בחורף היו ישנים בין ערימות התבן. בא אליהו הנביא והופיע בדמות בן-אדם וקרא מן הדלת ואמר להם, "תנו לי מעט תבן כי אשתי ילדה ואין לי אפילו תבן לסדר לה מיטה לישון". אמר רבי עקיבא לאשתו, "ראי את האדם הזה שאפילו תבן אין לו." רבנו ניסים הסביר שאליהו עשה דבר זה כדי לנחם אותם ולהראות להם שיש עניים יותר מהם.
דוגמה להתערבות פסיכולוגית מתוחכמת על ידי רב ידוע מסופרת בספרו של קרלינסקי[26]: הרב יוסף דוב סולובייצ''''יק (מהמאה התשע-עשרה) נכנס לדיכאון עמוק בעקבות מאסר רבו האהוב והנערץ עליו, הרב יהושע לב דיסקין, עקב האשמות כוזבות נגדו מצד הממשלה האנטישמית. בשבתות, הסתפק הרב בסעודה מינימלית כדי לצאת ידי חובת היום והתבודד כל השבוע בחדרו. הוא סירב לקבל אורחים, אפילו את תלמידיו ועמיתיו הקרובים לו, וגם חדל ללכת לבית הכנסת ולהעביר שיעורים. רופא מומחה, שהגיע לטפל בו, המליץ על מנוחה מוחלטת והוסיף שאם במקרה רוחו של הרב תתעורר באופן פתאומי, ההחלמה תבוא בדקות ספורות. נסיונות על ידי משפחתו, תלמידיו וחבריו להוציא אותו מדיכאונו דרך תמיכה, עידוד וגירוי אינטלקטואלי, נכשלו.
יום אחד, כששמע הרב מאיר שמחה הכהן ("האור השמח"), אחד מהתלמידים המובהקים של הרב סולובייצ''''יק, על מצבו הירוד של רבו, מיהר לבקרו. גם ניסיונותיו לרומם את מצב רוחו של רבו באמצעות גירוי אינטלקטואלי לא עלו יפה. כשהרב מאיר שמחה התחיל לצטט מתורתו של הרב דיסקין (ששמע מפיו לפני זמן מה בביקור אצלו בבית הסוהר), הוא הבחין בתגובה כלשהי מצד רבו. הרב המשיך לצטט עוד דברי תורה מהרב דיסקין והתחיל לחלוק על פירושיו וחידושיו. כששמע הרב סולובייצ''''יק ביקורת על רבו האהוב, מיד התחיל להגן עליו והביא ראיות לזכות רבו. במקום לוותר, הרב מאיר שמחה המשיך להקשות ולחלוק על החידושים של הרב דיסקין, והדבר גרם לרב סולובייצ''''יק להרים קולו ולגייס את כל כוחותיו, כשרונותיו האינטלקטואלים ומיומנות הניתוח שלו על מנת להפריך את הביקורת נגד רבו ולהוכיח שרבו צודק. הרב מאיר שמחה ניצל את ההזדמנות והעלה נושאים תורניים נוספים שרבו התייחס אליהם במעורבות רבה. לאחר הדיון התורני הממושך, הרב סולובייצ''''יק ליווה את תלמידו לבית הכנסת. זמן קצר אחר כך, חזר הרב לפעילויותיו הרגילות כרב ומנהיג לקהילתו.
דוגמה נוספת להתערבות על ידי שימוש במניפולציה: מסופר על הגאון רבי מרדכי לבטון זצ"ל (ראש הדיינים והרב הראשי בארם צובא) שפעם באו לפניו איש ואשה, כשהאיש מביע בפניו את רצונו לגרש את אשתו, כי מזה כמה שנים אין להם ילדים. הרב ידע כי מסיבה זו החל הבעל אט אט לזלזל באשתו, אף כי באמת רבת מעלות הייתה, עד שהלך והתערער לגמרי שלום הבית ביניהם. ניסה הרב לדבר על לבו של הבעל לוותר על דרישתו, ולהחזיר את שלום הבית על כנו, כשהוא מסביר לו כי חבל להפסיד אשה צדקנית כמו זו. אך ללא הועיל.
הרב, בחכמתו הגדולה, ירד לנבכי נפשו של הבעל והכיר את חולשותיו. לפתע עלה בלבו רעיון מבריק ומקורי, כיצד להחזיר את לבו של הבעל לחבב ולהוקיר את אשתו, כמקודם. הוא פנה לבעל ואמר לו: "אם הנך חפץ לגרש את אשתך, יהי כרצונך, תבואו אלי מחר אי"ה ואכתוב לכם גט". בינתיים ביקש הרב מאחד מתלמידיו: "מחר בשעה שיבוא האיש לגרש את אשתו תבוא פתאום ותלחש משהו באוזני, ואני אכעס ואצעק עליך".
למחרת בא האיש והתייצב בפני הרב עם אשתו כדי לגרשה. תכף ומיד הופיע אותו תלמיד ולחש דבר מה באוזני הרב, כמוסכם. הרב הפגין כעס גדול והחל לצעוק עליו בזעם. נדהם האיש בעל הגט לראות כעסו הגדול של הרב, ושאלו בפליאה: "על מה חרי האף הגדול הזה?" השיב הרב: "חוצפתו של איש זה עברה כל גבול, עוד לא קיבלה אשתך הגט וכבר לוחש הוא באוזני כי רצונו עז להינשא לאשה מעולה זו, ולכן שאזדרז מהר לכתוב את הגט...".
פניו של האיש בשומעו כדברים האלה, הביעו תדהמה והפתעה כאחד. הוא תפס בידו של הרב וביקשו להפסיק מיד לכתוב את הגט. כי הוא רוצה להמשיך לחיות בשלום עם אשתו... התפלל עליהם הרב ונפקדו בזרע של קיימא.
* * *
מהדוגמאות השונות שהוצגו לעיל אנו למדים שחכמי ישראל ורבניה האמינו ש"המטרות מקדשות את האמצעים" במצבים מסויימים, כשהמטרות הן אצילות וחיוביות.
התבוננות בחכמת גדולי ישראל עשויה להעשיר ולתרום לידע הפסיכולוגיה והבנת הדינמיקה של האדם ודרכי הטיפול במצוקותיו ובעיותיו.
[1] M.H. Spero, “Meta-psychological Dimensions of Religious Halakhic Judaism and Psychoanalysis” in Journal of Psychology and Judaism (1966, vol. 20, no. 2) pp. 157-198.
[2] R. Bulka, “Logotherapy and the Talmud on Suffering: Clinical and Meta-clinical Issues” in Journal of Psychology and Judaism (1977, vol. 2, no. 1) pp. 31-44.
[3] M. Maibaum, “Maimonides’ Writings on Psychiatry” in Proceedings of the Association of Orthodox Jewish Scientists (1976, vol. 3-4) pp. 145-156.
[4] viz. M. Talmon, Single-Session Therapy (San Francisco: Jossey Bass, 1990).
[5] C.R
[6] ספר החינוך מצוה טז. ועע"ש מצוה מ, צה, צט ועוד.
[10] M. Milgram. Obedience to Authority: An Experimental View (New York: Harper & Row, 1974).
[11] G.L. Wells and R.E. Pettey, “The Effects of Overt Movement on Persuasion” in Basic Applied Psychology (1980, vol. 1, no. 3) pp. 219-230.
[12] viz. M. Gladwell. The Tipping Point (
[15] T. Lickonat, ed., Moral Development and Behavior (New York: Holt, Rhineheart & Winston, 1976) p. 94.
[16] L. Festinger, A Theory of Cognitive Dissonance (Evanston, IL: Row, Peterson & Co., 1957).
[17] B.T. King and I.L. Janis, “Comparison of the Effectiveness of Improvised versus Non-improvised Role-Playing in Producing Opinion Change” in Human Relations (vol. 9) pp. 177-186.
[18] תלמוד בבלי בבא מציעא לב ב.
[19] ע'''' רש"י בראשית מב כד "הוא השליכו לבור, הוא שאמר ללוי הנה בעל החלומות הלזה בא".
[21] J. Haley. The Psychiatric Techniques of Milton Erickson, MD (New York: W.W. Norton, 1973).
[24] דברים לד ח.
[25] תלמוד בבלי נדרים נ א
[26] מכון ירושלים תשד"ם, קרלינסקי, ח., הראשון לשושלת בריסק.
