סמכות הורית מ- א' ועד ת'
חלק ד': מ"עקרונות וערכים" ועד "תודה"
כתב: לירון און, פסיכולוג חינוכי
עקרונות וערכים
אחת לזמן מה מגיעים אלי הורים המתלבטים בדילמות קיומיות. לא תמיד אני מבחין בכך בנקל. תחילה מתגלה המעטפת, סיבת הפנייה המלווה בכאב, בבושה, בתחושת אין אונים, ובסיפורים, הגדולים והקטנים, על ה"בעיות עם הילדים". אבל אחרי מפגש אחד או שניים הדילמה הקיומית מתחילה לצוץ. היא מתגלה בשאלות, בהתייחסויות, בתגובה לאמירות הטיפוליות ולהצעות ההתערבות. בכל אלו ניתן להבחין שההורים הללו עסוקים בדבר מה גדול יותר מסך כל סיפוריהם: הם שואלים עצמם שאלות משמעותיות על עצם היותם הורים, כאילו אומרים - "מהי המשמעות העמוקה של כל הדבר הזה הקרוי הורות?".
באמירה זו הם הופכים באחת ל"הורים קיומיים".
מהורים אלו אני לומד כל העת. אני לומד על בחירות שנעשות ועל כאלו שנזנחות, על כאב ועל בדידות, על כובד המשא ההורי ועל האחריות, שאיש אינו יכול באמת לחלוק עמם. פרט לכל אלו אני לומד, כי במהות כל הורה הוא בראש ובראשונה גם אדם-מחנך.
הורה כמחנך?! זו אינה קביעה מובנת מאליה, שכן בניגוד ל"מחנכים החברתיים"- מורים, נביאים, אנשי ספר, ומנהיגים – ההורה אינו נולד כמחנך מתוך בחירה, אלא הופך למחנך כפועל יוצא של היותו הורה. סבורני, כי אין אדם האומר לעצמו "חפצתי לחנך אדם צעיר ולעצב את דרכו ולכן אוליד לי כמה ילדים..."
אולם, הלכה למעשה כך הם פני הדברים. המחנך הראשון הוא ההורה, וככל מחנך הוא מחויב לעסוק גם בפילוסופיה של הקיום. בדילמות המלוות את היותנו בני אדם, ובדילמות המלוות אדם אשר מנסה לחנך בני אנוש אחרים. וברגע שעמדה זו הופכת לנהירה, חייבים ההורים-המחנכים לעסוק כל העת בשאלות כגון: מיהו האדם? ובאיזה מובן אני מחנך את ילדי להיות "אדם[1]"?
העיסוק בשאלות אלו אינו שמור רק לפילוסופים, ויצירת מקום לשאלות אלה בחדר הטיפולים היא הכרחית. ההתקדמות של הדיון מן העמדה התכליתית והקונקרטית, לעמדה הקיומית מתרחשת, ראשית לכל, על ידי המעבר לעיסוק בעקרונות ובערכים.
העבודה "הקיומית" בחדר נעשית לאחר שההורה מציג בפניננו דילמה, אשר חורגת מן העיסוק בקונקרטי ופותחת צוהר להסתכלות שיש בה מקום לעיסוק בשאלות ערכיות ובאינטרוספקציה.
עיסוק בערכים מאפשר לעיתים קרובות את המעבר מן המישור הקונקרטי אל המישורים "הקיומיים" יותר של ההורות ובראש ובראשונה אל המישור האתי.
אסא כשר[2] מגדיר אתיקה כך: "לעיתים קרובות המפגש האנושי הוא יותר מורכב מאשר המפגש בין אדם לאדם... במפגשים אלו אמורים להתבטא לא רק היחסים הראויים בין אדם לאדם, אלא גם היחסים הראויים בין הורים לילדיהם... הורה חייב לילדו יותר אשר לאדם באשר הוא אדם... האתיקה היא תחום העיסוק ביחסים העשירים הללו, החורגים מן המוסר, מכבוד האדם באשר הוא אדם, אל עבר הערכים הייחודים של כל מקצוע בפני עצמו, (לדוגמה: מורה), של כל תפקיד בפני עצמו (לדוגמה: הורה), של כל מוסד בפני עצמו (לדוגמה: בית- ספר)".
ההורה, ככל מחנך, אוחז במערכת אמונות, דעות וערכים אותם הוא מבקש להנחיל לילדיו. הוא עושה כן מרבית הזמן מבלי התבוננות מודעת, שכן בכל אמירה שלנו ובכל התנהגות אנו מעצבים את תודעתו והתנהגותו של ילדנו. אולם, לעיתים אנו מחנכים את ילדנו מתוך מודעות ובכוונה ברורה, תוך שאנו מתבססים על עקרון כלשהו – "כלל או השקפה יסודית"[3] – בו אנו אוחזים, אך אולי בה בעת גם אחוזים על ידו.
לא פשוט לחנך על פי עקרונות בעידן הנתפס כמזלזל בעקרונות. חינוך לפי עקרונות נחשב לא אחת לארכאי, שמרני, בלתי קשוב לצרכיו של הילד. אולם, חינוך נעדר עקרונות מנחים, עלול להוליד תחושת אבסורד, קרי: מקריות, אפסיות, ריקנות והעדר[4], ואולי לא ניתן לומר, כי זה הוא בכלל "חינוך".
מן הצד השני, גם היאחזות בלתי מתפשרת בעקרונות חינוכיים יכולה להניב תחושות אבסורד אחרות – אלו המביאות לתחושת ניכור וזרות. ילד החש שההורה מחנך אותו על פי עקרונותיו בלבד אינו חש, כי ההורה מכוון לצרכיו. הורה כזה אולי עסוק מאוד ב"חינוך", אך כלל לא ברור האם הוא יכול להיתפס כ"מחנך", במשמעות הערכית של המושג.
בחברות בהן הזהות הקולקטיבית משמעותית יותר מן הזהות האישית יתכן שזוהי הנורמה[5], אולם בחברה הליברלית הפוסט-מודרנית, חינוך מן הסוג הזה נחשב כסותר את עיקרון היסוד של האינדיווידואליות, המעלה על נס את התפתחות הילד כפרט נבדל וייחודי, אשר מבטא את עצמו בצורה אותנטית.
בין שני הקטבים הערכיים הללו – החשיבות שבביטויו האינדבידואלי של הילד כפרט מתפתח מחד, והחשיבות שבהטווית כיוון להתפתחותו על פי העקרונות החינוכיים של הוריו, מתנהלות הדילמות ההוריות והסמכותיות מזה דורות רבים. כיום, לנוכח ההקצנה בעמידה על הביטוי העצמי כערך, והירידה ביכולת או ברצון להתחייב על עקרונות חינוכיים מוצקים, המתח הקיומי של ההורה כמחנך הולך ומחריף.
הורים רבים מבטאים מתח זה כאשר אינם מצליחים לבסס את סמכותם. מחד הם חשים, כי עליהם להבנות לילדיהם מרחב התפתחותי המכוונן לצרכיהם, תוך הישענות על הערכים הליברליים וכיבוד הסוביקטיביות והאוטונומיות הילדית; מאידך, הורים אלו חשים לעיתים, כי ההיענות וההתכווננות הבלתי פוסקת לרווחתו של הילד באה על חשבון העקרונות החינוכיים והמסורות החינוכיות שהתקיימו בעבר – עקרונות, אשר הורים אלו חונכו על ברכיהם. ואכן, אף אם המחיר של החינוך "הישן" נגבה במידה מסוימת על חשבון התפתחות האינדיבידואליות, יש לא מעט הורים הכמהים לתחושה הברורה והיציבה שהערכים ההוריים המסורתיים יצרו.
כדוגמה, במסגרת פגישה של הדרכת הורים קטע אותי אב וביקש לספר לי על אביו שלו. הוא תיאר אותו כאיש קשה יום, שעבד שעות רבות לפרנסתו, ושב מן העבודה בשעת ערב מאוחרת. הילדים ציפו בכיליון עיניים לראות את פניו, רבים ביניהם מי יהיה הראשון שיזכה להביא לו כוס תה. לאחר מכן, הם ידעו, שעליהם לתת לו מנוחה ולעזבו לנפשו. "אני חייב לאבי כה הרבה", מספר לי אותו האב, "ממנו למדתי את הדברים המשמעותיים ביותר על החיים. רכשתי ואני עדין רוכש לו כבוד רב".
והוא ממשיך – "והנה היום, כשאני מגיע הביתה בשעת ערב, לעיתים קרובות איש מילדי איני קופץ לקראתי. איש אינו שואל אותי מה שלומי, איך עבר עלי היום... איני מבקש שיביאו לי כוס תה" הוא צוחק, "אך לפחות שיתעניינו בי, שיתנו לי כבוד כאבא!"
דומני שכיום במרבית החברה הישראלית יהיה קשה מאוד, כמאמר הסיסמא הראקציונרית, "להחזיר עטרה ליושנה". הריאקציה של הסמכות אינה צריכה להיות מכוונת להשבת העבר על כנו - אנו איננו חיים באותה חברה ובאותה תרבות, ולכן גם אופי הסמכות אינו יכול להישאר כשם שהיה.
הדילמה הקיומית המלווה את ההורות הפוסט-מודרנית היא כיצד לחנך מבלי לחנך? כיצד להביע עמדה, לכוון, להשפיע וזאת מבלי לכפות, להתרחק, להתנכר? כיצד להיות הורה קשוב לילד מבלי לאבד את הקשב להורה שבתוכי?
ולהורים אלו הצעתי היא – חזרו אל הערכים! חזרה אל החינוך הערכי אינה סותרת את החינוך הפלורליסטי מכוון האינדבידואליות. ההיפך הוא הנכון. כפי שהבהרתי בראשית דברי, חינוך לאינדיבדואליזם מבלי ההיבט הערכי הוא חינוך הדונסיטי ומנוכר, ממש כשם שחינוך המושתת על ערכים ועקרונות ואינו מכיר בערך המימוש הסוביקטיבי מייצר ניכור ערכי.
שאלו את עצמכם מהם הערכים העומדים בבסיס הלבטים שלכם. לאילו ערכים הייתם מעונינים לחנך את ילדיכם? לאור אילו ערכים הייתם רוצים שהם יחנכו את ילדיהם?
העקרון הוא בבחינת תבנית מוגבלת – לעיתים נחוצה ולעיתים מכשילה. עלינו להפשיט את העקרון ולחתור למציאת הערך העומד בבסיסו. עלינו לשאול – על איזה ערך אנו נאבקים? מה אנו מבקשים להנחיל באמצעות תגובה זו או אחרת לילדים?
עבודה על מדרג הערכים ההורי פותחת בפני ההורים את האפשרות לגבש הבנה, מעבר לדילמות החינוכיות הספציפית. כך למשל הם מבינים, כי רבים מהאיסורים שהם מטילים הם איסורים לשם איסור ולא נועדו לתמוך בעמדה ערכית כלשהי. מנגד הורים מבחינים, כי פעמים רבות פעולה "תומכת" בילד היא פעולה הנוגדת את הערכים שהם מבקשים להנחיל לו, כגון: נטילת אחריות, עצמאות, יכולת התמודדות ועוד.
חקר הערכים הוא השלב הראשון בעיסוק בהורות כמלאכה קיומית. השאלה הערכית משדרגת את השיח עם הורים ומאפשרת להם לחוש, כי הם מסוגלים לגבש חינוך ערכי מבלי לפגוע במטרת העל של החינוך בן זמננו: צמיחה של אינדבידואל בעל יחודיות וערכיות אישית.
פיצוצים צעקות וקונפליקטים- שלושה בסירת (הצלה) אחת...
עולם ההורות המופלא הינו עולם של קונפליקטים. עולם של ניגודי אינטרסים, אשר בדרך כלל רחוקים מאוד מלהיות ניגודים "ערכיים" או "פילוסופיים", (כפי שהיה ניתן להתרשם מהדיון בסעיף הקודם). זהו עולם של יצרים, מאבקי כוח, עלבונות, קנאות ומניפולציות. בקיצור- כל מה שיוצר דרמה טובה! הסיבה לכך היא, כנראה, שהורות היא מלאכה של בני אדם הנעשית בין בני אדם. עם זאת, דוקא משום שהיא מלאכה אנושית יש בהורות גם את כל הטוב שבאנושיות – אהבה, חמלה, אלטרואיזם, הקרבה, קירבה ועוד ועוד.
אולם, באינטראקציות אנושיות בהן חווית החיכוך הינה בלתי פוסקת, קשה למצוא שילוב הולם בין היבטיה השונים של האנושיות, והפן "האנושי" מפנה את מקומו לפן ה"תוקפני". מסיבה זאת נכתב בהרחבה על הסכנות שבקונפליקט בין הורים לילדיהם. מחזות, ספרים, שירים וכתבות צבע בעיתון – כולם יודעים לספר על הנזק שגורמים מאבקים כוחניים בין בני המשפחה. דווקא משום כך, ברצוני להאיר לרגע את הזירה הלוהטת של הקונפליקט המשפחתי בין הורים לילדיהם באור מעט שונה. ניתן לומר שזהו ניסיון ליצור "יחסי ציבור פסיכולוגיים" יותר אמינים ל"קונפליקט".
כותב דן לסרי, (2004), בספרו "מקום לגדול":
"סכסוכים הם דבר טוב, לא כן האלימות.
...סכסוכים הם לא הפרעה לחיים. הם החיים, חלק בלתי נפרד מן הטוב שהם מכילים. כשאנו מוכנים לפגוש אותם, הם מלמדים אותנו הרבה יותר ממה שמסוגלים לעשות זאת רעיונותינו. זכיתי לראות את זה קורה פעמים רבות" סכסוכים קולניים מלאי כעס וקושי הופכים לגילויים מרגשים של קירבה.
אכן, במצב של סכסוך, יותר מכל מצב שאני מכיר, יש פוטנציאל למפגש עמוק ובעל עוצמה, דווקא בהיבט המשברי, יש את הכוח לנער את המסוכסכים מתבניותיהם, להעיר אותם למציאות חיונית, לחייב אותם להיפגש במלואם ולגעת היכן שכבר שנים רבות הם לא נוגעים." (עמ' 210-211).
מדבריו של לסרי ניתן להסיק שעימות בין הילד להוריו אינו רק דרמה יצרית אלא אף אקט של מרד קיומי. בדבריו של בוקובזה: "המורד רוצה להשיל מעליו את כובד המרות כדי שיוכל להיות הוא עצמו, אך בד ובד הוא מעוניין להמשיך ולהיות אהוב בעיני דמויות משמעותיות בחייו".[6]
הקונפליקט נותן הזדמנות לילד, ובעיקר לילד המתבגר, להשיל מעליו במחי יד את כל אותם "ערכים" ו"עקרונות", שהוזכרו קודם לכן, ולקרוא תיגר על הסמכות של הוריו. המופלא במעשה זה הוא היכולת של ההורים לעמוד בקונפליקט מתוך עמדה המכירה בנחיצותו, אך בו זמנית אינה מתנערת מן הילד או מקיומו של קונפליקט. או אז הילד וההורים שורדים את הקונפליקט ביניהם באופן המאפשר לילד לגלות את הערכים והעקרונות ההוריים באופן חדש: הוא "זכה" בהם ביושר לאחר שמרד בהם, והם מעתה שלו ולא של הוריו.
הורים רבים נופלים במלכודת העימות ואינם מבינים, כי עבור מתבגרים רבים העימות הוא הדרך לרכוש מחדש את מה שהוריהם הנחילו להם, כך שיהפוך לשלהם. יתרה מכך פעמים רבות העימות היא הדרך בה אותם מתבגרים יכולים "לרכוש מחדש" את האמון בהוריהם[7].
ואסיים בדוגמא:
מספרת לי אם, המצויה מזה כחצי שנה בהדרכה עקב קשיי התנהגות של בתה המתבגרת, על שיחה שבתה ניהלה עמה. לבת יש חבר, העובר כרגע משבר רציני עם הוריו. הנערה שיתפה את אמה בפרטי המשבר ופנתה אליה ליעוץ. אחרי שדנו בנושא היא אמרה לה: "החבר שלי עובר עכשיו את כל מה שאני עברתי בתקופה ההיא... כולם כועסים עליו כמו שכועסים עלי. איזה כיף לי שאני יכולה לדבר איתך ולספר לך על זה. כיף לי שאני כבר אחרי!"
רוע
"כיצד מתנהג הילד הנורמלי? האם הוא רק אוכל, גדל, ומחייך במתיקות ?כלל ועיקר לא. ילד נורמלי שיש לו אמון באביו ואמו, אין לעוצרו. במשך הזמן הוא מנסה את כוחו בקריעה לגזרים, הריסה, הפחדה, התשה, בזבוז, תחבולות סחיטה ורכישה. לכל מה שמביא את בני האדם לבית המשפט (או לבית המשוגעים) יש מקבילה ביחסו של הילד לביתו ולמשפחתו בינקות ובילדות המוקדמת. כשהבית מצליח לעמוד בכל מה שעושה הילד כדי להופכו על פיהו, מוכן הילד להתחיל לשחק. אולם עסקים תחילה. בדיקות חיבות להיעשות..."(ויניקוט[8], 1999)
כאשר הייתי בכיתה ב' השתתפתי בחוג לכתיבה יוצרת. זכור לי שמנחת הקורס, סופרת קשישה ולבבית, הציגה בפנינו את משנתה החינוכית וביקשה שנכתוב סיפור קצר בשם: "אין ילדים רעים, יש רק ילדים שרע להם".
אמירה זו השאירה בי רושם עז כילד (אולי בזכותה הפכתי לפסיכולוג חינוכי?!), אולם אני זוכר שמעל לכל היא נדמתה לי גם כסיסמא, דבר מה שמבוגרים מתחשבים יודעים להגיד. האם באמת אין בילדים רוע?
האדם, ככל יצור, נולד עם מטען גנטי מסוים. שלא כיצורים אחרים ניתנה לו הזכות, או שמא החובה, הכרוכה במודעות להתנהלותו. ישנן שאלות פילוסופיות רבות הנוגעות לקיומו של הרוע, משמעותו, ולשאלה האם יצר לב האדם רע – או טוב – מנעוריו.
לכל אחד נתונה הזכות להשיב על שאלות אלה, אולם כשאנו מביטים על עצמנו ועל ילדנו מתוך נקודת ראות אמפתית, אין אנו יכולים לבטל את קיומן של התנהגויות, בקרב מבוגרים וילדים כאחד, הקשורות לרוע: להפקת עונג מסבלו של אחר, להשפלה, לרדיפה, לכוחניות עד כדי הכנעת האחר ועוד ועוד.
עולם הילדות ,הינו עולם אנושי, ממש כמו עולם המבוגרים, ויש בו גם תופעות כאלו. להיות אמפתי לרוע אין פירושו להסכים עמו, לעודד אותו או לתת לו כר להתפתחות. אך פירושו להכיר בכך שגם לרוע יש מקום בחוויה ובתפיסה של הילד את עצמו ואת מעשיו. ודאי שילד שרע לו יטה להפגין זאת באין ספור דרכים – וטוב שכך. אולם אין בידנו להוכיח כי כילדים "רעים" יותר הם אכן ילדים ש"רע" להם יותר. המציאות מורכבת הרבה יותר.
עלינו לנסות לראות מה הילד מפיק מהתנהגויות "רעות", על ידי מי הן מוגדרות כ"רעות", (שהרי גם הגדרת התנהגות כהתנהגות "רעה" היא עניין תרבותי וסובייקטיבי), מה ניתן לעשות על מנת להפנותו לאפיקים חלופיים, ואולי החשוב מכל – האם גילויי "הרוע" מלווים בקונפליקט פנימי – ברגשות אשמה, בושה, חרטה, התלבטות וכדומה. הקונפליקט הפנימי רומז לנו, כי לרוע יש תפקיד אנושי בדרמה של הילד הרע הזה.
יש לזכור כי פעמים רבות את הדברים הנוראים ביותר בהיסטוריה לא גרמו אנשים שהיו רעים יותר מאנשים אחרים - הם פשוט היו ממושמעים וצייתנים...
שינוי ושליטה
לא פעם הפעלת סמכות מבטאת את הרצון של ההורה לשלוט בהתנהגות ילדו. זוג הורים שהיה אצלי בהדרכה תיאר כיצד הם שוכבים במיטתם, תשושים מעייפות לאחר עמל היום, אולם ממשיכים לתת הוראות לבנם המתבגר, שחדרו שוכן בקומה התחתונה.
"תכין שעורים, לך להתקלח, צחצח שינים, לך לישון" – כל אלו נאמרים על ידם בצעקות המהדהדות לקצה השני של הבית. לא אחת הם נוכחו לדעת, כי הורו לבנם ללכת לישון בשעה שהלה כבר ישן שנת ישרים במיטתו...
דוגמא קטנה זו מדגימה את הצורך שלנו, ההורים, לשלוט בהתנהגות ילדנו, לכוונו ולהנחותו. בחלק השני של סדרת המאמרים תחת הערך "ויתור" דנתי בהגברת השליטה וביכולת הויתור של ההורה.
הורים רבים טועים לחשוב כי העיסוק בשליטה הורית ובויתור לילד מכוון להקנות להם כלים לשם השגת שינוי בהתנהגות הילד, אולם כאשר אני דן עמם בשליטה הורית כוונתי שונה לחלוטין. בדיון זה אני עוסק במיומנות הויסות העצמי של ההורה על התנהגותו, ממש כשם שכאשר דנתי ב"ויתור" כיוונתי ליכולתנו לוותר לעצמנו על הפנטזיה של "ההורה המושלם" ואף של "הילד המושלם". לכן בעיני מטרת ההדרכה ההורית מכוונת בראש ובראשונה לשינוי בעמדות ובהתנהגות ההורה.
להמחשת הדברים אציג מספר דוגמאות:
תארו לכם שגיליתם שילדכם המתבגר החל לעשן. אתם מתנגדים לכך נמרצות ועושים ככל יכולתכם למנוע ממנו לעשן. תחילה אתם מטיפים לו מוסר ומוכיחים אותו על התנהגותו. כעבור זמן נודע לכם שהוא ממשיך לעשן בהיחבא ומשקר לכם. אתם בתגובה מאימים בעונשים, מטילים עונשים, אוסרים עליו להתרועע עם חבריו המעשנים, בודקים בחדרו ובכיסיו ומבצעים פעולות שונות של "פיקוח הורי". אולם, על אף כל ניסיונותיכם, מסתבר לכם למרבה תדהמתכם, כי ילדיכם ממשיך בסתר לעשן. אתם אינכם יודעים נפשכם מרוב כעס וחימה. מערכת היחסים ביניכם לבין הילד מעולם לא הייתה רצופה מהמורות של חשדנות וכעס כפי שהיא כעת. מה עליכם לעשות?
o אפשרות אחת: הגברת מדיניות השליטה, הפיקוח והענישה. זאת עד שתיכנס מעט בינה לראשו של ילדיכם והוא יבין את חומרת מעשיו הנלוזים.
o אפשרות שנייה: הרמת ידיים, וויתור לילד. אתם מבינים כי לא תוכלו להשיג שקט נפשי ללא ויתור, ולכן בלי לומר לילד דבר (חלילה שלא יחשוב שאתם מסכימים למעשיו), פשוט תפחיתו את הפיקוח. אחת לכמה זמן יתכן ששוב יעלה בכם כעס על מעשיו, שיתבטא בנזיפות ובעונשים.
o כעת שאלו את עצמכם האם יכולה להיות דרך שלישית – דרך שאינה ויתור ואינה עימות חזיתי? דרך שבה תוכלו לוותר על שליטה ולהרוויח שליטה ממין אחר, בה תוכלו להתמקד בשינוי הניתן ולא בשינוי הבלתי אפשרי?
אם אתם חושבים שדרך שלישית כזאת אפשרית, ראשית שאלו את עצמכם, מה "מפעיל" הקונפליקט הזה עבורכם, מדוע הוא כה מזעזע את אמות הסיפים בנפשכם?
שאלה נוספת, שכדאי להרהר בה היא מהו הערך עליו אתם נאבקים. האם, לדוגמא, אתם נאבקים על בריאות ילדיכם – ערך משמעותי ללא ספק, או אולי על סמכותכם – על התחושה כי אתם יכולים לכוון את התנהגותו?
בהמשך, נסו לשאול את עצמכם, אילו ערכים אחרים חשובים לכם ומה עלה בגורלם במסגרת המאבק הנוכחי. האם, למשל, בשם הערכים עליהם נאבקתם, הקרבתם את האמון ההדדי ביניכם לבינו? האם הקרבתם את הכבוד ההדדי? את ההנאה מהיותכם משפחה?
יתכן, שלאחר שיג ושיח פנימי וחיצוני זה תבהירו לעצמכם על אילו מערכים אלו אינכם רוצים לוותר בשום מאבק ועל אילו אתם מוכנים להתפשר. יתכן, למשל, שאם הייתם מגלים שבנכם או בתכם נוטלים סמים הייתם מוכנים לוותר על הכבוד ההדדי ובלבד שתוכלו להציל את חייהם. יתכן שלא. האם זהו המקרה הנוכחי?
אחרי שעסקתם במיפוי ערכיכם החליטו על דרך פעולה שתבטא את החלטותיכם. זו צריכה להיות דרך פעולה, שאינה תלויה בהשגת שליטה על ילדכם או בשינוי התנהגותו. היא צריכה להיות מכוונת להשגת שליטה עצמית ולהקטנת הפער בין התנהגותכם ובין סולם הערכים שלכם.
כעת, נניח שהבירור העצמי העלה, כי ערך הבריאות של ילדכם הוא הערך עליו תרצו להמשיך ולהיאבק – נסו לחשוב כיצד תוכלו להביא לידי ביטוי עמדה הורית זו באופן שאינו כרוך בהשגת שליטה על העישון. האם תוכלו לעודד את ילדכם לעסוק אתכם או בלעדיכם בפעילות ספורטיבית? האם תוכלו לעודד פתיחת קבוצות גמילה מעישון בקהילה המיועדות למתבגרים? האם תוכלו לכנס אסיפה של הורי הכיתה כדי לברר האם יש עוד הורים המצויים במצבכם ולהקים צוות משותף בסיוע בית הספר? קיימים עוד דברים רבים אותם תוכלו לעשות. חלקם ודאי לא יהיו מקובלים על ילדיכם ואולי אף יגרמו לו "פדיחות", אולם אתם תוכלו להבהיר לו מראש, כי למרות שאינכם יכולים לאלץ אותו להפסיק לעשן, בכל זאת תעשו כל שביכולתכם כדי לעודד התנהגויות מקדמות בריאות בסביבתו. תוכלו גם להבהיר לו שאינכם לבד במאבקכם, ושהמקרה שלו לימד אתכם עד כמה חשוב לעסוק במניעה ולתת ראשית דוגמא אישית לכך.
ונניח שהחלטתם אחרת. אתם מעוניינים לשקם את מערכת היחסים עם הילד כערך הקודם לערכים אחרים. במקרה זה תוכלו להבהיר לו כי אתם אמנם מתנגדים מאוד לעישון בגילו, אולם שהוא לימד אתכם לקח חשוב: שאמון קודם לעישון. תוכלו לאמר לו לו כי האמון ביניכם חשוב לכם מאד, וכי ברור לכם, שרק יחסים המבוססים על אמון הדדי, יאפשרו לו בבוא העת לספר לכם אם יעבור מעישון סיגריות לעישון סמים. בעיני אין ספק, שביסוס מחודש של יחסי אמון יאפשר לילד לשתף את הוריו בהתלבטויות העולות בו נוכח לחצים חברתיים בהם הוא מצוי, הנוגעים לעישון או לנושאים אחרים בחייו. תוכלו להבהיר לו, שאינכם מעוניינים שיעשן בבית, או לקבוע סייגים אחרים בהתאם לשיקול דעתכם. תוכלו גם להבהירו לו, כי בשל חשיבות הנושא לבריאותו לא תוכלו שלא לעסוק בנושא זה מפעם לפעם, ממש כשם שבריאותו של אדם החולה במחלה כרונית אינה ניתנת להזנחה, גם אם הוא מרגיש "בסדר". לסיכום, תוכלו להבהיר לילדכם, כי "ויתרתם" לו מבלי לוותר על מימוש ערכיכם ומבלי לוותר על בריאותו.
תודה
אין ההורות דומה לכתיבה, אולם אלה תהליכים הכרוכים בהבאת דבר מה חדש לעולם, אשר לא ניתן לחזות מראש מה יקרה לו ולאילו כיוונים יתפתח. בשני התפקידים, אדם אוחז בדבר מה יקר ובאותה נשימה מבין כי הוא גם מוותר על אחיזתו.
החלל הוירטואלי והבמה המכובדת של "פסיכולוגיה עברית" אפשרה לי לצאת להרפתקה של כתיבה, אשר התפתחה, לארבעה מאמרים על פני ארבעה חודשים. העמודה המתעתעת של "הרייטינג" (מספר הכניסות לדף המאמר) רק רמזה לי על מספר הקוראים. כמה מביניהם זיכו אותי בהתייחסות אישית, אשר היתה לי משמעותית מאד. לכולם תודתי על הליווי בעין, בלב ובמחשבה.
לירון
[1] פילוסופים רבים ואנשי חינוך עסקו בשאלות אלו. הרחבה והתייחסויות ניתן למצוא בספרו המעמיק של
ישעיהו תדמור,(2007). חינוך כחוויה קיומית. הוצא' ספרים אקדמית יזרעאל והוצא' כליל.
כמו כן נקודת מבט מרתקת על שאלות פילוספיות- חינוכיות מציג דן לסרי בספריו ובינהם: מקום לגדול,(2004)., וכן פינוקיו ירד מהפסים, (2004). שניהם בהוצאת "מקום טבעי", ראש- פינה.
[2] כשר, א. (2007). הוראה וחינוך: ערכים, מוסר ואתיקה. מתוך נ. צבר בן יהושע, ל. דושניק, ו ג. ביאליק, מי אני שאחליט על גורלם- דילמות אתיות של מורים. ירושלים. הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית. עמ' יב'.
[3] מילון ספיר. (1997). אבניאון, א'. (עורך ראשי). הוצאת הד ארצי, הוצאת איתאב
[4] ישעיהו תדמור,(2007). חינוך כחוויה קיומית. הוצא' ספרים אקדמית יזרעאל והוצא' כליל, עמ' 89.
[5] עיסוק נוקב המשיק בסוגיות אלו נעשה בסרטו עטור השבחים של דוויד וולך, (2007), חופשת- קיץ.
[6] בוקובזה, ג. (2007). "גורלו של המרד". פנים, 38, בהוצאת הקרן לקידום מקצועי של הסתדרות המורים בישראל, עמ' 31.
[7] גם ויניקוט וגם ביון התייחסו כל אחד במסגרת התיאוריה שלו לאותה החוויה של הצורך להשמיד את האוביקט על מנת לגלותו שוב כסובייקט.
[8] ויניקוט, ד.ו. (1999). הילד, משפחתו וסביבתו. הוצאת פועלים. עמ' 183
