פסיכולוגיה עברית

×Irina Lemeshinsky
Uma © Irina Lemeshinsky
זכור אותי
 

מאמרים

הסדרי מחייה של ילדים לאחר פרידה וגירושין: תובנות ממחקרים חדשים

על פי מחקרים רבים מן השנים האחרונות, המתבססים על ממצאים מהשטח, ברור כי עבור רוב הילדים הסדרי הראיה ה"מסורתיים" אינם מעודכנים ,קשיחים שלא לצורך, מגבילים, ואינם עונים על האינטרס של הילדים עצמם, לטווח קצר או ארוך.
פתרון של משמורת משותפת עונה על העקרון של טובת הילד, שהוא עקרון העל הראוי להנחות את מקבלי ההחלטות בנוגע להסדרי המחייה של ילדים לאחר פרידה וגירושין. המאמר מציע סקירה של מחקרים עדכניים המדגישים את חשיבות המשכיות הקשר עם שני ההורים, ובפרט עם האב.

מתפרסם מ 20/3/2008 | 13,987 צפיות

תגיות: |

הסדרי מחייה של ילדים לאחר פרידה וגירושין: תובנות ממחקרים חדשים

מאת: ד"ר מוטי חיימי

מומחה ברפואת ילדים ובהמטו-אונקולוגיה ילדים

חיפה

 

 

כאשר ההורים נפרדים, הילדים באופן טיפוסי נכנסים להסדרי מחיה חדשים עם כל הורה, בתבנית שנקבעת בד"כ ע"י אחד ההורים או שניהם, או בהתאם להסכם שנובע מההמלצות וההחלטות של  עורכי דין, מטפלים, מעריכי מסוגלות הורית או בתי המשפט.

 

בהתבסס על התרבויות המסורתיות, בהן האמהות נשארו בבית לטפל בילדים, בעוד שהאבות עבדו על תקן מרוויח השכר העיקרי – ההנחה הכללית היתה, שהאמהות יהיו המטפלות העיקריות לאחר הפרידה, ואילו האבות "יבקרו" את הילדים בצורה שמשקפת את תפקידם המינורי לכאורה בגידול הילדים.

העדפה זו של האמהות חוזקה על ידי תיאוריה פסיכואנליטית לא מבוססת, שהתמקדה בחשיבות הבלעדית של האם עבור הילדים, והתבססה על מחקרים שבחנו את התפתחותם המוקדמת של ילדים אך התמקדו רק באמהות ובילדים, וכן על מחקר שעסק בהיפרדות מוקדמת של ילדים מאושפזים בתקופת המלחמה בבריטניה, במסגרתו דווח על הסכנות של פרידה ממושכת של הילדים מאימותיהם. מחקרים אלה בתחום ההתקשרות וההתפתחות יצרו הטיה, חברתית ותיאורטית, לכיוון המדגיש את חשיבותה הבלעדית של האם עבור הילד.

 

 

למרות שמצבי ההעדפה האימהית הוחלפו בשנות ה-70 במצבים יותר נייטרליים מבחינת המין      [1](  Kelly, 1994 ) –  עדין נותרו הנחיות הביקור המסורתיות כמשפיעות העיקריות על הליך קבלת ההחלטות , גם בבתי המשפט, וגם בקרב הגורמים המקצועיים הפועלים  תחת צלו של החוק.

רוב ההנחיות עוצבו כמרשם אחיד המתאים לכולם ( one-size-fits-all) , שלפיו הילדים גרים רוב הזמן עם ההורה המשמורן, וזוכים למספר ימי ביקור בודדים אצל ההורה הלא-משמורן, שהוא בד"כ האב. תכנית הורות זו הייתה פשוטה ליישום, לא דרשה אנליזה משפטית או פסיכולוגית, ושיקפה את האמונה הלא מבוססת שהילדים ייפגעו אם יהיה להם יותר מבית אחד.

 

למרות המספרים הגדולים והמשמעותיים של נשים שעובדות מחוץ לבית, למרות העובדה שגברים מבקשים לקחת אחראיות רבה על הטיפול בילדיהם בחיי הנישואין (Lamb, 2004[2]; Pleck & Masciadrelli, 2004[3]), ולמרות מחקרים חדשים המראים כי חשובה התרומה גם של האב וגם של האם להסתגלות הילדים[3] ( Pleck & Masciadrelli, 2004 ) – את המנהגים החוקיים והחוקתיים שהוטמעו קשה לשנות.

 

במדינות הנאורות, הולכת ותופסת תאוצה בשנים האחרונות, צורה של הסדרי מחייה הקרויה משמורת משותפת.

משמורת משותפת חוקתית מאפשרת לשני ההורים לקחת חלק בהחלטות חשובות הנוגעות לילדיהם (למשל החלטות הקשורות לבריאות, חינוך, מעונות יום וכד'), בעוד שבמשמורת יחידנית – הורה אחד עושה את כל ההחלטות ואינו צריך להתייעץ או לדווח להורה השני.

"המינוח" של "משמורת משותפת" התכוון להמחיש כי הילדים שוהים פרקי זמן לא מבוטלים עם שני ההורים, למרות שלא בהכרח החלוקה הינה של 50/50.

 

למרות השיפור היחסי בהסדרי הביקור עם האבות, עדין קיימת התנגדות למגעים ממושכים כאלה בקרב אמהות ואנשי מקצוע מסוימים, המאמינים, בהיעדר כל מידע מבוסס, שילדים לא יכולים לצאת אל בית הספר ממקומות מגורים שונים, כלומר - מבית אמא, ומבית אבא.

 

למרות ששיעור המשמורת המשותפת נותר עדין נמוך, ל 35% עד-60% מהילדים יש כיום לכל הפחות ביקורים עם אביהם מדי שבוע, ובד"כ ביקור או לינה באמצע השבוע.

השינוי הדרמטי הזה הוא ככל הנראה תוצאה של מחקר הגירושין המדגיש את החשיבות של מגע מתמשך עם האב ל- well-beingשל הילד.

 

 

השקפת הילדים לגבי הסדרי המחייה:

מחקרים מוקדמים מצאו כי רוב הילדים דיווחו על אובדן ההורה הלא-משמורן כאספקט הכי שלילי של הגירושין, והיו במצוקה ובאכזבה קשה מהסדר הביקור של סופ"ש לסירוגין. (Amato, 1987[4]; Hetherington, 1999[5]; Wallerstein & Kelly, 1980[6]) מחקרים יותר חדשים דיווחו כי מחצית מהילדים והמתבגרים הצהירו כי רצונם בקשר הדוק יותר עם אבותיהם , ושליש מהם רצו שהקשר יהיה ממושך יותר.

בקרב סטודנטים בקולג' שחוו את גירושי הוריהם בממוצע כ- 11 שנים לפני כן –  יותר ממחציתם אמרו שרצו לבלות יותר זמן עם אבותיהם. 70% מהמבוגרים הצעירים הללו דיווחו כי הסדרים של חלוקת זמן שווה  הייתה הפתרון האפשרי הטוב ביותר! (Fabricius, 2003[7]).

בקרב אלה שחיו במשמורת משותפת- 93% ביטאו שביעות רצון והאמינו שהסידור היה הטוב ביותר עבורם. מחקר נוסף בקרב סטודנטים בקולג' שחיו במשמורת פיסית משותפת, דיווח על פחות תחושות של אובדן בקרב הסטודנטים הללו. הם ראו את חייהם פחות דרך העדשה של הגירושין, בהשוואה לילדים שחיו בהסדרי משמורת יחידה  (Laumann-Billings & Emery, 2000[8]).

עבור רוב הילדים למשפחות שעברו פרידה או גירושין חשוב שרצונם בנוגע להסדרי המחייה וגמישותם, יילקח בחשבון ע"י ההורים.

(Dunn, Davies, O’Connor, & Sturgess, 2001[9];Kelly, 2002[10]; Parkinson, Cashmore, & Single, 2005[11]; Smart, 2002 [12]; Smith & Gollop, 2001[13]; Smith et al., 2003[14]).

 

הסדרי מחייה והסתגלות של הילדים:

הסיכון לבעיות הסתגלות , בעיות חברתיות ובעיות אקדמיות גבוה פי 2 בקרב ילדים להורים גרושים, בהשוואה למשפחות שבהם ההורים נשואים.

 

ישנה ספרות ענפה, שבדקה את היחס שבין תדירות המגע עם האבות לבין ההסתגלות של הילדים.  במצבים של קונפליקט נמוך ובמקרים של בנים וילדים צעירים יותר, מגע תכוף וסדיר עם האבות היה קשור להסתגלות טובה יותר של הילדים.

((Amato & Rezac, 1994[15]; Stewart, Copeland, Chester, Malley, & Barenbaum, 1997[16]; Wallerstein & Kelly, 1980[6]).

 

לא רק תדירות הביקורים חשובה, אלא גם איכות היחסים בין ההורה והילד, סוג ההורות המסופק ע"י האבות, ומשך המגע – כל אלה קשורים להסתגלות הילדים. כאשר לילדים יש יחסים קרובים עם אביהם, והאבות מעורבים באופן פעיל בחייהם - מגע תכוף קשור באופן מובהק להסתגלות טובה יותר והישגים אקדמיים משופרים בילדים בגיל בית הספר, בהשוואה לילדים עם אבות פחות מעורבים.  (Amato & Fowler, 2002 [17]; Amato & Gilbreth, 1999 [18]).

מעורבות פעילה במקרים אלה כוללת: עזרה בהכנת שיעורי הבית, תמיכה רגשית, ציפיות-תואמות-גיל מהילדים, והורות סמכותית (הצבת גבולות כראוי, משמעת לא כפייתית, וקביעת כללים וחוקי התנהגות).

 

באופן כללי, מעורבות אבהית גבוהה יותר בבית הספר קשורה עם תפקוד אקדמי טוב יותר והתנהגות טובה יותר, כולל יותר ציונים גבוהים יותר, פחות היעדרויות, וגישה חיובית יותר לבית הספר, בהשוואה לילדים הצעירים שאבותיהם היו פחות מעורבים.  (Nord,Brimhall, & West, 1997[19]).

 

מעורבות אבהית מופחתת לאחר הגירושין קשורה לבעיות התנהגות רבות יותר, בעיקר בקרב בנים, אולם, כאשר גם האמהות וגם האבות ממשיכים להיות מעורבים באופן פעיל, ומספקים הורות סמכותית כולל בקרה על התנהגות הילדים, לא נצפו בקרב בנים אלה יותר התנהגויות עברייניות בגיל ההתבגרות, מאשר לילדים שגדלו במשפחות עם הורים נשואים.   (Hetherington, 1999[5]; Simons et al.,1999[20])

שיעורים גבוהים יותר של מעורבות אבהית קשורים עם מיומנויות התנהגות אדפטיביות טובות יותר, מיומנויות תקשורת וחיברות (סוציאליזציה) טובות יותר  בילדים בגיל צעיר מאד, בהשוואה למקרים בהם יש פחות מעורבות אבהית  (Pruett et al., 2003[21]).

 

מתבגרים שאבותיהם היו מעורבים באופן פעיל ותמכו בילדים באופן סדיר הפגינו נטייה מובהקת לסיים את התיכון ולהיכנס לקולג', בהשוואה לאלה שאבותיהם לא התנהגו כך. (Menning, 2002 [22]).

בקרב משפחות שחוו פרידה וגירושין ללא היסטוריה של אלימות, לילדים בגילאי 6-4 שנים , שלנו לילה אחד או יותר אצל אביהם הייתה הסתגלות פסיכולוגית וחברתית טובה יותר בהשוואה לילדים שלא זכו ללינות אצל האבות.

 

למרות שלא היה קשר בין לינות בבית האב לבין ההסתגלות הפסיכולוגית בקרב הקבוצה של גילאי 3-0 שנים, ההורים דיווחו על פחות בעיות חברתיות ובעיות קשב בקרב ילדים למשפחות בהן היו לינות לילה, בהשוואה למשפחות שבהן לא היו לינות לילה. בקרב הילדים הצעירים הללו לוח זמין עקבי היה מנבא חשוב בהסתגלות טובה של הילדים. (Pruett et al., 2004 [23]).

 

משמורת פיסית יחידנית מול משמורת פיסית משותפת

מחקרים מוקדמים של משמורת פיסית משותפת דיווחו על הסתגלות טובה יותר של הילדים בהשוואה לילדים שהיו במשמורת יחידנית, ושביעות רצון טובה יותר כפי שבוטאה ע"י ילדים למשמורת משותפת. יחד עם זאת המדגמים היו יחסית קטנים ולא מייצגים.

 

מטה-אנליזה של 33 מחקרים שהשוו משמורת משותפת לעומת משמורת אימהית יחידנית ממדגמים שנלקחו מבתי ספר, בתי משפט וכד', הראו כי ילדים הנמצאים בהסדרים של משמורת משותפת - הסתגלו טוב יותר תוך בחינת מדדים רבים של הסתגלות: הסתגלות כללית, התנהגותית, ורגשית, ההערכה-העצמית, היחסים המשפחתיים, והסתגלות לחיי הגירושין. בין אם הציונים נקבעו ע"י האמהות, האבות, המורים, הקלינאים או הילדים עצמם,  ילדים למשמורת משותפת הפגינו הסתגלות טובה יותר, בהשוואה לילדים עם משמורת אם יחידנית!

 

באופן כללי, הספרות האמפירית מדגימה יתרונות רבים לילדים, כולל הסתגלות פסיכולוגית והתנהגותית טובה יותר והישגים לימודיים ואקדמיים טובים יותר, כאשר הסדרי המחייה של הילדים מאפשרים לאבות התומכים והאוהבים של הילדים להיות מעורבים באופן אקטיבי בחיי הילדים על בסיס שבועי וסדיר, כולל קומבינציה של לינות ובילוי זמן פנאי, וכן זמן הקשור למתרחש בבית הספר.

 

יתר על כן, הילדים עצמם רוצים יותר קשר עם ההורה הלא-משמורן שלהם לעומת מה שבאופן טיפוסי מוסכם בין ההורים או ע"י בתי המשפט, ורבים מהם מעדיפים את התפיסה של משמורת פיסית משותפת. אותם ילדים ומתבגרים שחיו בהסדר של משמורת משותפת מסופקים באופן כללי, חשים אהובים, מדווחים על פחות תחושה של אובדן, ולא מתבוננים בחייהם דרך העדשה של גירושי ההורים שלהם, זאת בהשוואה לילדים שחיו במשמורת יחידנית עם אימותיהם.

 

ילדים צעירים הקשורים לשני הוריהם, זקוקים למגע מספק עם ההורה הלא משמורן שלהם ללא פרידות ממושכות  לימים רבים בכדי לשמר על יחסים קרובים ובעלי משמעות.

 

לסיכום:

בהתבסס על המחקרים הרבים שנאספו בשנים האחרונות, ברור כי עבור רוב הילדים הסדרי הראיה ה"מסורתיים" אינם מעודכנים ,קשיחים שלא לצורך, מגבילים, ואינם עונים על האינטרס של הילדים עצמם לטווח קצר או ארוך. פתרון של משמורת משותפת עונה לעקרון של טובת הילד, שהוא עקרון  העל הראוי להנחות את מקבלי ההחלטות בנוגע להסדרי המחייה של ילדים לאחר פרידה וגירושין.

 

  

REFERENCES

 

1. Kelly, J.B. (1994). The determination of child custody. The Future of Children: Children and

Divorce, 4(1), 121–242.

2. Lamb, M.E. (Ed.). (2004). The role of the father in child development (4th ed.). New York: Wiley.

3. Pleck, J.H., & Masciadrelli, B.P. (2004). Paternal involvement by U.S. residential fathers:

Levels, sources, and consequences. In M.E. Lamb (Ed.), The role of the father in child development

(4th ed., pp. 222–271). New York: Wiley.

4.Amato, P. (1987). Family processes in one-parent, stepparent, and intact families: The child’s point of view. Journal of Marriage and Family, 49, 327–337.

5. Hetherington, E.M. (1999). Should we stay together for the sake of the children? In E.M. Hetherington (Ed.), Coping with divorce, single parenting, and remarriage (pp. 93–116). Mahwah, NJ: Erlbaum.

6. Wallerstein, J., & Kelly, J. (1980). Surviving the breakup: How children and parents cope with divorce. New York: Basic Books.

7. Fabricius, W.V. (2003). Listening to children of divorce: New findings that diverge from Wallerstein, Lewis, & Blakeslee (2000). Family Relations, 52, 385–396.

8. Laumann-Billings, L., & Emery, R.E. (2000). Distress among young adults in divorced families. Journal of Family Psychology, 14, 671–687.

9. Dunn, J., Davies, L., O’Connor, T., & Sturgess, W. (2001). Family lives and friendships: The perspectives of  children in step-, single-parent, and nonstop families. Journal of Family Psychology, 15, 272–287.

10. Kelly, J.B. (2002). Psychological and legal interventions for parents and children in custody and access disputes: Current research and practice. Virginia Journal of Social Policy and Law, 10, 129–163.

11. Parkinson, P., Cashmore, J.,&Single, J. (2005). Adolescents’ views on the fairness of parenting and financial arrangements after separation. Family Court Review, 43, 429–444.

12. Smart, C. (2002). From children’s shoes to children’s voices. Family Court Review, 40, 307–319.

13. Smith, A.B., & Gollop, M.M. (2001). What children think separating parents should know. New Zealand Journal of Psychology, 30, 23–31.

14. Smith, A.B., Taylor, N.J., & Tapp, P. (2003). Rethinking children’s involvement in decisionmaking after parental separation. Childhood, 10, 210–216.

15. Amato, P., & Rezac, S. (1994). Contact with residential parents, interparental conflict, and children’s behavior. Journal of Family Issues, 15, 191–207.

16. Stewart, A.J., Copeland, A.P., Chester, N.A., Malley, J.E., & Barenbaum, N.B. (1997). Separating together: How divorce transforms families. New York: Guilford Press.

17. Amato, P.R., & Fowler, F. (2002). Parenting practices, child adjustment, and family diversity. Journal of Marriage and Family, 64, 703–716.

18. Amato, P., & Gilbreth, J. (1999). Nonresident fathers and children’s well-being: A meta-analysis. Journal of Marriage and the Family, 61, 557–573.

19. Nord, C., Brimhall, D., & West, J. (1997). Fathers’ involvement in their children’s schools. Washington, DC: National Center for Education Statistics, U.S. Department of Education.

20. Simons, R.L., Lin, K.-H., Gordon, L.C., Conger, R.D., & Lorenz, F.O. (1999). Explaining the higher incidence of adjustment problems among children of divorce compared with those in two-parent families. Journal of Marriage and the Family, 61, 1020–1033.

21. Pruett, M.K., Williams, T.Y., Insabella, G., & Little, T.D. (2003). Family and legal indicators of child adjustment to divorce among families with young children. Journal of Family Psychology, 17, 169–180.

22. Menning, C.L. (2002). Absent parents are more than money: The joint effects of activities and financial support on youths’ educational attainment. Journal of Family Issues, 23, 648–671.

23. Pruett, M.K., Ebling, R., & Insabella, G. (2004). Critical aspects of parenting plans for young children. Family Court Review, 42, 39–59.

  

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

חיימי, מ. (2008). הסדרי מחייה של ילדים לאחר פרידה וגירושין: תובנות ממחקרים חדשים. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 21/11/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=1713

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דר מוטי חיימיד"ר מוטי חיימי25/1/2009

שמח לראות נשים שטובת הילד בראש מעייניהן. שלום נעמה,
שמחתי מאד לקרוא את תגובתך המעידה על ראייה מציאותית ונכונה של טובת הילדים .
תגובתך נטולה מכל מאבקי הכסף והשנאה של נשים אחרות, שלצערי גם זכינו לראות את תגובתן כאן.

נעמה איגראנעמה איגרא24/1/2009

תודה על מאמר מקיף ומדעי וחשוב [ל"ת]. לד"ר חיימי
מאמר חשוב. תודה על שפרשת תמונה כל כך מקיפה וממצה ומדעית.
לדוגמא המשפט "העדפה זו של האמהות חוזקה על ידי תיאוריה פסיכואנליטית לא מבוססת, שהתמקדה בחשיבות הבלעדית של האם עבור הילדים, ".   נדמה שאנחנו בחינוך המקצועי שלנו נופלים לעיתים להטיה כתוצאה מהשפעות תיאורטיות כאלה או אחרות.
אכן הפסיכואנליזה והפסיכולוגיה התקדמה לעיתים ללא בדיקה מחקרית ולכן חשובה בעיני תרומתך במאמר זה. דבריך מוכרים לי גם מתוך הקליניקה, ילדים שמפסידים את הקשר עם האב הגרוש וניזוקים מכך, לעומת משפחות שיודעות לתפקד בבריאות עם משמורת משותפת. כמובן שכמטפלים עלינו לעזור לכל משפחה לפי הנתונים המיוחדים לה, אך חשוב לדעת תמונה מקיפה ומרחב נתונים, להיפתח לכל אפשרות.

פרי פוקספרי פוקס4/6/2008

[ל"ת]. קראתי את האמור לעיל , וכמו כל מחקר "מדעי" אני מוצאת גם כאן הרבה תכנים שתלושים מהמציאות . מכיוון שלמרות המסקנות שלכאורה מתבססים על ראייה עתידית "מובטחת" יותר , ובריאה יותר , אין הדבר מתממש בפועל בחיי היום יום . יהיו ודאי רבים הגרושים והגרושות שיקראו אודות המסקנות הללו, וכמו כל נושא טריוואלי , לאחר הקריאה הנושא עובר לסדר היום . כידוע שום הסכם איננו יכול לצאת לפועל , אם שני הצדדים לא ממלאים אותו . מההיבט האישי שלי אני מביאה תסריט שגם איתו הרבה יסכימו , שעל מנת לשאוף לחברה נורמטיבית בריאה יותר ונכונה יותר , לא מספיק רק להנהן את הראש ולהסכים . יתרה מזאת למרות הידיעה וההיזדהות לגבי אותן מסקנות , יש לקחת בחשבון שהתזה הזו נכונה רק לזמן קצוב . כאשר יש בידינו את ההחלטה לקבוע ולהחליט לגבי הילד , עוד ניתן לגשר על הסוגייה הזו . אך כאשר מדובר בגילאים בוגרים יותר , הדבר אינו פשוט כל כך . יהיה זה מיותר לציין , שפירוק שותפות איננו הדבר שמסב נחת בתשעים אחוז מהמקרים . לרוב הנתק עם האב יהיה בגלל הקמת משפחה חדשה , ומטבע הדברים מערכת היחסים הולכת ונחלשת עם ילדיו מנישואין ראשונים . תהיינה המסקנות אשר תהיינה , החיים הוכיחו לי , שכמעט שמונים אחוז ממה שכתוב כאן , לא יכול לעולם לבוא לידי מימוש . כאשר ישנו הסכם שאותו הצד השני לא מקיים , השאלה אודות הרווח ואו ההפסד לגבי הילד לא נחשב לאדם שרואה בסדר עדיפויותיו נקמה !!

מערכת פסיכולוגיה עבריתמערכת פסיכולוגיה עברית25/3/2008

ד"ר מוטי חיימי בטור ב- YNET על משמורת משותפת.  
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3522920,00.html

מערכת פסיכולוגיה עבריתמערכת פסיכולוגיה עברית25/3/2008

כתבה מתוך עיתון "הארץ" על משמורת הורית.  
25.3.2008
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/968120.html