פסיכולוגיה עברית

×Sergey Kovalevsky
Sergey Kovalevsky ©
זכור אותי

מאמרים

תקיעות בטיפול ובכתיבה - נקודות השקה

מאמר זה הוצג בערב התכנסות בתוכנית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית בבר אילו ועוסק במקבילויות בין כתיבה, טיפול ושפה.

מתפרסם מ 10/3/2004 | 9,963 צפיות

תגיות:

מקבילויות בין התהליכים היצירתיים של הכתיבה, השפה והטיפול  

 

המחשבות שלי על הדברים שרציתי להגיד הערב החלו בשתיקה גדולה. במשך מספר שבועות הרגשתי את המועקה שהתלוותה לחוסר היכולת הזמנית שלי למצוא מילים לתיאור החוויה שידעתי שאותה אני רוצה לתקשר. זו מועקה שאני לא זר לה. היא מלווה אותי לכל אורך השנים בהם אני כותב. אני נע לאורכו של הציר המשתרע בין סקרנות לחרדה, משרתם של שני אדונים. כל מילה אותה אני מצליח לכתוב היא לכאורה ניצחון, לפחות זמני, של הסקרנות והיצירתיות על פני החרדה. הנה שוב הצלחתי במאמץ הזה של הביטוי החיצוני של רעיון פנימי. הצלחתי לכתוב מילה ועוד מילה, וזאת, על פי המחשבה הפרוידיאנית, על חשבון הסימפטום שהיה יכול להתפתח באם ידה של החרדה היתה על העליונה.

 

ואז המילים באות, ממלאות את המקום שהיה ריק, מרחיקות את החרדה עד להפוגה הבאה. וחוזר חלילה, בגלים שלעולם לא יכולים להסתיים. בעבר קוויתי שעצם ההרגל לכתוב יבנה מנגנון פנימי שיוכל להשהות את הופעת החרדה וכך אוכל לחיות בשלום יותר עם ההפוגות המפרידות בין פרצי המילים. במובן מסויים זה אכן קרה וכמו בכל משלח יד, גם בכתיבה מתפתחת מיומנות טכנית מסויימת המפצה ומחפה על אותה תופעה טבעית של התנודה בין ההפוגות לבין הכתיבה. אבל מיומנות זו לא מניחה את דעתי ולמעשה אפילו מטרידה אותי עוד יותר. אני שואל אם עצמי באם מיומנות זו בעצם אינה מנגנון הגנה, ביטוי מסויים של העצמי המזוייף על פי ויניקוט, שבעזרתו אני מתגונן מפני סערת השתיקה?

 

יותר ויותר אני מבין, מבלי להיות מסוגל להגיע לסיומה של הבנה זו, שדווקא ההפוגות המפרידות בין רגעי הכתיבה, הן רגעי היצירה המאפשרים את הפעולה האוטומטית לכאורה של הכתיבה עצמה. בזמן שאני כותב, נוצרת אשליה של הרמוניה. אצבעותי מתרוצצות על לוח המקשים, נענות לדחיפה של המילים כפי שהם נלחשות בתוכי. בזמן הכתיבה, כמו גם בזמן הליכה, משהו מתרחש שאינו בשליטתי. ואולי טוב שכך. שהרי אם למשל הייתי צריך לחשוב את הליכתי, הרי שלא הייתי מתקדם הרבה.

 

זו גם נקודת הפתיחה במאמרו של פרויד creative writers and day-dreaming שנכתב ב-1907. הוא שואל, מה מאפשר לסופר לכתוב את מה שהוא כותב ומהיכן מגיעים החומרים היצירתיים. לכאורה שאלות ברורות ובסיסיות. מה שהדהים אותי כאשר קראתי את הטקסט הן התשובות שבמובן מסויים מתארות תהליכים נפשיים שונים לאלו שבדרך כלל מייחסים לתיאוריות הפרוידיאניות כאשר מדברים על יצירתיות. אני חושב שהתפיסה הרווחת היא שפרוייד התווה את היצירתיות כסובלימציה לתוקפנות. ואילו בטקסט הזה הוא מקשר בין יצירתיות בוגרת למשחק ילדים. הוא שואל:

 

Should we not look for the first traces of imaginative activity as early as in childhood?  

p. 143

ומוסיף

 the opposite of play is not what is serious but what is real.

p. 144

 

המשפט הזה שבה את לבי כיוון שהוא מנבא לכאורה התפתחויות מאוחרות יותר בתיאוריה האנליטית שבאו מתוך האסכולות הבריטיות של יחסי האובייקט שמהן ניתן להביא דוגמאות רבות אולם אסתפק באיזכור דבריו של ויניקוט לגבי מרחב הביניים והמשחק כמחוללי התרבות וכמקןם שבו בשירות הפסיכותרפיה מתאפשר המשחק בין המטופל למטפל.

 

פרויד מניח שבמהלך התבגרותו, האדם לא מוותר על המשחק המהנה שאפיין אותו כילד שהרי

 

Hardly anything is harder for a man than to give up a pleasure which he has once experienced.

p. 145

 

וממשיך

 We can never give anything up; we only exchange one thing for another.

 

מה קורה אם כך כאשר יכולת המשחק נעלמת, נחבאת או משתתקת אצל ילדים? האם הדבר דומה לתהליך הקורה אצל סופרים ואמנים הנתקלים במחסום, writer’s block? האם הנאת המשחק והיצירה מומרת לכאב המנטלי של התקיעות?

 

בסמינר שוילפרד ביון העביר בפריז ב- 1978, הוא מתייחס למחשבות ולרשמים הראשונים המתעוררות אצל האנליטיקאי כאשר הוא מקשיב לדברים הראשונים שהמטופל אומר בפגישה הראשונה. רשמים אלו, אומר ביון, דומים באיכותם ובמקורם לרשמים המתעוררים אצל האמן כאשר הוא נמצא בתהליך היצירה. "מטופלים לא מגיעים עם תוויות המחוברות אליהם המתארות את מי שהם", הוא אומר. חדר הטיפולים אינו מעבדה מדעית, טוען ביון, אלא סטודיו. סטודיו בו הראייה האמנותית של המטפל מתחדדת כדי להבחין בחוויה הכוללת שאותה מציג המטופל. "האם אתה יודע איזה אמן אתה?" שואל ביון ומוסיף שכל מטפל חייב לשאול עצמו את השאלה הזו כדי למצוא את המקום היצירתי ממנו ניתן להשתמש בהקשבה המיוחדת הנדרשת כדי להקשיב לשיחה הלא מודעת שאיתה מגיע המטופל לפגישה. "מה הם הצבעים בהם אתה משתמש כדי לצייר את התמונה שמוגשת על ידי המטופל?"

 

מה אנחנו חווים כאשר התמונה נשארת ריקה, כאשר הדממה מתחזקת, כאשר הדף נשאר חלק? האם מדובר בחוויה דומה לזו המתרחשת כאשר יש שתיקה שאינה מזמינה אסוציאציות, שתיקה היוצרת תחושת ריק, תחושת שום דבר, אובדן היחסים, אובדן הסוביקטיביות וחזרה למצב צבירה קדמוני?

 

הרולד בוריס, במאמר משנת 1987, כותב על מהות השום-דבר nothing כמקום שנוצר כאשר חלקי אובייקט לא רצויים מרוקנים מתוך העצמי ונמצאים מחדש במקום הזה שקרוי שום-דבר. אחד ממטופליו תיאר את המקום של שום-דבר כמקום בו שום-דבר מופיע בתוך אפס כשד החורץ לשון כלפי הסובייקט. במובן הזה שום-דבר הוא מקום שמלא במשהו, כל כך מלא עד שאינו יכול לשמש כפונקציה מכילה. מול המקום המלא הזה של שום-דבר, עומד הילד שאינו יכול לשחק, או המבוגר שאינו יכול ליצור, והוא תקוע. הוא קפוא בתוך עמדה מצפה וממתינה למקום שיווצר עבורו בתוך הסביבה. הילד שנמצא בתוך סביבה התובעת ממנו יותר מדי, או שאינה תובעת דבר, עשוי למצוא עצמו משותק וחסר אונים מול סביבה שאינה משתפת פעולה בתהליך של יצירת מרחב ביניים בתוכו אפשר יהיה ליצור.

 

אני טוען שאותו שום-דבר, nothing, התקיעות בטיפול, חוסר היכולת לשחק, writer’s block ושאר ביטויים לאותה תופעת מועקה, הוא שלב מקדים ובלתי נמנע לפני היצירתיות ולמעשה מגדיר את היצירתיות. האחד אינו קיים ללא השני. ללא יכולת עמידה במועקה של השום-דבר, לא יכולה היצירתיות להגיח ולהיפך. נוכחותו של השום-דבר מעיד על קרבתה של היצירתיות.

 

האם קיים גורם מאיץ או מדרבן המשמש כציר בין השניים? ומבחינה מעשית, האם ניתן להפעיל את הציר הזה באופן רצוני או שמא מדובר כאן בתופעה חזרתית ולא-מודעת? אני מניח שקיימות תשובות אין ספור לשאלה זו והיא עצמה ניתנת לניסוח באין ספור דרכים אחרות. אולם הנקודה שהייתי רוצה להביא לפניכם היא מיקומה והפונקציה שהסביבה תופסת בדיאלקטיקה הזו שבין השום-דבר ליצירתיות. כלומר, כדי להבין את התקיעות המתרחשת בטיפול או בכתיבה, אפשר לחשוב עליה כמתרחשת במקום שעוטף את הסוביקט.

 

לעתים קרובות כאשר אני מקשיב לדברי מטופל, אני מוצא עצמי שוקע בסוג אחר של הקשבה שאינו מכוון רק כלפי המילים, אלא מתקהה משהו, כמעט כמו בהייה מנטלית. אני יודע שאני לא באמת מאבד את הקשב שלי כיוון שאני שומע, מבין וזוכר את מה שהמטופל אומר.

 

כך גם לעתים לא פחות קרובות כאשר אני כותב. אני מוצא עצמי יושב ומתבונן בוהה במשפט האחרון שכתבתי ומחכה.

 

בשני המקרים, ההמתנה הזו מופרעת באופן כמעט בלתי צפוי על ידי הגחה של רעיון, מילה דימוי או משפט כלשהו שבו אני יכול לעשות שימוש כדי להפריע לשתיקה או לשבש את התקיעות. החוויה דומה גם בתהליך הכתיבה וגם בתהליך ההקשבה לדברי המטופל. כאשר אני כותב, אני מרשה לעצמי לעשות שימוש מיידי וכמעט אוטומטי ברעיון שמגיח לתודעתי מוך הדממה, מתוך השום-מקום הזה, הסביבה שמקיפה. כאשר אני נמצא בשעת טיפול, התגובה שלי אחרת. אני תוהה באם אני מגביל את עצמי בכך שאיני נותן ביטוי מיידי למחשבה או רעיון שצצים כאילו משום מקום. אני מרגיש מוגבל על ידי הכלים אותם למדתי, התיאוריות המתייחסות לתהליכי העברה והעברה נגדית וכדומה.

 

ההסתרה הזו של התגובה הספונטנית למה שמגיח מתוך המקום הלא-מודע, המקום של שום-דבר, המקום של האפס שבתוכו פיטמה החורצת לשון, מקבלת הדהוד במאמר של פרוייד שסביבו אנחנו מתכנסים כאן הערב.

 

הוא כותב

 

People’s phantasies are less easy to observe than the play of children.

p.145

ומאוחר יותר

 

A happy person never phantasies, only an unsatisfied one.

p. 146

 

ולגבי המיקום בזמן בו נמצאות הפנטזיות האלו והדרך בה הן מגיחות, הוא כותב,

 

The relation of a phantasy to time is in general very important. We may say that it hovers, as it were, between three times… some current impression… a memory of an earlier experience… a situation relating to the future.

p. 147

 

 

תיאורו זה של פרוייד מעורר בי רצון להיות מסוגל לדבר בחדר הטיפולים כמו שאני מדבר כאשר אני כותב. להיות קשוב להימצאותה של הפנטזיה בתוך השום-דבר ולדעת, מבלי דעת כמעט, שהאמירה המתכוננת בתוכי ומגיחה לקראת דברי המטופל היא אכן תגובה יצירתית המתאפשרת בזכות המועקה והשתיקה שעטפו אותה. ורק אחר כך להבין.

 

אני רוצה לסיים באיזכור של המקום שפרוייד נתן למשורר כאשר אמר

 

 Everywhere I go, I find that a poet has been there before me

 

ובכמה שורות מתוך שירו של דוד אבידן, בוקר טוב, טוב, טוב

 

קלות כתיבה היא ענין אחד,

וכתיבה קלה היא ענין שני...

הצרה היא, שעד שאני מגיע לכלל כתיבה,

אני משמש, בלית בררה, במת משחק

לאינטרסים כלכך מנגדים,

שאילו יכולתי להיפרד זמנית מגופי –

הייתי נמנע בהחלט מלשמש להם קהל...

עצם האפשרות, שמישהו מפעיל אותי, ואולי אף

מטיל בתוכי ביצי-זהב, כדי שאשמש

להן מדגרה כמדת יכולתי, היא פגיעה קטלנית

באני-המבקר. זוהי הזדמנות, אגב,

לומר גמשהו, אפכי בהקשרחוק,

על קימה בבוקר, נשוא שדשתי בו, כמדומני,

בהזדמנות קודמת. ובכן, כל קימה כזאת היא

כיציאה אלימה מרחם עוין...

העבר הנרגז

נאלץ לבקע מתוכו, מדי בוקר, על ידי בצוע

ניתוח גניקולוגי מסובך, מבפנים.

 

 

תודה רבה. רוני אלפנדרי  24.2.2004

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

אלפנדרי, ר. (2004). תקיעות בטיפול ובכתיבה - נקודות השקה. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 27/6/2019, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=170

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רוני אלפנדרירוני אלפנדרי16/7/2004

צביאל שלום.

תגובתך מאד נגעה ללבי, למרות שבאמת אולי לא מתקשרת ישירות לדברים שאני כתבתי. אני באמת מאמין שהתהליך הכתיבה הוא ללא תחליף בכל הנוגע להבנה עצמית, אם כי כמובן שאינו יכול להחליף טיפול מהסיבה הפשוטה שלא תמיד הטקסט מדבר אלינו בחזרה, כפי שמטפל עושה. תודה ששיתפת בחוויותיך. אני אחפש את ספרך בחנויות. כל טוב,

רוני

 

צביאל רופאצביאל רופא14/7/2004

יצירה תציל ממוות [ל"ת].

לרוני אלפנדרי שלום,

אני לא יודע אם מה שאירע לי מתקשר באופן מובהק לכתיבתך... אני אדם שחלה במחלת נפש לפני 30 שנה ובמשך 10 שנים רצופות טופל באופן מאוד בוטה ואף מסוכן.

כאשר בשנת - 2000 הסתיים הטיפול הפסיכודינאמי, נותרתי טעון בזעם נארציסטי שבאמת אין לתארו במלים... בכל זאת, אני לא לא יודע איך, אספתי את ה"שיירים שלי" וישבתי אבוד ומיוסר לכתוב ספר שלם ובו המון מלים במטרה להסביר לעולם שלא הבין דבר ממה שטענתי... ואכן ספרי "מישהו מטפל בך" יצא לאור ב - 2003.

לדעתי, עד כמה שזה נשמע מזעזע, ייתכן מאוד שספר הזה הציל את חיי ואולי אף חיי אנשים נוספים. מה שמעניין, שבאתי להסביר לעולם ומצאתי את עצמי מקבל הסברים ופרשנויות מהשורות שאני עצמי העלתי על המסך בדם יזע ודמעות. ואז, אותם מטפלים שלפני הכתיבה לא הייתי מסוגל להבין את מניעיהם, גם לא למחול להם, בסוף התהליך הובנו היטב ואף נסלח להם...  

בברכה,

צביאל רופא - מתמודדים למען מתמודדים

רוני אלפנדרירוני אלפנדרי14/7/2004

רק עכשיו שמתי לב תגובה שלך, רפי. הדברים שאתה כותב מאד מענינים אותי. אפשר לקרוא את העבודה שלך איכשהו? אתה יכול לעלות אותה לרשת?

רפי ישירפי ישי12/4/2004

מחסומי יצירה ובריאות נפשית.

המאמר מעניין וחשוב מאד. מבחינתי  יש לזיהוי מרכיב היצירתיות גם כשהוא "מסתתר" מאחרי מחסום חשיבות עליונה בזיהוי ערוץ קשר עם העצמי האמיתי!  את עבודת המסטר שלי הקדשתי לנושא משאלות יצירה ובריאות נפשית. נעזרתי רבות בספר של מריון מילנר "אודות אי היכולת לצייר".  וכמובן בויניקוט. אני מסכים מאד, עם הטענה  שהמחסום הוא חלק  מחווית היצירה. אני משייך אותו למבנה  נפשי שבמחקר קראתי לו משאלת יצירה -  - מבנה שדומה למיכל עם "פקק". המיכל הנפשי הפנימי  הבנוי כפרה - קונספציה במידה ואינו חסום באופן קיצוני. הסתבר לי שקיימים אירגונים שונים של משאלות - כגון משאלה דינאמית שבה המחסום מקבל מימדים של ייצוג המציאות ומאפשר התארגנות שתוביל למימוש המשאלה, לעומת מצב של משאלה פנטזיונית שאין למחסום כל ייצוג והיא קשורה קשר מובהק עם מצוקה נפשית.  אירגונים אחרים של משאלות היו המשאלה האסטטית שהמחסום שלה אינו מהווה מקור למצוקה דווקא אלא לתחושת איזון והשלמה וכמובן משאלה חסומה שבה קיימת התמקדות בלעדית במימד המחסום וכל המניעים והגורמים המונעים את מימוש המשאלה. 

רוני אלפנדרירוני אלפנדרי17/3/2004

שאלות מענינות. תודה כל תגובתך, שהיא בעצם שאלה. נראה לי שתשובות קיימות רק במסגרת היצירתיות האישית של כל אחד ואחד. הדברים שכתבתי משקפים ניסיון אישי שלי ואני מניח שכל אחד חווה את הדברים קצת אחרת.

כותבת תקועה...כותבת תקועה...17/3/2004

מעורר מחשבה ומנחם.

לחשוב שתקיעות היא תנאי מקדים לפרץ של יצירתיות... אבל מה בדבר המינון? מה אם תקופות ארוכות של Nothingמובילות לפרץ יצירתיות קצר ובלתי מספק? האם דין תקיעות כזו בתהליך היצירתי כתקיעות שאחיריה  "נפרץ הסכר"?