פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

הסכנה שבפרס העובד המצטיין

מאמרים | 27/3/2007 | 6,198

זכינו בפרס נכסף. דקה אחרי שהמסך יורד והשמחה נרגעת, מתרחש גם חשבון נפש למחיר ששילמנו עברו ההצלחה. הפגיעה בבריאותנו, הפגיעה בחברי משפחה וחברים, הקנאה מצד אחרים, חשיפת ממדים נעלמים של הפרטיות שלנו. במאמר מובאת דוגמא של טיפול באדם שנתקף בהתקפי חרדה בעקבות זכייה בפרס ועולה לדיון שאלת ערך ההצטיינות מול ערך הדרך האמצעית.

יששכר עשתיששכר עשת
יששכר עשת טיפול נפשי משפחתי ערכי ברוח תרבות ומדע הרפואה *פסיכולוג קליני ורפואי, מטפל בהיפנוזה,...

שילוב בין פסיכולוגיה מגובת מחקר לבין עולם רוחני מוסרי.

הסכנה שבפרס העובד המצטיין.

מאת יששכר עשת*

המאמר פורסם בעיתון האלקטרוני "עניין משפחתי" באתר האגודה לטיפול משפחתי

א. ברגעי השיא, באיגרא רמא.

   ברגעי השיא, באיגרא רמא שלנו אנו חווים שמחה. אנו חווים את היותנו אולי מבורכים. הגענו לפסגה, זכינו במתנה. נפתח שער אל הסיכויים שלנו להשפעה, למעמד, לכבוד, לממון, לאמונה בטוב. רגע או תקופת השיא מופיעים פתאום או בהדרגה. לפעמים אנו בטוחים ששער השיא יפתח, לפעמים אפשר גם לגרום לו שיראה. יחד עם זאת, הוא לא בשליטתנו המלאה. ברגעי השיא יש בנו עומק של תודה. אין זה חשוב לאן היא מכוונת, אין זה חשוב אם התודה מודעת או לא. ברגעי השיא יש לנו גם הזדמנות להעניק מעשייתנו לאחרים.

   והנה, דקה אחרי שהמסך יורד והשמחה נרגעת, מתרחש גם חשבון נפש למחיר ששילמנו עברו ההצלחה. הפגיעה בבריאותנו, הפגיעה בחברי משפחה וחברים, הקנאה מצד אחרים, חשיפת ממדים נעלמים של הפרטיות שלנו.

   מטפל הנוכח ברגע השיא, יכול לכוון התערבויות טיפוליות להעצמת החוויה במידה הנכונה ולזיהוי הכוחות והמשאבים המאפשרים לנו לפעול, להצליח ולהיות שמחים בעולמנו. אפשר לחשב את מחיר ההצלחה ולקבל החלטות על המשך הדרך. אבל זהירות! חטא הגאווה אורב. הדרך מן הגאווה אל הבור העמוק ואל החורבן לא תמיד קצרה, אבל די בטוחה...

 

ב. דעת טוב ורע גם יחד.

    הוא זוכה בפרס העובד המצטיין על פיתוח ייחודי למען ביטחון המדינה. מיד למחרת נתקף בהתקפי חרדה קשים, ללא אויב גלוי לתקוף אותו חזרה. הוא כבר בן ארבעים וחמש, נשוי ואב לבנים ובנות. איש ישר, מסודר, חרוץ, מסויג מעט ונמצא בסכסוך פנימי מתמיד בין חובות ונאמנות למשפחה ולמדינה. הפרס מפר את האיזון העדין שנשמר בין נאמנות לבית ולעבודה. כף המאזניים נוטה לכיוון העבודה. ביטחון המדינה נתרם. לטעמו, ילדיו ומשפחתו מקבלים מעתה פחות תשומת לב, פחות הגנה.

   הוא מספר לי כי פחדי מוות מלווים אותו כל חייו והם שמביאים אותו להישגים משמעותיים. עכשיו שוב יש פרץ של פחדים לא ברורים, ממש התקפי פאניקה. הוא, שכבול בשלשלאות עשייה למען, משתחרר מהם באחת ויוצא לחופשי לחופשת מחלה. "משורה משחרר רק המוות... וכולנו גויסנו לכל החיים" הוא אוהב לצטט את שירו של אברהם שטרן "חיילים אלמונים." 

   אני בטוב לבב. דעתי נוחה ברגעים שמתחברים בהם הדרכים הסותרות של אלוהים ועלילותיו. הביטחון בהצלחה בסיוע לביטחון המדינה, מהולה בפחד שחס וחלילה לא היה מצליח. ההגנה על משפחתו מעורבת בהפקרתה ממש. אני מתמכר לסיכוי לשלום ואריכות ימים בעקבות פעולות של אנשים כמוהו וכעת אני כולי פנוי לפחדי המוות של העובד המצטיין שבין השאר גם תורם להגנתי.        

   "אם אתה עושה למען המדינה, אתה עושה גם למען המשפחה... לא כך הוא?" אני מציע לו נחמה אמפטית וזווית ראיה המאפשרת אחדות בין ניגודים.

   "כן..." נאנח: "אבל אני מתגעגע לילדים ולאשתי ורוצה להיות קרוב אליהם."

   אני מתנצל בפניו בווידוי אישי: "מרגש אותי לשמוע את זה ממך... האמת היא שקלטתי אותך יותר כאיש ביצוע ולא איש של רגשות."

   "אני יודע..." הוא מוחל לי מיד: "כולם קולטים אותי ככה... זה מה שכולם אומרים... אפילו אשתי."

   "נו...?"

   "מה נו? " הוא אינו מבין.

   "אז תתקרב אליהם עוד."

   "לדאוג רק לעצמי?" הוא שואל בפליאה ותרעומת, כאילו שאינני קולט משהו על מוסריותו.

   "לא!" אני משיב בחיוך: "תדאג למשפחה ואז ירווח לך מעט." ראיתי את האור בעיניו שניצת לרגע וכבה מיד. אני חושב שאם ישקיע יותר במשפחה יהיה פחות אחד שידאג לביטחון המדינה ולביטחוני האישי.

   הסכסוך הפנימי שלו וגם שלי במידת מה, אינו מאפשר לו לאחד את מסתרי שני העולמות בהם הוא חי. הוא אינו מצליח לראות את החיבור ביניהם. גם אני מקשיב לקולות המלאכים שמסדרים עבורנו עניינים. המלאך מרטין בובר, הממונה על הקשר בין אישי, לוחש לו שעסקאות בין בני אדם קיימות, וחשבונות בין אישיים עושים כל הזמן, ושמותר ואפילו חובה להיות ברווח ובלבד שתהיה הגון. עובד מצטיין זה אינו רואה כיצד השקעה במשפחה תשפיע על שמחתם וכשאנשים שמחים, הם ישפיעו טוב על הסביבה. הוא אינו רואה כיצד ההשקעה ביחסי אנוש בעבודתו היא גם למען עתיד ילדיו. הוא מתקשה לראות שבכלל אין כאן ניגודיות. היצר הקרבי שלו, אינו מחובר לאהבתו. הוא זקוק באופן דחוף להסכם שלום בין השטן שפועל באמצעות היצר הרע לבין פיית האהבה. בעבודה הוא תקיף וחד משמעי, מוערך מאד ולא אהוב. בבית נמנע מעימותים, רך וזוכה שילדיו ואשתו יתגעגעו אליו מאד.

   "למה אתה מתכוון בלדאוג למשפחה?" הוא שואל ברכות.

   "לא לוותר, להתעמת... ובעבודה לוותר יותר למען האדם שמאחורי העובד."

   "מה אתה רוצה…?  שהילדים ישנאו אותי ושבעבודה לא יזוזו דברים?" הוא נדרך.

   "כן." אני עונה ומצב רוחי מרומם את הזדהותי עם דאגתו המפותלת.

   "אז זה לא ילך..." הוא פוסק והחרדה צפה בחדר.

   ברגעים הללו אני לא מוותר... מתעמת... דעתי הנוחה מרככת אותי: "האמת...? עכשיו אחרי שזכית בפרס, המשפחה הפסידה ואולי גם העבודה... הסכנה היא שתהיה יותר קשוח עם חברים בעבודה ותוותר עוד יותר בבית... אולי תנסה להיות יותר מנהל בבית ויותר אבא בעבודה. לאיש טוב וישר כל כך, החיבור בין אהבה ומלחמה יעשה רק טוב."

   "האמת... זה מה שמתחננת אשתי ומצפים ממני בעבודה... אתה חושב שהפרס כבר מגיע לי?" הוא משתתק... מביט  בי... מחכה לפסק דיני.

   "רק אתה ואני יודעים שהפרס הוא בעצם תמריץ לביסוס החיים המורכבים שלך." אני נאנח בהקלה. הניסוח יוצא לי טוב, הכל מהנינוחות...

 

   ...אני תומך ומכוון כשהוא מעז להתחיל להתעמת עם אשתו וילדיו על שיגרת היום יום. על שעורי בית, על מקלחת, על שעת השכבה, על בילוי משותף. עניינים פשוטים. אשתו מרוצה מאד. עד עכשיו היא טורחת לבד ונשחקת. הוא תמיד נסוג, מוותר, כועס בליבו. התפרצויות הזעם שלה אינן סודקות את חומת המגן שלו. עכשיו היא רגועה יותר. אהבתה אליו מוצתת שוב. הוא סיפר בקריצה שעשו טיול לילה סמוך לגבול. אני מתאר לעצמי לאן לחות של ערב קיץ וגבול מסוכן יכולים להביא גבר ואישה רעבים. החרדה שלו דועכת לאיטה, גם בסיוע טיפול תרופתי אנטי חרדתי. בעבודה אין שינוי בגישתו... עבודתי לא תמה.

   "אתה יודע שבעבודה אני חושב יותר על כל מיני דברים שקורים בבית... זה מפריע לי בעבודה..."

   "אתה חושב שהפרס לא מגיע לך?" אני מחייך.

   הוא שותק במבוכה. אני יכול לשער שאכן איש כמוהו עלול לחשוב כך. גם אני שותק. שער נפתח. החרדה נינוחה לה בפינתה. הוא רפוי בכורסא.

   "ככה אתה מצטיין באמת..." אני מחייך.

   אלוהים אוהב את אחדות הניגודים, גם אני... העובד המצטיין לא מצטרף עדיין לאהבתנו...

   לפחות חמש השנים שעברו לא היטיבו עם ביטחון המדינה.

   האם נתקף שוב בחרדה?

   האם להוציא את תיקו מהארכיון?

 

ג. דיון

   סידרת ההתערבויות המוצגות כאן לקוחות מתוך הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי. גם מקומו של המטופל במשפחה נלקח בחשבון כאשר ההתערבויות הוצעו.

  "אני מתמכר לסיכוי לשלום ואריכות ימים בעקבות פעולות של אנשים כמוהו וכעת אני כולי פנוי לפחדי המוות של העובד המצטיין שבין השאר גם תורם להגנתי." אני מתנקה עד כמה שניתן משאריות ההעברה הנגדית שמפריעה לתהליך הטיפולי, כפי שמתאר זאת סמיט (1) במאמרו המסכם גישות להעברה נגדית. סמיט טוען שהעברה נגדית, בו זמנית תורמת ומפריעה לתהליך הטיפולי. לדעתו העברה נגדית תמיד תוביל אותנו גם מן המטופל וגם אליו. כשם שהזדהות עם המטופל ואמפטיה הם העברה נגדית חיובית, הקשבה לצורכי המטפל על חשבון צורכי המטופל הם העברה נגדית שלילית. בהמשך מתברר שאני ממשיך להיאבק ברגשותיי אלו. "אני חושב שאם ישקיע יותר במשפחה יהיה פחות אחד שידאג לביטחון המדינה ולביטחוני האישי."

   "אם אתה עושה למען המדינה, אתה עושה גם למען המשפחה... לא כך הוא?" אני מציע לו נחמה אמפטית וזווית ראיה המאפשרת אחדות בין ניגודים." אני מציע לו חשיבה מתונה יותר שבה יש לא "או או", אלא "גם וגם", במילים אחרות, אחדות הניגודים.

   אני מתנצל בפניו בווידוי אישי: "מרגש אותי לשמוע את זה ממך... האמת היא שקלטתי אותך יותר כאיש ביצוע ולא איש של רגשות." אני מאתגר אותו באמצעות אחדות ניגודים נוספת, שאפשר להיות איש מעשי שגם מבטא רגשות.

  "תדאג למשפחה ואז ירווח לך מעט."... אני שם משקל כרגע על ההשקעה במשפחה, היות והוא זכה בפרס העובד המצטיין וכנראה השקיע הרבה בעבודה ולכן האיזון הופר.

   "לא לוותר, להתעמת... ובעבודה לוותר יותר למען האדם שמאחורי העובד... אולי תנסה להיות יותר מנהל בבית ויותר אבא בעבודה. לאיש טוב וישר כל כך, החיבור בין אהבה ומלחמה יעשה רק טוב." החשיבה על שימוש בכוחות המטופל לטובתו מובילה אותי להציע לו להשתמש בכוחות הניהול שלו בביתו ובאבהות הרגישה שלו בעבודה. אריקסון (2) לימד אותנו שהלא מודע הוא גם מקום כוחות האדם ואנו יכולים כמטפלים לסמוך שהם יכוונו את האדם לקראת צמיחה.

   "...אני תומך ומכוון כשהוא כשמעז להתחיל להתעמת עם אשתו וילדיו על שיגרת היום יום. על שעורי בית, על מקלחת, על שעת השכבה, על בילוי משותף. עניינים פשוטים." אחרי השינוי הקוגניטיבי, בא הטיפול ההתנהגותי, תרגולים יום יומיים בעניינים שונים, כדי לחזק את השנוי האמונתי, ולקבע את הגדרה מחדש של ייעודו בחיים, ושל התנהגותו המוסרית. (3)  

   "החרדה שלו דועכת לאיטה גם בסיוע טיפול תרופתי אנטי חרדתי."  המחקר מציע לשלב טיפול תרופתי אנטי חרדתי כחלק מהטיפול בהתקפי הפאניקה. כך הטיפול יעיל יותר וסבל המטופל קטן יותר.

   "בעבודה אין שינוי בגישתו... אתה יודע שבעבודה אני חושב יותר על כל מיני דברים שקורים בבית... זה מפריע לי בעבודה..." , "אתה חושב שהפרס לא מגיע לך?"  עדיין יש לפעול לשינויים התנהגותיים בעבודה. על מנת להשלים את החיבור בין הניגודים.

   "אלוהים אוהב את אחדות הניגודים, גם אני... העובד המצטיין לא מצטרף עדיין לאהבתנו..."  מלאני קליין (4)  טוענת שהנטייה הטבעית שלנו היא למיזוג אובייקט שלם שיהיה לעיתים טוב ולעיתים רע. יש ערך מוסף באובייקט השלם, אנו חווים פחות סכנה קיומית, זהו מצב של בריאות נפשית יחסית. קרנברג (5)  בדומה לקליין מדבר על המשימה ההתפתחותית השנייה שהיא ההתגברות על הפיצול באמצעות חיבור בין דימוי עצמי חיובי לשלילי. כך גם התינוק חווה אובייקטים כשלמים טובים ורעים, אוהבים ושונאים כאחד. דברים דומים אנו מוצאים אצל הרמב"ם.(6)  "לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו...ומכוין אותם בדרך האמצעית, כדי שיהא שלם בגופו, כיצד לא יהא בעל חמה נוח לכעוס ולא כמת שאינו מרגיש, אלא בינוני..." וגם אצל בעל התניא, רבי שניאור זלמן מלאדי (7) "...לכל איש... יש שתי נשמות... שהן שתי נפשות נפש אחת מצד הקליפה (הטוב)  וסטרא אחרא (הרע)  והיא המתלבשת בדם האדם להחיות הגוף... כי נפש הבשר בדם היא, וממנה באות כל המדות רעות... והיא מסוד עץ הדעת טוב ורע." וכן כפי שכתב עזריה מן האדומים (8) " ...ואפילו כל העולם אומרים עליך שאתה צדיק הוי בעיניך כרשע... עצה היעוצה לאדם השלם שיהיו מועטין בעיניו כל מעשיו... ושלא יחזיק טובה לעצמו בעבודתו..."

 

ד. לסיום

   בן הרוש מואיז (9)  בסיפרו מסכת מכות, מביא את השיר "איגרא רמא ובירא עמיקתא: (בשיא ובתחתית)" אֵינֶנוּ יוֹדְעִים אֶת מְקוֹם קִבְרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וְגַם לא הֵיכָן הִטְלֶר נִקְבַּר. הָרִאשׁוֹן רָאָה אֶת אֲחוֹרָיו שֶׁל אֱלֹהִים הַשֵׁנִי הֶרְאָה לָנוּ אֶת גַבּוֹ שֶׁל הַשָׂטָן. לְעוֹלָם לא נוּכַל לְשַׁבֵּט אוֹתָם.

   תבורך הכוונה הבינונית.

 

ה. סיפרות מצוטטת

 1. Smith H. F., Countertransference, conflictual listening, and the analytic object relationship. Journal of the American Psychoanalytic Association, volume 48/1 2000, pp. 95-128

2. רוזן ס., קולו של מילטון אריקסון, נורד 1996. עמוד 23.

3. עשת י. טפול פסיכולוגי מגובה מחקר ורגיש לאמונה תרבות ומוסר, לשוב למודל הרפואה, הגישה הביופסיכוסוציאלית, מטפל למשפחה. פסיכואקטואליה, ינואר 2007 עמ' 44-47.  (פורסם גם באתר פסיכולוגיה עברית)

4. מיטשל ס., א., בלאק מ., ג., פרויד ומעבר לו, תולעת ספרים, 2006  עמ' 156-158,

5. שם.  249.

6. רמב"ם יד החזקה - הלכות דעות, פרק א' ד',  ספרד, מאה 12

7. שניאור זלמן לאדי. ספר התניא - חלק ראשון - פרק א, ביאלורוס, מאה 18.

8.  דר' עזריה מן האדומים, מאור עיניים, איטליה, מאה 16.

9. מואיז בן הרוש, מסכת מכות, הוצאת מובן, 2006.

 

------------

*מפאת צנעת הפרט שונים הפרטים בדוגמא הטיפולית, כך שכל דמיון למציאות מוכרת למישהו, הוא מקרי בלבד. התחלפו שמות, זכרים ונקבות, זקנים וצעירים, עשירים ועניים, מקומות.

*הכותב הוא פסיכולוג קליני, מדריך בטיפול משפחתי. מנחה בתוכנית של דר יאיר כספי פסיכולוגיה ביהדות. מדריך ומורה במחלקה לרפואת משפחה טכניון חיפה. חוקר, לומד, מלמד ומטפל בין השאר גם באמצעות החיבור בין פסיכולוגיה כמדע מגובה מחקר ואמונה, תרבות, ערכים והלכה. 

*  לתגובות iseshet@bezeqint.net

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

עשת, י. (2007). הסכנה שבפרס העובד המצטיין. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=1209

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.