מקורות

שני ספרים על זיגמונד פרויד ומורשתו מציירים אדם רודף כבוד ומרוכז בעצמו, אך גם גאון פורץ דרך ונועז ששינה לנצח את האופן שבו אנו תופשים את נפשו של האדם

 

150 שנה להולדת פרויד -הרצאתה של ציפי רולניק בין השנים 2006 ל 2007 קיים האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה, סדרת ימי עיון שעסקה ב 150 שנה להולדתו של פרויד. ציפי רולניק, יו"ר האגוד לפסיכותרפיה באותה תקופה, מסבירה בהרצאה זו את הרציונאל לימי עיון אלו. היא מציעה "להשכיב" את הפסיכואנליזה בהזדמנות זו על הספה, ולנתח את הרלוונטיות שלה לעשיה הפסיכותרפואיטית הנוכחית. לטובת ניתוח זה ציפי רולניק מגייסת ראיונות שבוצעו עם פסיכואנליטקאים אחרים מובילים בעולם. ההצאה מחולקת לשני חלקים המובאים כאן בזה אחר זה

 

אוסף הרצאות הקורס ששודר במסגרת האוניברסיטה המשודרת בגלי צה"ל. מה מושך אותנו ביצירת האמנות? מה הופך יצירת אמנות לדבר החורג מהפסיכולוגיה של האמן? אם האמנות היא התרחשות כי אז מהו שדה ההתרחשות שלה? מהי יצירתיות בהתייחסותה לגאון? האם היופי מסתיר או מגלה? האם האמנות מעוררת בנו הנאה ועונג או גם אי נחת ומועקה? בסדרת הרצאות זו מציגה פרופ' רותי רונן מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב עקרונות בקריאה פסיכואנליטית של האמנות. מתוך האתר תרפיה בהבעה ויצירה

 

סרט קצר, קצת פחות משעה, על חייו של "אבי הפסיכולוגיה". סרט מעניין, האמת, שכן בניגוד למה שציפיתי, הוא לא מתייחס לפרויד כאיזה מאסטרו גאון וחף מפגמים, אלא מציג דווקא את נקודות החולשה בחייו הפרטיים והמקצועיים (שהיו יותר מדי מעורבים אלו באלו). החל מההתמכרות לסיגרים, עבור ביחס השתלטני לממשיכי דרכו וכלה ביחסים הקרובים מדי עם בתו אנה (בשלב מסוים, פרויד האב ערך אנליזה לבתו, מה שהוגדר יפה על ידי נכדתו של פרויד כ"גילוי עריות אינלקטואלי").

 

שלום רב, בשעה טובה יוצא לאור מגזין פברואר 2010 של קהילת קבוצות, ובו שפע של חומרים על עולמנו המקצועי: דר' חיים וינברג משתף בטור שלו על עבודה קבוצתית במזרח וההבדלים בינה לבין העבודה במערב; פרופ' בנימין מעוז מספר על הרציונל והשימוש הנבון בקבוצות בלינט; דר' רובי פרידמן מעדכן אותו בביקורו של ג'ון שלפוברסקי בישראל; עליזה רוזן סוקרת שני ערבי עיון מרתקים; מיכל אלמגור, מדווחת לנו מבוסטון על טיפול קבוצתי בהנחיה משותפת מסוג אחר. בין לבין תמצאו את המחשבות וההזמנה האישית של דוב הדרי לכנס של "בסוד שיח" בקיץ ואת מחשבותיי שלי על מנהיגות נרקיסיסטית בקבוצה שעלו בהקשר של גואל רצון. אביב נהדר וקריאה מהנה, איתן טמיר, עורך

 

מה הקשר בין פרויד, לאקאן והמורה הרוחני אנדרו כהן? איך אפשר לחבר את החיפוש אחר האמת עם החפירה המסורתית בעבר? עמיר פריימן מעיין ב"נושאי התודעה", ספרה של הפסיכואנליטיקאית רות גולן.

 

המונחים אמהות ואמהיות אינם זהים.. כבר בשנת 1945 הבחינה הפסיכואנליטיקאית הלנה דויטש בין אמהות (motherhood), ובין אמהיות (motherliness), ובכך, במובנים רבים, הקדימה את זמנה. האמהות מתארת את היות האשה אם, את היחס בינה לבין ילדיה מבחינה פיזיולוגית, סוציולוגית ורגשית; ואילו האמהיות היא תכונה המבטאת עמדה רגשית כלפי הזולת וכלפי עצמנו, ללא קשר הכרחי לאמהות ביולוגית. עמדה אמהית יכולה להימצא גם אצל גברים ואצל נשים שלא ילדו. באמהות יש צדדים אפלים וטמונות בה סכנות; האמהיות מבטאת נתינה המותאמת לצרכיו של הזולת. האמהיות היא בעיניי נושא בעל חשיבות מכרעת לא רק ביחסים בין הורים לילדים, אלא ביחסים הבין-אישיים בכלל ובאזורנו בפרט.

 

הופעתו של מניפסט פסיכואנליטי היא מאורע נדיר בתרבות הפסיכואנליטית של תקופתנו. הליכה על בהונות, עשיית כיווני חן והימנעות מכל גילוי דעת תיאורטי, הפכו לאחד מסימני ההיכר של המטפל המבקש לעצמו מקום בבזאר האנליטי הפוסטמודרני, שבו רב ההיצע על הביקוש. בולמוס רב-תחומי אוחז בפסיכואנליזה והיא מערה לתוכה את כל הטוב שהיא מזהה בדיסציפלינות שכנות. עודה זוללת עד להתפקע, מאבדת הדיסציפלינה את זהותה העצמית ואת הביטחון בהיותה שיטת טיפול ייחודית עם שיטות מחקר ייחודיות..

 

בימים אלה, כשחלק מהציבור הישראלי קם לבקש סליחות עם שחר, כשהימים הנוראים בפתח, כאשר אנחנו מצווים לבקש סליחה בכל מה שקשור ביחסים בין אדם לחברו, כדאי לחשוב לרגע על הסליחה מנקודת מבט פסיכולוגית. מדהים לראות שתחום הפסיכולוגיה של הסליחה (psychology of forgiveness), המבוסס כאמור מבחינה פילוסופית על המוסר הנוצרי, הרחיק לכת עד כדי הכוונת הטיפול בתופעות כמו אלימות במשפחה ופגיעה מינית לכיוון של סליחה לתוקף, סליחה הנחשבת שלב בתהליך הריפוי הנפשי של הקורבן. הואיל ורוב נפגעי/ות התקיפה המינית הכירו את תוקפיהם ומאחר שלפי התפיסה הדתית המשפחה היא ערך עליון ולכן יש לשמור על "שלום בית" כמעט בכל מחיר – פסיכולוגים נוצרים רתמו את התהליך הטיפולי לשרת רעיון זה. הנפגעים והנפגעות מתבקשים בעצם "להושיט את הלחי השנייה" כשהם סולחים.

 

הגישה הטיפולית הפסיכואנליטית והגישה הטיפולית-שיקומית, המחזיקות בשתי תפישות עולם או עמדות מקצועיות שונות בתכלית, פיתחו כל אחת מערכות מושגים וכלים טיפוליים ייחודיים ושונים מהאחרת וכמעט שלא קיימת הידברות מקצועית בין שתיהן. עם זאת, סקירה המופיעה במאמר הנוכחי, של השינויים העמוקים שחלו בעשורים האחרונים בכל אחת מהגישות, לא תותיר מקום רב לספק בכך שחלק גדול משינויים אלה דומים במידה מפתיעה בשתיהן

 

עוד הוכחה אודות נצחיות ואוניברסליזה של אדיפוס. יש שם רצח אב ואשמה ותחרות ואחאות. יש שם עמדה שתופסים בסובייקטיב מול חסר. בלב השבטיות הצפופה וההישרדותית מופיעה נוירוזה אנאלית ואדיפאלית.

 

"אתה יכול להיות הבמאי אם אתה בעל דרך שבה הינך יוצר/עומד עם מה שאתה מחזיק בו לרגע כהרמטיקה של ידע: רגע בו לידע אין סדק - כך אתה פונה. גם אם הפנייה שלך היא שאלה - השאלה צריכה להיות עם מעמד של הרמטיקה, שאלה לא מסודקת. להיות הבמאי זה להחזיק מעמד של פנייה לא סדוקה. כך הבמאות האנליטית. לרגע.. לקחת את המתווך קולנוע בן-זמננו, בן-תרבות של הווה, ולמסור איתו פיענוח של טקסט כאביזר הראייה בקריאת החומר הרב-מימד האנליטי. זוהי המטרה של כתיבת ההערות על סרטים. זה מהווה אמצעי אחד אחר מלדבר. השאלה אם קולנוע הוא אחר אנליטי הרמטי נענת באפקטיביות של המעבר".