האשה הגדולה מהכלוב
גבי בונויט | 30/1/2021 | הרשמו כמנויים
בקולנוע ארמון הקרינו את מונדו קאנה. הייתי בן 12. בתי הקולנוע היו זירת הבריחה שלי. שני סרטים, שתי ארוחות, בשתיים עשרה בצהריים ובארבע אחר הצהריים. בתי הקולנוע היו כמו רשת שנטוותה, גם כדי להגן עלי וגם כדי שאוכל לנווט את דרכי בים הסוער של יצרים, חוסר אונים ובדידות. זה היה המזון שלי ועל הצלחת היה כל פעם סרט אחר.
לבתי הקולנוע היה ריח שנכחד מן העולם, טחב וחטאים. לשאוף מלוא הראות את ריחו האפל של בית הקולנוע, להתרווח על הכיסא שגדול כמה מספרים ממידותיי הצנומות. לקולנוע ארמון היה גג נפתח. עד תחילת הסרט הייתי נשכב על הכסא, מרים את עיניי כלפי התקרה ומתפלל שהגג ייפתח, כמו קסם. דמיינתי איך גם הגג יהיה כמו מסך, וכשהוא ייפתח יופיעו דמותיהם של חוזליטו ופרנק סינטרה בתוך ענן שהוא במה ויזמינו אותי לשיר עימם. הגג לא ניפתח אפילו לא פעם אחת.
דובר היכן שדובר בכך שזהו סרט דוקומנטרי עם נשים מעורטלות. אני זוכר סצנה אחת שבה כלאו בכלוב אישה שעמדה להתחתן, נדמה לי בטורקיה אבל אינני זוכר, ממילא העולם הגדול היה כמו תיבה שמטלטלת לה בין חלום למציאות. הם האביסו אותה באוכל כדי שתשמין וכך תהיה ראויה לחתנה.
אני מבין היום שהיה זה מעשה אכזרי ומתעלל, אבל אז חשבתי שאם תשמין מספיק ימצא לי מקום בבטנה, כאילו הייתי תינוק שניתן לה כמתנה על ידי חתנה, שגם הוא דמה לי כמו תאום.
וכשנדלקו האורות בסוף הסרט אהבתי לשבת בכיסאי ולהציץ מסביב עד שנותרתי לבד בעולם, לבד עם האישה הגדולה.
כשיצאתי מהקולנוע לעולם המואר באור מסמא, עצמתי את עיני בחוזקה. כך יכולתי לעוד כמה דקות להיות בקרבה האינטימית עם האישה הגדולה מהכלוב. אבל כטבעה של כל אשליה מיטיבה המילה FIN הופיעה לבסוף על רשתית העין. כך התגלגלתי לי לתחנת האוטובוס ולקו 14 שלקח אותי מהאישה הגדולה לבית הריק.
ולפני שנרדמתי, במקום לספור כבשים, הייתי מדמיין שכל בתי הקולנוע, ששמותיהם היו קשורים לאור, כוכבים ונצנוץ - ארמון, מאי, אוריון, שביט, רון, חן, אורה, וגל אור, היו נפגשים בחצות הליל במקום סודי, ומחלקים ביניהם את חוויות היום שעבר. אבל מה שהיה ניכר למי שנכח במפגש, הייתה הקנאה שהרגישו כלפי אותו קולנוע לשם הלכתי באותו יום. כאילו הייתי המלאך גבריאל שבעצם ביקורו בקולנוע מסוים הוא מברך אותו בברכת חיים ארוכים.
והיום, כשכל אותם בתי הקולנוע נעלמו מן העולם, עדיין, רגע לפני שאני נרדם אני חושב על אותו מפגש בתי קולנוע סודי, בו מחליפים חוויות כאילו שרתו כולם באותו צבא, אלא שמקום לכבוש ולהרוג גרמו לילדים ולי לשכוח לשעה קלה את כאבם ואת גורלם.
