על אהבה חושך וכדורגל
גבי בונויט | 13/10/2019 | הרשמו כמנויים
קיץ 1959. הקולנוע הוא קולנוע 'עממי' שליד מגדל המיים בשכונת נווה שאנן. את הפלאפל קונים במסעדת פינג'אן במרכז הכרמל. כלי בית קונים בחנות 'משק בית' ליד גן שטרוק. לא קונים ספרים אלא מחליפים אותם בספרייה וכדורגל משחקים ברחוב, וכשבא אוטו, לא מכונית - אוטו - זזים הצידה.
הוא חזר הביתה מששה שבועות של גן עדן לילדים בקייטנת נווה הילד בנהרייה. נכנס הביתה. הבית עם תריסיו החצי מוגפים משרה אפלולית, לא האפלולית הנעימה אלא כזאת שמעוררת חשד, שמסתירה טפח. מייצרת אימה. שקט מעיק. רק אביו בבית. הוא מחבק אותו, ונשאר דומם.
"איפה אמא?" הוא שואל,
"אמא נסעה לחופש" ענה אביו.
ישר הבין. אמא עזבה, היא לא תחזור, הוריו מתגרשים.
למה אבא מסתיר? מדוע אין הוא רואה בעיניו של אביו את האמת? איזו חיה או מפלצת נמצאת מאחורי המסך שמסתיר את האמת בעיניו?
אביו שתק, הוא הבין את שתיקתו כפי שמבינים שתיקה של מי ששומר סוד. עזיבתה של אמא את הבית היא סוד כמוס, שאסור לאיש לדעת עליו. אביו תמיד הזהיר אותו מהעבירה החמורה ביותר, אסור לשקר, שהרי שקר מערער את היסודות עליהם בנוי העולם. הוא נזכר באפו המתארך של פינוקיו, והבין שהבגידה חמורה יותר מהשקר ולכן עליו לנצור את הסוד המשפחתי, אפילו במחיר השקר האסור.
שנים רבות ליווה אותו הסוד כמו צל קודר, שקיומו מזכיר את כל מה שהתבייש בו ושהיה שנוא עליו: הידיעה שאמא עזבה את הבית.
הצל הזה ליווה אותו בכל אשר הלך וניצב, כמו חומה אטומה ומאיימת, בינו לבין שאר העולם.
הוא היה בן שמונה כשגורש מגן העדן בדיוק כפי שאביו גורש מגן העדן הפרטי שלו בגרמניה, 26 שנים קודם לכן.
ששה שבועות קודם לכן החיים נראו שונים לגמרי. עולם ללא צללים. רק שמש שזורחת בבוקר ושוקעת בערב.
אביו ניגש אליו. הוא שם את כף ידו על כתפיו, (היום הוא איננו בטוח כלל ועיקר אם אכן אביו שם את ידיו על כתפו או שהיתה זאת רק משאלת לב).
"תרצה לבלות שלושה שבועות בקייטנת 'נווה הילד' בנהריה?"
עיניו ברקו משמחה. שוב, אולי לרגע קט, הזמן היה לצידו
'נווה הילד' היתה ממלכה של ילדים, שבה אין כניסה למבוגרים. ההורים היו מחוץ לתחום. לראשונה בחייו חי באוהל. כמו חייל בצבא הילדים. צבא מצחיק, צבא שאין לו אויבים. המבוגרים, ה'גוליברים', נשארו מחוץ לתחום. הוא הרגיש מבוגר, ולמדריך שלו קראו עמי. עמי היה יפה, גבוה וחזק. הוא העריץ אותו ללא גבולות. עמי ניחן בכל מה שיכול היה לחלום עליו. הוא היה האל שירד מהר האלים, כדי לבחור בו וללוות אותו ולהפוך אותו לצלמו, לבן האלים. לכן, ברגע שעמי סיפר לו שהוא אוהד את קבוצת הכדורגל של הפועל חיפה, הוא מיד נשבע אמונים לקבוצה, וחרט אותה על לוח ליבו ביחד עם האל המושלם שהדריך אותו בגן העדן של ילדותו. חיש מהר הוא אימץ אל ליבו שמות של שחקנים בהפועל חיפה שעד אז היו זרים לו: פורטל, האחים סימנדיריס, קיוביק, פיקר, ובעיקר עוד שליח, זאוס מנהריה, רובי יאנג. שנים לאחר מכן הוא קיבל מתנה מידיד ספר עב כרס על הפועל חיפה. הספר היה אלבום תמונות שמתאר את מהלך ילדותו. הוא ישב והספר על ברכיו, הוא חיפש את עצמו בכל תמונה ותמונה. כל ילדותו היתה מקופלת בתוך האלבום, מאוחה לכדי תמונה אחת שכל חלקיה חוברו לה יחדיו[1].
הוא חזר עם אהבתו החדשה לבית ללא אמא. זהו. אין אמא, יש כדורגל - אין אמא. יש כדורגל - אין אמא. יש כדורגל. כמו כתיבה תמה ואולי כמו עונש: ארבעים פעם: אין אמא. יש כדורגל. כמו מנטרה או כמו חוט סמוי לאורך ספר שלם או אולי כמו פרק בספר שממחזר את עצמו. חייו החלו להיכתב מאותו רגע בשפה חדשה על נייר אחר. זהו נייר שכמו הניירות ב'חבורת המעגל הסודי' של ימימה צ'רנוביץ' - כל העולם רואה בהם ניירות לבנים ריקים ממלים, רק הוא רואה בהם את האותיות המצטרפות למילים המספרות את הסוד.
תהום הפרידה נפערת בין לפני הקייטנה לבין מה שאחריה. הוא גורש מגן עדן ומעולם לא הורשה לחזור אל הגן האבוד. הוא בנה בדמיונו גן עדן חדש שבו הוא המלך, ושממנו איש לא יוכל יותר לגרשו. בשני הגנים היו שני שעונים שונים שמונים את הזמן אחרת. הגשר היחידי בין גן העדן הישן לזה החדש היה השיר האהוב על אוהדי קבוצת ליברפול האנגלית: 'לעולם לא תצעדי לבד' ואכן בבדידותו הוא מדמיין כיצד הוא אוחז בידה של הפועל חיפה כפי שאוחזים בידה של אם.
אט אט הפך הכדורגל לכסות שלובשים בבוקר כשיוצאים לפגוש את החיים. מפת המדינה היתה סך כל המקומות בהם יש קבוצות כדורגל. הוא זוכר שהיתה קבוצה שקראו לה הפועל פטיש מסלול. בעיני רוחו ראה שתי קהילות של אנשים שמערכת היחסים ביניהן היא כמו בין מכתש ועלי, כמו בין פטיש ומסמר או כמו בין יד לכפפה.
וכשהיה חולה בגריפה או באנגינה אביו היה מזמין את ד"ר קלנר, רופא המשפחה. הוא זוכר את כניסתו של ד"ר קלנר לחדר האפלולי בו שכב כרגע נעים. הוא התפלל לאלוהי הכדורגל שד"ר קלנר ישחרר אותו מהליכה לבית הספר. אם יישאר בבית יביא אביו אל מיטתו את העיתון 'חדשות הספורט', שנשלח על ידי כל שחקני הכדורגל שהעריץ כדי שיבריא. כבר אז הבין שכמו שהוא זקוק להם כך הם זקוקים לו. העיתון היה לגביו ספר הלימוד היחידי שבו היה מוכן לשקוע. שם למד גאוגרפיה, פוליטיקה ואת הבלשנות המצחיקה של עיתונאי הספורט. העיתון חימם אותו בצינת מחלתו כמו נשיקה או כמו חיבוק של אם.
לעיתים היה משחק עם אביו כדורגל בדירה הקטנה בה גרו שניהם. בדירה היה מסדרון ארוך שנפתח מדלת הכניסה ועד לדלת האמבטיה. השער שלו היה דלת האמבטיה, שהיתה קטנה במעט מדלת הכניסה. אביו, איך לא, אוהד מכבי חיפה, היה בשער בדלת הכניסה. הוא נעל את נעלי הכדורגל אותם קיבל כמתנה מאביו ליום הולדתו ולבש חולצה אדומה או כחולה. הפועל חיפה או נבחרת ישראל. זאת היתה לגביו מלחמת עולם, דרבי בין אב לבן, בין העולם הישן לבין העולם החדש. הוא בעט באביו יותר ממה שבעט בכדור. זאת היתה מחאת המגורש כלפי מי שאחראי לגירושו. זה היה דרבי בין הטובים לרעים. וכשהיה עוצם לרגע את עיניו היה שומע את אלפי האוהדים שמריעים לו. שם הניף את דגל חירותו מאביו.
שנים רבות לאחר מכן הוא נסע עם אביו לברלין, עיר הולדתו של האב. הוא הזמין את אביו לצפות יחד עימו במשחק כדורגל שבו שיחקה הקבוצה שאביו אהד בילדותו, הרטה ברלין. הרטה הוא שם של אשה יפה שהיתה חברה של אימו ועל כן יש בשמה של הרטה ברלין ניחוח של אהבה ראשונה, של אהבה אירוטית שאין לה גבולות, שיש בה התמסרות וטוטליות שאינה ניתנת לשינוי.
המשחק נערך באצטדיון האולימפי של ברלין[2]. כשנכנסו לאצטדיון היה נדמה לו שהוא שומע את קולו של היטלר ואת הדברים שנשא בפתיחת המשחקים האולימפיים ב1936 מהדהדים. היה זה רגע מצמית. השבר של אביו ושברו שלו נפגשו להרף עיין. הרטה ברלין הפסידה במשחק. לאחר המשחק הלכו לחברים ששאלו את אביו איך היה המשחק. אביו לא הסס: ״הפסדנו״ הוא פלט בעצב. 65 שנה לאחר שעזב את מכורתו זה עדיין אנחנו! זה עדיין הוא. קבוצת הרטה ברלין היא עדיין בשר מבשרו, העליה השמאלית של ליבו. שם, בגן העדן האבוד של אביו זה "אנחנו". כל היתר זה הם, האחרים. כל השעונים צלצלו בקקפוניה נפלאה. ולרגע קט ומופלא גם הוא ואביו היו אנחנו.
שוב חלפו להם שנים רבות. הוא ניפגש עם חברו, אוהד מושבע של קבוצת טוטנהאם הוט ספאר או התרנגולים, כפי שקוראים לה אוהדיה. גם חברו, כמוהו, עבר פרידות וגירושין קשים.
אז השמיע לו חברו את המשפט, שבמובן מסוים אין מופרך ממנו, אבל במשמעות אחרת אין אמיתי ממנו:
"אשה אפשר להחליף, קבוצת כדורגל לעולם לא".
ב-8 במאי 1999 התמודדה הפועל חיפה באצטדיון קריית-אליעזר במסגרת, המחזור ה-27, כנגד הקבוצה שערב המחזור דורגה במקום השני, מכבי תל אביב. בסיום המשחק, בו ניצחה הפועל חיפה 3–2 (צמד של אורן זיתוני ושער של אורן נסים), הוכתרה הפועל חיפה כאלופת המדינה בכדורגל בפעם הראשונה והיחידה בתולדותיה.
באותו יום קסום, שייזכר לעד כאחד הימים המאושרים בחייו, הוא הלביש את ילדיו בחולצות של הפועל חיפה, ויחד נסעו לאצטדיון בו עמד להתקיים המשחק המכריע נגד מכבי תל אביב. הם הגיעו לאצטדיון עמוס במסה גברית שאו שאתה נשאב לתוכה או שאתה נשאר בחוץ. מסה שאיננה ניתנת להכלה.
למרות שעברו מאז שנים רבות, הוא עדיין זוכר את המשחק דקה אחר דקה. הוא זוכר כל גול בהילוך איטי, את החיבוקים עם ילדיו ועם אנשים סביבו, אנשים אותם לא הכיר ולא פגש מעולם.
הוא לא ידע את נפשו מרוב שמחה. ושוב צלצלו כל השעונים באותו קצב ועם אותה מנגינה: היתה זאת תרועת הכתרה של המלך החדש, המלך של כל הילדים שנשבר שבר בחייהם.
[1] הפועל חיפה הוא מועדון כדורגל ישראלי מהעיר חיפה, המשחק בליגת העל. המועדון הוקם בשנת 1924, והוא זכה פעם אחת באליפות המדינה (בעונת 1999-1998), ארבע פעמים בגביע המדינה, שלוש פעמים בגביע הטוטו ופעם אחת באלוף האלופים. אצטדיונה הביתי של הקבוצה הוא אצטדיון סמי עופר, המכיל כ-30,000 מקומות ישיבה. מדי הקבוצה במשחקי הבית כוללים חולצות אדומות ומכנסיים אדומים או שחורים, ובמשחקי החוץ חולצות לבנות ומכנסיים שחורים.
2 האצטדיון האולימפי של ברלין (בגרמנית: Berliner Olympiastadion) הוא אצטדיון הכדורגל האולימפי של העיר ברלין. האצטדיון נבנה בשנת 1936 לכבוד אולימפיאדת ברלין, ובו התקיים, בין השאר, מרוץ ה-100 מטר בו ניצח האצן השחור ג'סי אוונס, למורת רוחו של אדולף היטלר שישב ביציע, ועזב את האצטדיון לפני טקס הענקת המדליות.
