לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
המרחק בין המילה למעשה

המרחק בין המילה למעשה

גבי בונויט | 27/11/2021 | הרשמו כמנויים

סוגיית המרחק בין המילה למעשה היא סוגייה בסיסית בהוויה האנושית

הפסיכואנליזה בבסיסה הרעיוני מדברת על מערכת היחסים בין הפעולה וההוויה.

עמוס עוז ופנייה עוז זלצברגר בספרם יהודים ומילים (כתר 2014) טוענים שהמילה היא המרכיב (האתוס) שאפשר את רציפותו של העם היהודי. המילה ולא המעשה. עם ישראל במשך אלפי שנים התפלל להקמתו מחדש של בית המקדש אבל לא הייתה שום כוונה לממש את התפילה. במילים אחרות התפילה שאין בהמשכה עשייה נראית לעין, היא הכוח המניע להתפתחותו התרבותית של העם היהודי. יתרה מזאת ישנם חוגים לא מבוטלים ביהדות שמתנגדים נחרצות לעליה להר הבית. רק ביאת המשיח תאפשר את הקמתו מחדש של בית המקדש.

אנסה ליצור כמה קטגוריות שמסמלות את מערכת היחסים והייחוסים  בין המילה למעשה:

  1. אין או כמעט אין קשר בין המילה למעשה. המילה והמעשה הינן שתי ישויות שאינן תלויות זו בזו. המילה נאמרת אך אין היא בשום צורה הקדמה למעשה. המעשה שנעשה אינו מביא בעקבותיו את הסמלתו באמצעות המילה. המילה מרוקנת ממשמעותה וממבנה העומק שלה, ומשמשת עיטור חסר ערך. זאת התרבות הפרוורטית שהופכת את המילה לאידיוסינקרטית וחסרת משמעות אוניברסלית. תפקיד המילה לשרת באופן מוחלט את צרכיו הנרציסטים של הסובייקט.
  2. המעשה קודם למילה. ה"נעשה ונשמע" הוא קבלה מוחלטת של האמונה באלוהים ותורתו. על כן הציווי לעשיה הוא הציווי לאמונה ללא תנאי.

אבל יש לעשייה תחילה מקום מרכזי בפילוסופיה של הציונות. "לא חשוב מה יאמרו הגויים חשוב מה יעשו היהודים" אמר בן גוריון. העמדה שדוגלת בקביעת עובדות בשטח עוברת כחוט השני בין יישובי חומה ומגדל עד להקמת המאחזים הלא חוקיים בגדה.

  1. המילה ללא המעשה. סוג של סירוס. המילה משמשת כ'חלק' ממנגנון הימנעות ולמעשה משמשת כסוג של הגנה בפני המעשה. ("הבלוג על האימהות")

 

בישראל היום אנו נוכחים בשתי צורות של יחוס בין המילה למעשה: אחת כאמור מזלזלת במילה ומסמנת אותה כאות של חולשה- "הכלבים נובחים והשיירה עוברת" והשנייה שמתכתבת עם המגמה הראשונה היא צמצום הפער בין המילה למעשה עד לכדי התלכדותם למהות אחת.

בישראל ישנן יותר ויותר קבוצות שבסיס קיומן מתן לגיטימיות לתוכניות להריסת מסגד אל אקצה ובנית בית המקדש. חשיבותה של המילה כמי שמשמשת כמיכל לערגה וכיסופי שנות אלפיים הופכת להיות מחסום או הגנה מפני העשייה. הלעג החברתי כלפי מי שעדיין מקדש את המילה רק מחזק את האבולוציה של האתוס הזה בישראל. יש בי יותר משמץ של חשש שהמשאלה להרוס את מסגד את אקצה חזק יותר מהמשאלה לבנות את בית המקדש.

בהירארכיה הפסיכואנליטית, המילה נמצאת מעל המעשה בעיקר משום שהיא ביטוי לתהליכים של מנטליזציה והסמלה שהנפש עוברת. המעשה בקונטקסט הזה הוא מנגנון הגנה ששייך למושג כפיית החזרה  ול acting out ומתייחס לאירועים שלא עובדו והפכו להיות אירועים שבאים להדוף ישויות המאיימות להתקיף את הנפש ולעורר חרדה.

חשוב לומר, אירוע מסוים יכול להתפס על ידי מישהו כ acting out ועל מישהו אחר כאקט חלוצי או אקט חדשני, וככניסה לטריטוריה מחשבתית לא מוכרת וזרה.

צמצום הפער בין המילה למעשה איננו רק שינוי מגמה באתוס היהודי אלא גם הרחבת והעצמת המגמות המשיחיות בחברה הישראלית.

כולנו קראנו על שבתאי צבי ועל נביאי שקר אחרים. הסוף היה חורבן והרס.

האם נדע לעמוד בפרץ? האם נוכל להחזיר למילה את משמעויותיה החברתיות התרבותיות והפוליטיות?

אני בספק גדול

                                                                               

עוד בבלוג של גבי בונויט

בזמן אחרון מתרבים המקרים בהם מתועדת פעולה של איש ציבור או פוליטיקאי שעוברים על תקנות הקורונה. ברור...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.