מקורות

עד עתה, הספרות המתחקה אחר החוויה הבית ספרית של נוער לסבי, הומוסקסואלי וביסקסואלי (להט"ב) בישראל ובמדינות מערביות אחרות התמקדה במידה ניכרת במצרף של גורמי סיכון, בעוד שגורמי חוסן פנימיים וחיצוניים המסייעים למתבגרים להט"בים להתמודד ביעילות עם בריונות הומופובית בין כותלי בית-הספר, זכו להתייחסות מחקרית מועטה בלבד. על-מנת לגשר על פער זה, החוקרים ערכו מחקר איכותני המתבסס על ראיונות עומק מובנים למחצה עם עשרים תלמידים הלומדים בחטיבה העליונה ומגדירים עצמם כלהט"בים. ממצאי המחקר והשלכותיו מדגישים את מרכזיותם של גורמי חוסן סביבתיים בחייהם של בני-נוער להט"ב. אלה אשר רגישים לצרכיו הייחודיים ומסייעים לו לפתח ולחזק מנגנוני התמודדות תוך-אישיים ובין-אישיים עם גילויי הומופוביה במרחב הבית-ספרי. המחקר נערך ע"י אייל בן עמי, ופרופ' רחל ארהרד, אשר מילאה את תפקיד ראש המגמה לייעוץ חינוכי בבית-ספר לחינוך באוניברסיטת תל-אביב וראשת היחידה למחקר ופיתוח בשירות הפסיכולוגי-ייעוצי (שפ"י) במשרד החינוך. כיום מכהנת כיועצת נשיא האוניברסיטה לשוויון מגדרי ולמניעת הטרדות מיניות. המאמר בדפוס ועתיד לראות אור בכתב העת האקדמי אשר משמש כאכסניה מאז שנות ה-70 של המאה הקודמת למחקר בתחום ההומוסקסואליות- Journal of Homosexuality

 

Attachment theory has inspired an explosion of research on personality development, close relationships,and the complex interplay between individual and relationship processes in all phases of the lifespan. In recent years, the theory has been extended to organizational settings. Over three decades of attachment research has been applied to people’s attitudes, performance, and social relationships within large organizations, such as the workplace, the army, and community groups. The present paper aims to advance an integrative perspective that would bridge the psychological and sociological aspects of attachment.

 

התמודדות והתגברות על פחד המוות, המוטבע עמוק בתוך התרבות המערבית, מאפשרות הכנה לקראת הבלתי נמנע, אך המוכחש. התבוננות בהכחשת המוות ובהיאחזות בארוס, יצר החיים, באמצעות קריאה בכתיבתם של המחזאיות ענת גוב וונדה יוקנייטה הליטאית וכן הסופר ג'ון גרין האמריקאי. וכן: מדריך לגוסס ובני משפחתו ליצירת כללים לחשיפה עצמית בדרך לצמיחה מתוך אירוע כואב וטראומטי

 

המחקר שלפנינו הוא מחקר אורך תלת שנתי שבדק את הקשר בין חמשת הגדולים של האישיות וחיפוש ריגושים ואימפולסיביות ובין מעורבות בתאונות דרכים בקרב מדגם מייצג בן 1,500 נבדקים של האוכלוסייה היהודית הבוגרת בישראל בשנים 2009-2011. הנבדקים רואיינו בטלפון באמצעות שאלון דמוגראפי ובריאותי מקיף, גרסה עברית מקוצרת של ה- NEO-PIו של ה ImpSS ונשאלו על וכן כעבור המחקר, וכן כעבור שנה וכעבור שנתיים במהלך המחקר. נמצא שקיימת מועדות לתאונות דרכים ואנשים שהיו מעורבים בתאונות לפני המחקר היו וכן כעבור וכן כעבור המחקר. בקרב הולכי רגל נמצא שאיש מבין מי מבין מי בתאונות במהלכו (אם כי מגמה זו אינה מובהקת סטטיסטית בגלל המספר הקטן של הולכי הרגל שהשתתפו בכל הבדיקות). אך בקרב נהגים לא נמצאו הבדלים מובהקים בשיעור התאונות במהלך המחקר בין אלה שתפסו את עצמם אשמים ובין אלה שלא תפסו את עצמם אשמים בגרימת התאונות שאירעו לפני המחקר. בהתאמה עם מחקרים קודמים, נמצא שגברים מעורבים בתאונות יותר מנשים ושקיים קשר שלילי (אם כי חלש בין גילו קודמים) בין גיל ומעורבות בתאונות. מבין משתני האישיות שנבדקו נמצאו שתי תכונות אישיות שנכנסו למודל הסופי. בקרב גברים נמצא שאימפולסיביות קשורה קשר חיובי למעורבות בתאונות דרכים ובקרב נשים נוספת לכך גם פתיחות לחוויה, כאשר ככל שהרמה של גורם הסמכותנות בסולם הפתיחות לחוויה גבוהה יותר, הסיכון למעורבות בתאונות בקר בנשים נמוך יותר. לממצא זה משמעות מיוחדת לאור המשמעויות החיוביות שיש לפתיחות לחוויה, מצד אחד, ולאורה משמעויות השליליות שיש לסמכותנות (ציות עיוור לסמכות, נוקשות הפוגעת בהסתגלות), מצד שני. לפחות כאשר מדובר בתחום הספציפי של תאונות דרכים בקרב נשים מסתבר שדווקא ציות נוקשה לחוקים עשוי להיחשב, לפי נתוני מחקר זה "מקדם ביטחון", המפחית את הסיכון למעורבות בתאונות מבין המשתנים הבריאותיים הרבים שנבדקו נמצא שהלוקים בהפרעת קשב (ADD) ובהפרעת קשב והיפר-אקטיביות (ADHD) מעורבים יותר בתאונות דרכים מאשר אנשים שאינם לוקים בהפרעות אלו. תוצאות אלו נידונות לאור מבנה תכונות הפתיחות לחוויה והאימפולסיביות, כמשתני אישיות, כשהאחרונה אינהרנטית להפרעת קשב והיפר– אקטיביות.

 

הירידה בתפיסת הסכנה של מחלת האיידס חברה למנטליות ה"יהיה בסדר" הישראלית. התוצאה: צניחה בשיעור השימוש בקונדום ועליית הסיכון להידבק. במאמר מובאת סקירת מחקרים על הקשר בין נטילת סיכון מינית, חיפוש ריגושים, מוכוונות ופתיחות לחוויה. כן נסקר השאלון שפיתחו שידלו וחבריו לבדיקת התנהגות מינית בלתי מוגנת תוך דגש על גורם הכעס/דיכאון/פטליזם, שבעלי הציונים הגבוהים בו נוטים להסתכן מינית. לסיכום, כמה מהמלצותיהם של שידלו ועמיתיו המנהלים את קו ה-TalkSafe הניו יורקי, המקבילה של הקו הפתוח של הוועד למלחמה באיידס.

 

לעיתים קרובות כשאנו מברכים אדם לקראת השנה החדשה, אנו מדברים על "התחלות חדשות". זה הזמן להיזכר במודל של פוצ'סקה ודיקלמנט על שלבי השינוי, ובמיוחד לעמוד על האמביוולנציה כלפי השינוי ועל הרווחים המשניים מהמצב הקיים העומדים לעתים קרובות מאחורי הרצון החד-משמעי המוצהר לשינוי. מאמר מאת פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il לקראת השנה החדשה באתר דוקטורס.

 

קשת הסיטואציות הדיכאוניות שחוויתי בימי חיי עד כה, לא הייתה עשויה מקשה אחת. פנים רבות (ורעות) היו לה. בקצה אחד שלה היה מצוי דיכאון קשה ובעל סימנים פסיכוטיים. ב-1975 דיכאון זה היה מסוכן הרבה יותר באופן מיידי בעיקר מפאת הנגישות המיידית שהייתה לי לנשק חם כחייל בשירות סדיר בצה"ל. מי שנתון למרות דיכאון כבד יוצא מהתחום הנפשי המקיף אנשים המודעים היטב למה שמתרחש סביבם ונכנס לקהל הבאים בשערי הפסיכוזה, הלא היא אותה ממלכה איומה המנותקת במידה משמעותית מן המציאות.

 

מכתב תגובה לכתבה "תוכנית ניסיונית של משרד הבריאות הביאה לירידה במספר ההתאבדויות" מאת דן אבן ("הארץ", 6.12). במכתב זה מעלה ליאור ביטון, פעיל בתנועה למען פסיכולוגיה ציבורית ביקורת על התנהלות המדינה מול שרותי בריאות הנפש. אשר מעדיפים להשקיע עשרות מילויני שקלים בתוכנית קצרת מועד, כאשר באותו סכום ניתן היה לתמוך במערכת בריאות הנפש הקיימת ולתת מענה טוב יותר לכלל הקהילה.

 

יחסו של הממסד הרפואי לבעיות פריון אצל גברים דומה ליחס לסרטן בשנות ה-70. הסרת מחסום הבושה תסייע לגברים להיות שותפים פעילים בדרך להורות המיוחלת. הטיפול הרפואי בגברים הסובלים מבעיות פריון מחייב דאגה והתייחסות לחוויה הרגשית הייחודית שעובר הגבר. הוא זקוק להכרה בקשייו, להסברים ולידע.

 

רשימה על תהליכי תיקון טבעיים, הקורים בנפש, בגוף וביחסים בין-אישיים. הרשימה מסתמכת על חזרתו של רעיון התיקון בתיאוריות שונות, כמו אצל סטרן, במדיטציה, או אצל גוטמן, החוקר מ"מעבדת הנישואים". ברשימה מתוארים גורמים המעודדים תהליכי תיקון.

 

במאמר זה תתואר תוכנית מובנית של עבודה קבוצתית, המתמקדת בפיתוח חוסן דרך חיבור לכוחות החלמה והתחדשות בטבע. הפעילות משלבת הליכה בחיק הטבע, התבוננות רפלקטיבית ב"תחנות" שונות בדרך בהדרכתו של מומחה בתחום הבוטניקה ופעילות יצירתית, הדהוד ושיתוף בקבוצה. תכנית זו פותחה בעשר השנים האחרונות במסגרת סל"ע, מרכז סיוע לעולה במשבר, בשיתוף עם המרצה לבוטניקה ד"ר צביה שפירא. התוכנית יושמה בעבודה קבוצתית כחלק מסמינרים למשפחות נפגעי טרור ואסונות אחרים, ובעבודה עם צוותי מתנדבים ואנשי מקצוע בתחומים טיפוליים המלווים נפגעי טראומה. עקרונות מנחים ומטרות: •חיזוק תחושת השייכות והזיקה בין היחיד לסביבה הטבעית. •העלאת תקווה וגיוס משאבי התמודדות דרך חיבור לכוחות הטבע. •הכרה בכאב ופתיחת ערוצים לביטוי עצמי תוך שמירה על המרחק המגונן המתאפשר בזכות שימוש במטפורות ובאמצעי הבעה יצירתיים. •יצירת נרטיבים של החלמה, התחדשות וצמיחה. קבוצות יעד: התכנית מודולארית ובנויה חוליות חוליות, כשתוכן הפעילויות מותאם לקהל היעד ולגיל המשתתפים. בתוכנית שלושה מערכי פעילויות (אז שלושה או ארבעה): א. פעילות למבוגרים. ב. פעילות לילדים (גיל 5-12 ולנוער; גיל 13-18)- פעילויות אלה מתאימות גם ליישום במסגרות חינוכיות. ג. פעילות משותפת הורים וילדים. ד. פעילויות המותאמות לקבוצות של מעניקי סיוע- להפחתת שחיקה ותשישות קרבה. יועצות, מטפלים באומנות, עובדות סוציאליות ואנשי מקצוע אחרים בתחום בריאות הנפש יכולים להעביר את הפעילויות לאחר הכשרה קצרה.

 

צחוק איננו רק "הו הו הא הא הא", תרגילי יוגה צחוק או התגובה לבדיחה מצחיקה. צחוק הוא גם היכולת שלנו להתמודד מול הפתעות החיים, להתעלות ולוותר על ציפיות ולדעת לא להתאכזב. לציפיות ואכזבות השפעה על המימיקה של הפנים והפיזיונומיה - כשאלו משפיעים על הביוכימיה של הדם (לטוב ולרע). חוסר צחוק פנימי מושפע מאוד מציפיות שלא מתממשות, מאכזבות בחיים וכל אלו ניכרים בשפת הפנים שלנו, בתנוחת הפנים, בזוית הלחיים והשפתיים וכן בהליכה. המאמר עוסק בתחום המרתק והקשר בין "צחוק" ברמתו הפילוסופית לשחרור מציפיות ואכזבות ומה יותר משתלם בסופו של דבר למערכת החיסונית ולמערכת הפסיכונוירואימונולוגית...מאזוכיזם מול בחירה בצחוק....