פסיכולוגיה עברית

×Dafna Wexler
 Dafna Wexler ©
זכור אותי

שמע פסיכולוג - מחשבות בעת האזנה

ארנון רולניק

החצוצרה שנתביישה ועוד חברים: מסדר "הפרעות-החרדה-הנראית"

ארנון רולניק | 25/5/2011 | הרשמו כמנויים

הם באים אלינו בהמוניהם. שפופים מתחבאים, כמו מסתירים את פניהם באמצעות חולצתם. לא - אינני מדבר על אותם פושעים המכסים את פניהם בפני מצלמות הטלוויזיה או הפאפראצ'י. ממש לא. האנשים עליהם אני מדבר אינם פושעים. חטאם הוא חטא הבושה. הבושה בהיותם מתרגשים.
מי ומי עומדעם שם ב"מסדר-החרדה-הנראית"? הבולט שבהם הוא דווקא זה שנורא רוצה לבלוט. וככל שהוא רוצה לבלוט הוא קטן. חרדת ביצוע קוראים לו במקומותינו כאשר משתפים פעולה עם החלק המתבייש. וגם במאמרון זה נציית לכלל ההסתרה ולא נגיד את שמה של ההפרעה. דיינו שנאמר כי היא קורית דווקא כשאי אפשר לעטוף אותה בבגדים. כלומר מתרחשת דווקא בעירום. ודי לחכימא.
דמויות נוספת, ידועות, ממש סלב, באזור חרדות הבצוע הוא אלו שמקצועם מחייב להראות או להשמע: זמר, נגן, רב, מרצה - אלו שבואם למלא את תפקידם ניתן "לראות להם את התרגשותם". אני זוכר את אחד מהם שתפקידו היה לתקוע. לתקוע בחצוצרה. בחירה מוזרה בחר לו. לו רק היה אחד מכלי הלווי השקטים, איזה כנור שקט בתזמורת כלי מיתר, לו רק היה – אבל הוא, מה לעשות בחר את התקיעה בחצוצרה, ועוד בהרכב בו החצוצרה שלו היא היחידה. והוא מגיע אלי כי "לא יוצא לו" הוא צריך באמצעות שפתיו להוציא את הצליל החזק הנשמע ודווקא אז באותו רגע נכסף "זה בורח לו" ושום תרועה לא יוצאת. או יותר נכון המפגש בין שפתיו לבין החצוצרה מניב צליל רפה. ולידה של "החצוצרה שנתביישה", עומד פייסי אביו של "מוטל בן פייסי החזן" אהיה ברור יותר: חזן הגיע אלי. החזן מבוייש, ביקש לבוא אלי – החילוני – כדי שלא יראה בקרב קהלו. שנים הוא נושא את זמירותיו. שנים הוא מצליח בקהילתו. אך הוא מפחד. מפחד מהרגע שקולו ישבר, יסדק. ועוד לא הזכרנו את קללת הגמגום. ואת חרדת ה"בלק-אוט" שפתאום "מוחי יהיה ריק ואשכח מה להגיד".
אני זוכר בחיבה, את ההפרעה הצבעונית שבינהם. נדייק: היא אינה יכולה לבד ואינה צבעונית כשהיא בוחרת בכך. היא זו שמאדימה כשאינה רוצה. בראשונה שביקשה טיפול בעניין היתה חיילת בבסיס. ואני באותה תקופה קצין הייתי, ועסקתי בטיפול במחלת ים באמצעות ביופידבק (ראה (http://www.bf-israel.org/?p=42). היתה זו היא, הפקידה המבויישת ששאלה אם הקסמים שלי יכולים לטפל גם בנטיתה להסמיק. תשובתי השתנתה במהלך השנים - ועל כך במאמרונים הבאים.
מי עוד שם במסדר. בטח קבוצת אלו שאינם לוחצים ידים. הם דווקא היו רוצים. כמהים הם להרגיש שויים בשווים עם אלו שמולם. אלא שהקדוש ברוך-הוא נתן בהם סימנים: או יותר נכון סימן שאומנם שקוף אך מורגש היטב. סימן היד-המזיעה-בלחץ. היפרהידרוזיס יקראו לכך הרופאים שחלקם יזדרז גם להציע ניתוח שינתק עצב מסויים. מי שבאמת מרגיש שטבעו בו אות קיין, הוא זה שזעת היתר שלו אינה מופיעה בידיו אלא דווקא במקום אחר נישא ובולט – אגלי הזיעה על מצחו. זוכר אני את עורך הדין שדווקא בחר בליטיגציה בהתדיינות והופעה בבתי המשפט – ואז ברגע הגורלי שהוא בשיא הופעתו ופרוט טיעוניו מופיעה "הרטיבות הארורה" כדבריו ומסגירה את התרגשותו. לידו עומד, מנגב בחשאי את מצחו איש העסקים שבאמצע משא ומתן מופיעה לה הפרעת-החרדה-הנראית ישר על מצחו ומודיעה בחוצות "הוא לחוץ! הוא לחוץ! הוא לחוץ!" אנו חיים בחברה שלהיות בה cool זוהי מטרה נחשקת. שלא ידעו כי מתרגש אנוכי (הציצו ב http://mifgash.info/?p=471)
התחלתי באמרי שהם מתיצבים אצלנו בהמוניהם – פשוט כי אנו אנשי ה CBT והביופידבק מספקים תקווה או (במילים קוהוטיאניות) Curative Fantasy שניקח מהמטופל את החרדה-הנראית. עוד נחזור בבלוג זה לדון בפער בין הפנטזיה למציאות וכיצד בעצם ניתן לסייע למסדר הפרעות-החרדה-הנראית
בנתיים תוכלו להציץ באתר אחר בו כתבתי באנגלית (http://nealmiller.org/?p=370)
Should biofeedback therapists blush? Some thoughts on the subject of self regulation in the treatment of blushing

במאמרון הקודם, כאן בפסיכולוגיה עברית כתבתי על דמעות געגוע ומצפן הכאב. את הכתיבה הזו אני רוצה לסיים דווקא עם הקול הרועד.
הקול הרועד הוא עבורי דרך להתחבר לרגש של המטופל. הרבה מטופלים הסובלים מ"פחד במה" מתמקדים בחשש שמא ישמעו בקולם את הרעד. ואני – אני חביב עלי הקול הרועד (גם שלי לפעמים!). את המילים יודעים אנחנו לפעמים להסוות, אבל את מנגינת קולנו ואת הרעד שלו יקשה להסתיר – ולא כדאי


עוד בבלוג של ארנון רולניק

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

צביאל רופאצביאל רופא28/5/2011

אין חכם....
כמי שעדיין לא התפטר לחלוטין מהקול הרועד, הזדהתי עם הפוסט הקולע הרגיש והאמפטי שלך.

שא ברכה,
צביאל רופא