מֵאֵיזוֹ סִבָּה אֲנִי בִּכְלָל תּוֹמֶכֶת בַּדֶּמוֹקְרַטְיָה
עלון פסיכולוגיה עברית | 25/10/2026 | 709 צפיות | הרשמו כמנויים
אפשר להרגיש את המתח באוויר. ביום שלישי יתקיימו הבחירות, והשנה יש תחושה גורלית באוויר (אולי זה ככה בכל שנת בחירות?). באסוציאציה מיידית עולה הביטוי 'זה בנפשנו' – ומחשבות על מה 'נפשנו' עוברת בשנים האחרונות, על האימות והמשאלות, הדחפים והחרדות, שמתנקזים כולם לאיזו בחירה, לרוב לא מדויקת במיוחד, שמבטאת את הרצון לנסות שיהיה פה קצת יותר אפשרי וטוב. ומה יקרה בשבוע הזה בין כותלי חדרי הטיפול? האם מטופלינו מדברים על התחושות לקראת הבחירות? ומה קורה כשעמדותיו של המטופל והמטפל רחוקות? איך נשמע הדיבור, איך מרגיש? מה מותר להגיד ומה מנסים להחריש?
בחירות טובות לכולנו, נתראה מן העבר השני
השבוע באתרנו, מאמרים מרתקים ועוד:
לקראת הבחירות לכנסת ה־26 בוחן מאמרה של מורן וילנר סקאל את השאלה מה גורם לנו לבחור את מה שאנו בוחרים. הדיון נשען על כמה מסגרות מושגיות: הלא מודע הפרוידיאני והמנטליזציה, העצמי הכוזב אצל ויניקוט, למידה מצפייה וניסויי הקונפורמיות של אש, ההיוריסטיקות וההטיות שתיארו טברסקי וכהנמן, ותאוריית המוטיבציה מבוססת הזהות של אויזרמן. דוגמה מסדרה תיעודית על כת פוליגמית ממחישה כיצד גבולות העולם המוכר מצמצמים את טווח האפשרויות שמהן אדם בוחר. המאמר מציע לחשוב על חופש בחירה כהגדלת המודעות לכוחות הפועלים על הבחירה, ומתאר את תפקידה של העבודה הטיפולית בהרחבת מודעות זו.
מאמרו של נפתלי לנצ'נק מציע מפה קלינית של ארבע עמדות נפשיות שבאמצעותן מטופלים ומטפלים פוגשים את החוויה הדתית בחדר הטיפול: שימוש בדת כהכחשת המציאות הנפשית, שימוש בדת כארגון שלה, הדת כמרחב מעבר והדת כאובייקט מתמיר. בהסתמך על קליין, ויניקוט, שטיינר ובולאס ועל תיאורי מקרה, נטען שהעמדות אינן רק סולם התפתחותי, ושהתנועה ביניהן חיונית להתקדמות הטיפול. המאמר מתאר גם את התגובות שהעמדות מעוררות במטפל. לפיו, השאלה הקלינית המרכזית איננה מה עמדתו הדתית של האדם או אם אמונתו נכונה, אלא כיצד האמונה פועלת בנפשו ועד כמה היא מאפשרת לו לשאת קשר עם עצמו, עם זולתו ועם אלוהיו.
ובפסיכובלוגיה
טבע דומם עם ילדה - רות נצר כותבת על ספר שיריה של ריקי דסקל:
"השירים של ריקי תמיד זמינים לנפש, למפגש, לזיקה של אדם לאדם. למעשה בכל שיריה המדברים ללב ריקי מספרת על אנשים קרובים מאד וקרובים רחוקים, וסתם אנשים, וסתם רגעים טריוייאליים. ותמיד בקרבה ספונטנית טבעית, כי ככה החיים. אבל ספר השירים החדש הזה מביך אותי. שורות ארוכות ארוכות זו אחר זו במתכונת של ספורונים קצרים. זה ספר שירים או ספורים?".
מן החור אל רקמת החיים – יסכה יצחק במחשבות על אבל וריפוי:
"לאחר אובדן, לעיתים מופיעים חלומות שבהם האדם שאבד חוזר, מופיע, מדבר או נמצא שוב בחיינו. אין זה רק געגוע פשוט. זוהי הדרך שבה הנפש מנסה לעכל מציאות שעדיין קשה להאמין בה. היא חוזרת ופוגשת את מה שכואב – לא מפני שהיא תקועה בו, אלא מפני שהיא מנסה לתת לו מקום. החלום אינו רק ביטוי למה שהודחק, אלא גם ניסיון של הנפש ליצור איזון וריפוי. אולי לכן גם חלומות כואבים אינם בהכרח אויב. לפעמים הם שליחים. הם באים לומר: יש כאן משהו שמבקש מקום. יש כאן כאב שמבקש להפוך מזעקה למילים, מזיכרון בלתי נסבל – לחלק מסיפור החיים."
בבלוג 'כתיבה יצירתית', הילה לב בשיר על העת הזו – "מֵאָז הַשַּׁבָּת הַהִיא/ אֲנִי מִתְחַמֶּקֶת מִשִּׁירִים בְּעִבְרִית/ מַקְסִימוּם נֹעָה קִירְל אוֹ מַרְגִּי"
פרופ' עמיה ליבליך כותבת על שעת הלב מאת ארוין יאלום:
"השבוע כולם בחרדה ובציפיה לקראת הבחירות. אבל לא על זה אכתוב כאן, מחשש לתרום לרוח הרעה של הפלגנות שהיא מחלתנו. אני מניחה גם שכל מי שקוראת או קורא את הבלוג הזה, יצביע בבחירות, ואינם זקוקים לדירבון מצידי – לכו אל הקלפי, כן! רציתי לכתוב על ספרו של ארוין יאלום שיצא לאחרונה בעברית – שעת הלב. כבר שמו בלבד מפעים אותי".
לו רק הייתי אישה ערבייה (או: הרהורים על זהות) - אלון דניאלי בניסוי חברתי פרטי - טקסט קצר, על פניות לאנליטיקאיות ותגובותיהן.
*/ אוה קילפי
מֵאֵיזוֹ סִבָּה אֲנִי בִּכְלָל תּוֹמֶכֶת בַּדֶּמוֹקְרַטְיָה,
בְּשִׁלְטוֹן הָרֹב, שֶׁהֲרֵי מִמֵּילָא אֶשְׁתַּיֵּךְ
תָּמִיד לְמִעוּט: לַמּוּזָרִים.
(מתוך ספרה "הפרפר חוצה את הכביש" בהוצאת "כרמל" ובתרגומו של רמי סערי)
Photo by Karsten Winegeart on Unsplash
