ריקי דסקל – על ספר שירים – טבע דומם עם ילדה. 2026. עם-עובד.
רות נצר | 21/10/2026 | 14 צפיות | הרשמו כמנויים
השירים של ריקי תמיד זמינים לנפש, למפגש, לזיקה של אדם לאדם. למעשה בכל שיריה המדברים ללב ריקי מספרת על אנשים קרובים מאד וקרובים רחוקים, וסתם אנשים, וסתם רגעים טריוייאליים. ותמיד בקרבה ספונטנית טבעית, כי ככה החיים.
אבל ספר השירים החדש הזה מביך אותי. שורות ארוכות ארוכות זו אחר זו במתכונת של ספורונים קצרים. זה ספר שירים או ספורים? אמנם בסוף הספר וגם באמצע לפעמים יש שירים "רגילים". למשל השיר הפועם הזה: " הִיא כֻּלָּהּ סְטְרָדִיוַרְיוּס. צְלִיל עוֹלֶה מִגּוּף הַמַּעְיָן שֶׁלָּהּ, עָלֶה שֶׁל סְתָו נִסְחָף בּוֹ וְהוּא / שְׁמֵימִי וְהוּא זוֹרֵם כַּכְּנָפַיִם הַצּוֹמְחוֹת מִשִּׁכְמוֹתֶיהָ. הֵן פְּרִיכוֹת / וְהִיא פַּרְפַּר שֶׁל מוּזִיקָה וְהִיא פַּרְפַּר אֵל אֵשׁ וְהִיא תְּפִלָּה וְהִיא / סֻלָּם וְהִיא קוֹל דְּמָמָה דַּקָּה אַחַר דַּקָּה, עֵינֶיהָ מְלֻכְסָנוֹת עֲצוּמוֹת / כְּעֵינֶיהָ שֶׁל בֻּבַּת הַקִּיר שֶׁלִּי וּפָנֶיהָ קְפוּאִים מְרֻכָּזִים כְּלֵב פּוֹעֵם."
אולם רוב הספר הוא ספורים קטנים בשורות ארוכות. למשל: " זֶה הָיָה רֶגַע נוֹרָא. לְפֶתַע נִגְלָה לְעֵינַי הַסּוֹפֵר הַנּוֹדָע צָנוּם, עָדִין וּמְרֻחָק, שׁוֹכֵב עַל /גַּבּוֹ בְּתוֹךְ הַמַּיִם הַשְּׁחֹרִים בָּרֶוַח שֶׁבֵּין הַמֵּזַח לִמְכָלִית נֵפְט. שׁוֹכֵב / עַל גַּבּוֹ וְשוֹקֵעַ אַט־אַט לְתוֹכָם. הוּא זוֹעֵק לְעֶזְָרה. אֲנִי מְנַסָּה / לְהוֹשִׁיט לוֹ יָד וְכִמְעַט נוֹפֶלֶת לְתוֹךְ הַמַּיִם בְּעוֹד הוּא הוֹלֵךְ וְנֶעֱלָם / לְתוֹכָם. לֹא עָלָה בְּיָדִי. צָעַקְתִּי לְעֶזְרָה וּמִישֶהוּ דּוֹמֶה לוֹ, צָנוּם, עָדִין וּמְרֻחָק מָשָה אוֹתוֹ מִשָּם כִּי הַמְּכָלִית נָעָה קִמְעָה עַל פְּנֵי / הַמַּיִם וְהָרֶוַח גָּדַל. הוּא הוֹשִׁיט לוֹ אֶת שְׁתֵּי יָדָיו וּמָשַׁךְ אוֹתוֹ מִשָּׁם..."
נכון שגם בעבר בתוך השירים היו גנוזים ספורונים קטנים טריוויאליים כביכול, על אנשים קרובים, אבל עכשו הספור התגבר על השירה. והכותבת היא דמות בספורים האלה. היא מתבוננת בדמויות האלה ולעתים משוחחת איתם. אני קוראת בתמהון ואי שקט. לא ברור לי אם אני בתוך שיר או ספור. רוב הקטעים הם ספור על מפגש אנושי כלשהו, לטוב או לרע, אנשים מוכרים ובלתי מוכרים, בשפה שאינה שפת המטפורות הפואטית, ואין בה את הריתמוס הפואטי, וגם התוכן אינו חשוב כל כך. האמנם? כן ולא. הכל מתבלבל לי. מה כאן פרוזה ומה שירה ומה נעים לי ומה לא. למשל: "אִילןָ ״אֵיךְ אַתָּה עוֹשֶׂה אֶת זֶה?״ שָׁאַלְתִּי אֶת אִילָן לִפְנוֹת בֹּקֶר. כֻּלָּם/ שׁוֹאֲלִים אֶת אִילָן אֶת הַשְּאֵלָה הַזֹּאת. הוּא הָלַךְ לְצִדִּי גָּבוֹהַּ, / וּפָנָיו מָאֳרָכִים, יָפִים וְחִוְּרִים. סִימָנֵי אַקְנֶה מְעַטִּים עַל פָּנָיו,/ וְאָמַרְתִּי לְעַצְמִי שֶׁזֶּה מַמָּש לֹא כְּמוֹ בַּמְּצִיאוּת. הוּא עָנָה לִי / שֶׁיֵּשׁ לוֹ עוֹרְכִים נִפְלָאִים. ״שַׂמְתְּ לֵב״, הוּא שָׁאַל, ״לַהֶבְדֵּלִים בֵּינֵיהֶם״, עָנִיתִי בְּהִתְנַצְּלוּת שֶׁאֲנִי פָּשׁוּט לֹא יוֹרֶדֶת לָרֵזוֹלוּצְיוֹת / הָאֵלֶּה, וְהוּא הִמְשִׁיךְ: ״תִּרְאִי, הַשִּׁיר הַזֶּה שֶׁל רָחֵל צְדָקָה הוּא...". למה לגלוש מהשירה אל הפרוזה, האם ה'סגנון' הזה מפגיש אותנו יותר עמוק עם המציאות האנושית או מנכר אותנו, האם ברור מה שמסופר בו בכלל? : "מַרְאוֹת חוֹלְפִים. יוּבַל מְצַיֵּר בְּגֹדֶל אָחִיד עַל קַנְבָסִים לְלֹא מִסְגֶֶּרת צִיּוִּרים / יְפֵהפִיִּים, וּבְכָל אֶחָד מֵהֶם נְקֻדָּה שֶׁל אוֹר. עֶשְׂרוֹת, עֶשְׂרוֹת / צִיּוּרִים. ״צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת תַּעֲרוּכָה, תִּקְרָא לָהּ מַרְאוֹת חוֹלְפִים״, / אָמְַרתִּי לוֹ. ״ְואִם אַתָּה רוֹצֶה לְהִתְחַכֵּם, תִּקְָרא לָהּ מְַראוֹת / חוֹלְפוֹת״. הוּא שָׁקַל אֶת זֶה. הוּא שָׁקַל אֶת כָּל הַצִּיּוּרִים מְלֵאֵי / הָאוֹר שֶׁהָיוּ בַּסִּגְנוֹן הַמֻּבְהָק שֶׁל רִבְקָה כִּי יוּבַל מֵת. כְּבָר עֶשֶׂר שָׁנִים מֵת".
מי הם האנשים האלה שפרורי מפגשים איתם מוטחים בפנינו, אנשים סתם, מהחיים הקטנים, מהעבר או העתיד, זרים או קרובים לנו, אנשים ממשיים או מדומינים. הכל מתבלבל לי. מה פרוזאי כאן ומה שירי? הכתיבה הפרוזאית במעטפת שירה מגביהה את הקיום האנושי או ההיפך? ומה בכלל בחיינו הוא פרוזה או שירה. כי אולי למצא את הפואטי בפרוזה זה מה שמפקיע את הסתמיות היומיומית אל משהו גבוה יותר שבדרך כלל נחפש בשירה. הבילבול הזה, כולל הבילבול שבו אני מתנסחת עכשו הוא לב העניין, אני מבינה עכשו. זה הבילבול שפותח מרחב אחר של התייחסות לחיים היומיומיים שלנו, שהפרוזאי והפואטי, הדרמטי והבנלי, הגלמי והמעובד בהם מעורבים. גם המציאות והחלום מעורבים כאן באלכימיה פואטית שהופכת את חומר הגלם למשאת נפש, את אבן מאסו הבונים לראש פינה.
מה מציאות ומה דמיון הזייתי בשירים האלה? ורק המבט שלנו הוא יקבע את גורלם או ישאיר אותנו בתהיה על כל מה שאינו עונה על המוכר אלא מתערבב ללא הרף בבלתי מוכר. הנמוך והגבוה, האדמתי והנשמתי, הספורי והפואטי נהיים ישות גמישה, נעה, נושמת, ובעיקר, כמו תמיד אצל ריקי – אנושית מאד, אירונית וחומלת. וכך התמיהה אודות השירים נהיית תמיהה אודות המבט היומיומי שלנו, אודות החיים שלנו עצמנו, אודות הנשמה היומיומית.
