לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
על הסרט 'מלח הארץ' (וים וונדרס. 2014) – על היופי ועל האשמה.

על הסרט 'מלח הארץ' (וים וונדרס. 2014) – על היופי ועל האשמה.

רות נצר | 14/8/2015 | הרשמו כמנויים

"תנועת המצלמה היא הכרעה מוסרית" (גודאר)

הסרט עוקב אחר הצלם הברזילאי סבסטיאן סאלאגדו ( יליד 1944) איש צנוע ואוהב אדם, שמתיידד בנקל עם מצולמיו. הוא מצלם את העם, הפועלים, האנשים העובדים קשה, בדרום אמריקה. מהצילום הכמו אנתרופולוגי של תעוד אנשים הוא עובר לאפריקה. שם צילומיו של סלגאדו מתעדים את המציאות האלימה העכשווית. תיעוד הרעב ורצח העם ברואנדה ובקונגו, תיעוד הזוועות, המגורשים הרעבים המוזלמנים, הגוויות. האסון בבארות הנפט בכווית במלחמת המפרץ, ובלב אירופה במלחמת סרייבו.
יאיר הוכנר כותב על הסרט: "הצופה מישיר מבט ללא סינון אל תוך הכאב והסבל הקיים בעולם. הסרט מעניק לנו חוויה שהיא הרבה יותר מקולנועית - היא הומניטרית, וזו הסיבה האמיתית ש'מלח הארץ' חודר כל כך עמוק לתוך ליבו של הצופה".
בחלקו המרכזי של הסרט סאלגאדו מצלם את הזוועות ומציג אותם בתערוכות, כנראה כדי לעורר את תודעת האנושות לזוועות האלה. אבל אין אמירה מפורשת על הבחירה בפרויקטים אלה מעמדה הומנית זו.
לא יכולתי להבין איך סאלגאדו מסוגל להיות במשך חודשים בין אנשים גוועים ברעב כשהוא שבע ומצויד במים ומזון, ואיך היה מסוגל בכלל לתעד את הזוועות האלה של אנשים מוזלמנים ומגורשים למדבר וגוועים בו בסבל נוראי. אולי היתה לו, אף כי אינו אומר זאת, תודעת שליחות להביא לידיעת העולם את מה שקורה בעולמנו, שהיתה הצידוק המוסרי לצילומים אלה, כי אלמלא כן, האם לא חש כמשתף פעולה עם הגרוש והרעבת האנשים עד מוות? והאם אנו בעת צפייתנו איננו שותפים לרוע?
הרגשות המעורבים סביב צילומיו של סאלגאדו כרוכים גם ביחס בין הסבל המתואר לבין יופיים הרב. בחוויה שלי האסתטיקה מסיחה את הדעת של הצופה מהתגובה הרגשית הטבעית של זוועה, מהתקוממות ואף מחמלה. אפשר לראות זאת כהתנתקות לא מוסרית. אבל יתכן גם שהאסתטיקה מאפשרת לצלם ולצופה כאחד הסחת דעת זו, כעין הזרה והתנתקות, אשר בלעדיה לא ניתן לשאת את התמונות המזוויעות ביותר. אולי זו גם ההגנה של סאלגאדו, כשהיה עסוק בזוית הצילום של האנשים הסובלים במקום להתמוטט נוכח הזוועה. זו היתה גם ההגנה שלי בעת הצפייה בסרט. כך עלה בדעתי שמתרחש בצופה בצילומים תהליך מקביל לתהליך של הצלם.
בהתאם לטענתי שהצופה משמש כעין מטפל לגבור הקולנועי ( 'הקולנוע מטפל בנו', רסלינג. 2013), כך נראה שמתרחש כאן, כמו ביחסים בין מטופל למטפל, תהליך של הזדהות השלכתית, כאשר הגיבור הקולנועי (במקרה שלנו, זה הצלם סאלגאדו) משליך אל נפשנו באופן לא מודע את רגשי האשמה שלו ואנחנו חשים אותם עבורו. האשמה שלנו, הצופים, בחוויה שלי, היא האשמת ההנאה האסתטית שנובעת מהסבל, ואשמת אי היכולת לעשות למען סובלים אלה. האשמה על כך שנצא מהסרט ולאחר זמן קצר נשכח כל מה שראינו.
בעוד שניטשה תבע להעדיף את האסתטיקה על פני אתיקת החמלה היהודית-נוצרית, עמנואל לוינס מזהיר מפני ההנאה האסתטית שהיא בגידה באתי, כשהיא בוגדת בתפקידנו המוסרי להיות אחראים לזולת. ניתן לומר, ברוח לוינס, שהצופה הופך אחראי לפני האחר שפורצות אליו במפגש פנים אל פנים בקולנוע.
העניין הוא שהסרט עצמו מחמיץ את הדיון המוסרי סביב הפער בין הצילום האסתטי ויפהפה ברמה גבוהה כל כך לבין הסבל המתואר בו. סאלאגדו אומר שהאנושות איומה ומה שהוא ראה זה טרוף (בהרצאה ב- TED הוא אומר שאיבד אמונה בגזע האנושי), אבל הוא לא שיתף אותנו אם היה לו קונפליקט כלשהו סביב הצילום הזה (גם אין דיון בקונפליקט סביב עזיבתו את הבן והאשה למשך חודשים ארוכים לצרכי הצילום שלו).

על הבעיתיות של צילומים כאלה כותבת סוזן זונטג בספרה 'להתבונן בסבלם של אחרים'. (תרגום מתי בן יעקב. מודן. 2005). ספרה מעורר מחדש את הדיון על האופן שבו תמונות מצוירות ומצולמות מתעדות אלימות וסבל עשויות לחולל מחלוקת, לעודד חמלה או ההיפך, לעודד אלימות או לגרום לאדישות, וזאת בהעלותה היסטוריה ארוכה של הצגת כאבים של אחרים – החל ב'אימי המלחמה' של פרנסיסקו גויה, בתאור הדרמטי של סבל באיקונוגרפיה הנוצרית על המרטירים המעונים, דרך תיעוד מלחמת האזרחים האמריקאית, מעשי לינץ´ בשחורים בדרום, מלחמת העולם הראשונה, מלחמת האזרחים בספרד ומחנות ההשמדה של הנאצים, ועד תמונות בנות זמננו מבוסניה , מסיירה לאון, מרואנדה, מישראל ומפלשתין, ומניו-יורק של ה- 11 בספטמבר.
סונטג כותבת על כך ש"ייפוי האוביקט הוא פעולה קלסית של המצלמה, והוא נוטה לגרום להחלשת התגובה המוסרית המתבקשת לאוביקט זה". ( עמ' 71) וש"התסכול הנובע מחוסר היכולת לפעול בנוגע למה שהתמונות מראות, עשוי להיות מתורגם להאשמה על חוסר הגינות שבצפיה בתמונות כאלו" (עמ' 99).
היא כותבת שצילומיו אלה של סלגאדו: "כצלם המתמחה בסבל העולם (ובין היתר גם בתוצאות המלחמה), סבסטיאו סלגדו נהפך ליעד ראשי במערכה שהתעוררה נגד חוסר האמינות של תצלומים יפים. הוא הותקף במיוחד בשל הפרויקט בן שבע השנים שנקרא בפיו 'נדידת עמים: אנושות במעבר' [אותן ראינו בסרט] על שצילם תמונות ענק מרהיבות בעלות קומפוזיציה יפהפייה, אותן תאר כ' קולנועיות'.". היא כותבת גם על " הרטוריקה המתחסדת בסגנון 'משפחת האדם' שקישטה את התערוכות והספרים של סלגאדו" ועל הסביבה הממוסחרת שבה מוצגים בדרך כלל דיוקנאות המצוקה שלו". ( עמ' 68). סונטג מציינת ש"הרחבת טווח הסבל, הגלובליזציה שלו, עשויה לדרבן אנשים להרגיש 'אכפתיות' גדולה יותר". לא ברור מדוע היא מדגישה את המלה אכפתיות, כנראה שכוונתה לאכפתיות כביכול. והיא ממשיכה: "היא [הרחבת טווח הסבל] גם מזמינה אותם להרגיש שהסבל והמצוקה נרחבים מדי, אינם ניתנים לשינוי", ו"כשנושא מוצג בקנה מידה כזה, החמלה נעשית כבדה והססנית ומופשטת".
בסוף הסרט מספר לנו סלגדו שכתוצאה מצילומים אלה פיתח חוליים גופניים ורופא אמר לו שלא גופו חולה אלא נשמתו ושעליו להפסיק צילומים אלה פן ימות. הוא פרש מצילום זה ועבר לצילום של בעלי חי, אנשי קדם ביערות ונופי בראשית, וכך ריפא את נשמתו בחזרה לטבע בטרם החטא האנושי. מוצא מזור בטבע עצמו וגם בדימוי האשלייתי של הטוב והיפה ההיולי שיש בטבע, שאבד לנו בגרוש מגן העדן.
במקביל הוא משקם את חוות הוריו ש"מתה כמוני", ששממה לחלוטין על ידי שמייער אותה ומצמיח את יער הגשם וכך משקם את הטבע, ומעביר את החווה המיוערת לרשות הכלל, כמחווה אנושית, הוא מקדיש עצמו להפצת המסר של שיקום יערות בעולם כדי לשמור על פלנטה שלנו. אולי כתיקון למחווה האנושית שלא יכל לעשות (האם יכל לעשות דבר מה?) כלפי המצולמים פליטי הזוועות שהיה עד להם.
אוסיף עוד שלא ניתן לדעת עם העדר התייחסות להיבט המוסרי ולקונפליקט שהוא מעורר אין פרושו שלא היו קיימים, או אם הוא נובע מהעדרם אצל הצלם או מהעדרם אצל מפיק הסרט. ברור שלמפיק הסרט, וים וונדרס יש היקסמות מסאלגאדו, מאנושיותו, ומאישיותו הנעימה ובעיקר מכושר הצילום המדהים שלו. וכשיש היקסמות, אזי בקלות המבט יכול לאבד את הכושר לראות את הצללים (ההבטים הבעיתיים והחסרונות) שבאישיותו ומעשיו של האדם שמוקסמים ממנו.

מוכר לי האשם על רגש אסתטי הנולד מסבלו של אחר, בעת שצילמתי אנשים כפופי גו שעובדים שעות ארוכות בשדה. כתבתי על כך:

נָשִׁים עוֹבְדוֹת בַּשָּׂדֶה

אוּלַי פַּעַם אֶכְתֹּב עַל נָשִׁים כְּפוּפוֹת
בְּפַּסְטוֹרָלָה שֶׁל שְׂדֵה מִילֶה, כִּבְדוֹת גּוּף
מְחֻתָּלוֹת צִבְעוֹנִין, מְלַקְּטוֹת בֻּלְבּוּסִין
לִתְמוּנַת וַן־גּוֹךְ.

וְהָאָשָׁם עַל רֶגֶשׁ אֶסְתֶּטִי הַנּוֹלָד
מִגַּב מִתְבַּקֵּעַ
שֶׁל נָשִׁים כְּפוּפוֹת בַּשָּׂדֶה. (אשה - שירים ורישומים. כרמל)

אשם זה חשתי עוד יותר, כשהרביתי לצלם את אבי המנוח בשנות החולי האחרונות של חייו, במצבים
הקשים המבישים שהיה בהם, תמונות שלא הראיתי לאיש. ולמרות האשם לא יכולתי לחדול. כאילו אמרתי (למי?) – אני כאן עכשיו. איתך. ולא אשכח.
אכן, כפי שסונטאג אומרת, היתה בכך, בין השאר, הגנה מפני חרדה.


עוד בבלוג של רות נצר

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אילה אילוזאילה אילוז23/8/2015

זהו סרט על יחסים ועל דרך. ראיתי את הסרט מזמן, אבל למיטב זכרוני זהו סרט לא רק על הסבל האנושי, אלא על יחסים - בין הצלם לבין אשתו הנפלאה והתומכת בדרכו, נצחון - היכולת לא לתת לכך שיש לו בן עם תסמונת דאון למנוע ממנו ללכת עם חלומותיו המקצועיים, והאופן בו שמר על יחסיו עם בנו הבריא למרות העדרויותיו הרבות, והדרך שעשה, מיציאה אל העולם, על הדרמות שבו, להתכנסות למקום המקורי - החווה ששיקם ובה נשאר לחיות.
למיטב הבנתי, אין סיבה שצופה שמתעד סבל, ירגיש אשמה על עצם התיעוד. לתיעוד כמו שלו יש ערך אמנותי ואנושי, ועלינו להכיר בכך, שלא כל מציאות נוכל לשנות, ועם זאת יש ערך לתיעוד סיפורה.

טלי סחרטלי סחר16/8/2015

סלאגדו. תודה על ההתיחסות המיוחדת לסרט המיוחד ולנושא אישי כל כך כמו צילומי אביך.
אני כן חשתי בסרט שניתן לראות את סבלו של המתבונן דרך עדשת המצלמה. מה גם שמדובר באדם שהוא עצמו פליט ממולדתו, גם אם פליט שבע. הרגשתי שסלאגדו פעל מתוך תחושת שליחות פנימית עמוקה כשהאסתטיקה רק מהווה כלי לחשוף את האנושות למצבה. תחושת השליחות מודגשת על ידי התמיכה המיוחדת והנדירה של רעייתו שגידלה במקביל שני ילדים, אחד עם תסמונת דאון תוך העדרות של בן הזוג אך תמכה בו ללא עוררין )מבחינתי הסרט בכלל היה עליה... היא גם 4מ3ה שהוא שקע בדכאון עמוק. החייאת היערות שיזמו השניים וחזרתם לא רק למולדתם אלא לביתם החרב, להחיותו, היא כמו משחה על הפצעים שפוער הסרט בנשמה, ומעוררת תקווה הכרחית אל מול הסבל הרב הקיים בעולם בצורות רבות ושונות, רעבות ושבעות.