פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
רשימה קטנה על שיבה ממסעות בעולם

רשימה קטנה על שיבה ממסעות בעולם

רות נצר | 16/4/2016 | הרשמו כמנויים


הפסיכולוגית היונגיאנית קריסטין דאונינג* כתבה ספר על מסע החניכה שלה לבגרות השניה בכניסה אל גיל חמישים. במסעה הנפשי היא לומדת להכיר אֵלות רבות שאיכויותיהן מגלמות איכויות נפשיות שמלוות אותה במסעה. בסופו של המסע היא מתייחסת לחוויה שלה במפגש עם האלה היוונית הֶסְטיָה, אלת האח הבוערת שבמרכז הבית והמקדש, ולכן אלת הבית.
משמעות השם שלה הוא "מהות" הטבע האמיתי של הדברים. המאפיינים שלה: מיקוד ומירכוז, מופנמות, עדינות, שקט, סליחה, אינטואיציה. היא משרה ביטחון, ומעוררת כבוד. בניסוח היהודי היא "כבודה של בת מלך פנימה". הסטיה אינה קשורה לשום גבר. היה חשוב לה יותר מכל להישאר נאמנה לעצמה, שלמה עם עצמה, בתוך עצמה ועצמאית. המעגל והמיקוד מסמלים אותה יותר מכל. היא מייצגת את מרכז הבית, המשפחה, העיר, הקהילה ואפילו מרכז העולם כולו. האמינו שהמקור לאש המקודשת המייצגת את הסטיה הוא הלבה המבעבעת במרכז האדמה, ומחוברת עם חבל הטבור לדלפי הנחשבת למקום של החכמה והרוחניות. הסטיה כארכיטיפ של המירכוז הפנימי מייצגת את העצמי, את ה"נקודה השקטה" המעניקה משמעות לפעילות, נקודת ההתייחסות הפנימית המאפשרת לאשה להשאר יציבה גם בנסיבות סוערות. כשהסטיה נוכחת יש לחיי האשה משמעות.

דאונינג מתארת את תהליך השיבה מהמסע הביתה, שהוא הכרה מחודשת בחשיבות הבית וקדושתו, ושמסעה כולו, במובן מסוים, התכוון להביא אותה להכרה זו. היא מבטאת הכרה בחשיבותה של האלה היוונית הסטיה, אלת הבית והאח. היא מבינה שלהחמיץ את הסטיה משמעו להחמיץ משהו משמעותי של הנשי. הסטיה היא אלה שאין עליה שום ספורי עלילה. היא שייכת ליומיומי האנונימי, ללא מעשים וגבורות, ללא ספורי הצלחה והשגים. היא שייכת לעצם הקיום השליו, האנונימי, היומיומי. שבו הכל פשוט והינו מה שהוא ולא סמל או סימן למשהו אחר.
כמו בתפישת הזֵן ובתפישת החסידות, מסעה של דאונינג אל הסטיה אינו מסע אל הלא-נודע הנומינוזי אלא מסע נשי במהותו אל הקדוּשה של הידוע והמוכר ביותר, של היומיומי, הביתי, אל נוכחות של דממה. מסעה מעלה בזכרון את הכתוב: "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ" (משלי יד 1).
עולמה של הסטיה הוא זה המתואר בציורים של וורמר הפלמי ובונארד הצרפתי שמתארים את האשה הספונה בביתה שלווה ושלמה עם עצמה.
דאונינג מבינה שהאלוהי אינו מצוי במיוחד במינו אלא בכאן ועכשיו. כמו פסוק השיר של לאה גולדברג** , שמלווה אותי שנים רבות –
"מה מוזר שחיפשתי אותך בדרכים לרוב / עד שבאתי אל סף ביתך והוא כה קרוב".

הבית שבו הסטיה מולכת אינו בהכרח בית המשפחה והילדים, שהרי היא עצמה ללא בן זוג וילדים. הבית שלה הוא אפוא האח של הבית, אש התמיד, אנרגית המרכז הפנימי של הנפש, המקור הפנימי של העצמי הנשי שאינו מחפש את ערכו בחוץ.
מתברר שבכל שלב בחיינו מתבקשות מאתנו משימות חיים אחרות, לכן בכל שלב בחיינו פועלים בנפשנו ארכיטיפים ומיתוסים אחרים, ועלינו לפגוש אלים-אלות אחרים. אחרי מימוש הקריירה והקמת המשפחה, מימוש ההשגים בעולם, הגיע זמן לפגוש את הסטיה, ולהשתהוּת פנים-נפשית ששייכת לעולמה.
אוסיף כאן שאין כאן דבר וחצי דבר ממה שיכול להראות כמגמה להשיב את האשה מההגשמתה העצמית בעולם אל הבית והמטבח, אלא גילוי מחדש של ערכו של הקיום היומיומי הביתי. במובן זה הסטיה בתוכנו יכולה לסייע ולהיות בתוככי נפש האשה כמו בתוככי נפש הגבר.
הסטיה אלת הבית הנשית והרמס אל המסעות הגברי משלימים זה את זה בחיי האישיים. כשקראתי את ספרה של דאונינג נזכרתי בשירים שלי, שנכתבו בתקופות שונות, במרווחי זמן ביניהם, חלקם נכתבו אחרי שיבתי ממסעות אקזוטיים בעולם.
מהבית, שהוא מרחב תחום מכיל ומגונן, אנחנו יוצאים למסעות ואליו אנו שבים. השירים מגלים מחדש את משמעות הבית אליו אני שבה. כך בדרכי שלי, מבלי דעת, גם אני מגלה את נוכחות הסטיה בחיי.


הבית

.1
פרחים, פֵרות, מפת ברוקד מרושלה,
אור זרוק אל קערת החרס.
זה הבית,
זה הבית.
תפוח סֵזָני מָלא את ידִי
את עינַי, מבטיח את
שרשי הבית, רוך ישן
מערה לבו אל
כריזנטמות
באגרטל

.2
יותר מאור החלון
השתקפותו בשלחן הבוהק,
נפש היער בעץ דמום
ספון לתפארה.


מטבח

קופי העץ המשתלשלים מעציץ נצרים, אוחזים
זה ברגלו של זה, הם מבטו של היער שפלש למטבח
הכפרי.

כמו האור הם פולשים מבעד גבעולי מטפסים
על סורגי החלון.
המטבח הוא טבור העולם.
צבים זעירים ותרנגולות מנוקדים מניעים
ראשם ברוח הבלתי מוחשת, לקול צלילי הבלוז
של בוקר חרפי.

על המדף צפורי שיר, חרסינות
מעוטרות כחול, דלעת עליה מצוירות
תולדות החיים.

קול צעדינו החרישיים סביב השלחן העגול
הופך למוסיקה של הזכרון.


הביתה

כששבתי הביתה שאלו הקירות
היכן היית?
שוב התבוננו בי
עיגלו את תנועותַי
בַמרחב הביתי
בין וילאות, כריות, מפות,
שלחנות, שידות,
החפצים בתוכם וסביבם
חפצו בי.
תֵאמו את רוחם לבשרי.
ביקשו: השארי!


בית

ברוכים הקירות שאוחזים את הבית
להיות בית
שמסוככים עלי בקור ובחמה
שעוטפים אותי בוודאות היסודות
ברוך הבית ששומר עלי בשוכבי ובקומי

ברוכים הקירות שעומדים על מקומם
ללא תלונה וָאומר
בשקט בסבלנות יקשיבו לי.
ברוכה הרצפה תחת כפות רגלי
ברוכה התקרה המקָרה מעלי והגג האוחז הכל יחד

ברוך הנותן מיטתי ערש נבואות
הנותן בי נשימה מקצה העולם
להדהד בתאי גופו האינסופי

ברוך מזבח השולחן
אמצע הבית
ברוכים הקירות שאוחזים את הבית
להיות בית
ברוך המקום שנתת לי
מקום


*Downing Christine. 1987. Journey Throuh Menopause. A Personal Rite of Passage. Spring Journal Books. New Orleans. Louisiana.
גולדברג לאה. 1960. מוקדם ומאוחר. ספרית פועלים. עמ' 137 **.
(רשימה זו הינה רשימה מורחבת של רשימה שהתפרסמה ב'עתון 77' פברואר-מרץ 2016)

עוד בבלוג של רות נצר

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות לפוסט זה.