הציור של ג׳וטו 'קינה' | יואל בלום
יואל בלום | 12/5/2026 | 29 צפיות | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
הציור של ג׳וטו "קינה". ג׳וטו (המאה ה 14) שנחשב לאבי הציור המערבי. אני מסתכל ומסתכל על הציור הזה. על פני השטח יש אבל קולקטיבי סביב ישו, והדמויות מביטות אליו, נוגעות בו, מקיפות אותו פיזית ורגשית. מתאבלות עליו.
אבל אני חושב: ג׳וטו מצייר אבל משותף, אבל בתוך האבל המשותף- כל דמות חווה את האבל באופן אחר לחלוטין. וזה בדיוק מה שמהפכני ואנושי.
תסתכלו למשל:
- האישה שמחזיקה את הראש של ישו- הכאב שלה אינטימי, כמעט אימהי.
- הדמות שכורעת ליד רגליו- שקועה במגע, כמעט בתוך עצמה.
- חלק מהדמויות מסתירות פנים.
- אחרות בוהות.
- אחת פותחת ידיים בתנועה כמעט תיאטרלית.
- המלאכים למעלה- כל אחד מתפתל אחרת, כאילו גם השמיים לא יודעים איך להכיל את האירוע.
כולם פונים לאותו מרכז-
אבל אין "תגובה נכונה אחת".
קראתי שלפני ג׳וטו הציור הדתי היה יותר:
- סימבולי
- טקסי
- שטוח רגשית
ואני מסתכל שוב בציור:
יש רגשות מובחנים. יש כאב גופני.
כן- יש קהילה סביב כאב. זה נוכח מאד בציור.
אבל זו קהילה שבה:
- כל אדם כואב אחרת.
- כל גוף מגיב אחרת לאובדן.
הציור אכן מאורגן סביב מוקד אבל ברור מאוד.
אבל בתוך הסדר הזה- יש כבר התחלה של אינדיבידואליות נפשית.
וזה אולי הרגע שבו הציור המערבי מתחיל להיות לא רק "דת"- אלא גם פסיכולוגיה אנושית.
רלוונטי מבחינתי בתקופה של הצפה בפרוטוקולי טיפול בטראומה. הגנריות שבדבר. סטנדרט אחד נכון. ומומחים ש"יודעים". הכל כביכול אמפירי וידעני ומחקרי. ו"נכון". מרוב ידע שיודע- מופיעה מועקה. שואלת על מה שלא ידוע. וניכור כלפי ידע מסוג זה. שרק מספק תשובות על הלא- אישי. ידע שיש מבוכה על החור שהוא מתיימר לכסות.
להציף בידע- כדי להחריש אמת.
זו מצידה- לא ממהרת לדעת.
