שלא יחשבו ש... | ליאת מנור אפשטיין

ליאת מנור אפשטיין | 1/6/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

שלוש נשים עומדות בחצי עיגול, מטר ממני.
אני שומעת בחצי אוזן את נושא השיחה שלהן
נושא שאני מכירה כה מקרוב
נושא כזה שנוגע לי בתוך הלב וצובט אותו כמו דודה של פעם.
הגוף שלי מתחיל לנוע לכיוונן כמו מתמגנט
ויש בי התנגדות
כך יוצא שאני הולכת במין זיג זג מטורף וחסר שיווי משקל
ההליכה הזאת לא מחזקת את בטחוני העצמי במאום.

איכשהו הגעתי.
אני כבר קרובה, עומדת ממש מאחוריהן, לא מעיזה להתיישר עם השורה
הן לא שמות לב אליי
אף פעם לא
הן לא יכולות
כי אני בהוויה נסתרת ברגע הזה
מכופפת אל תוך עצמי
ומבפנים בוערת.

כל המילים שבי כבר צורחות שם בתוך הראש שלי
מטפסות אחת על השניה, חסרות סבלנות
חכמות כאלו
שאני לא יודעת בכלל מאיפה הן הגיעו אליי
ואני מנסה להסדיר נשימה
לסדר את הקופצניות הללו אל משפט שניים
"שקט רגע!! שקט שם בפנים!"
מי היה מאמין שבתוך מישהי שקטה כמוני
יש כזה רעש

הצלחתי. הסתדרו המילים בשלשות ובטורים
צועדות אל עבר הפה
רק שאז מגיעים השומרים
לבושי מדים
השומר "מה יחשבו"
השומר "מה יגידו"
השומר "מה את עפה על עצמך"
והשומר "מה כבר יש לך להגיד"
הם מחזיקים מקלות בידיהם
חוסמים את היציאה
מפחידים את המילים
והן עומדות כולן מול ראי גדול
ובוחנות את עצמן
שוב ושוב ושוב
המשפטים משתנים
מתנסחים
מתרסנים.
שלא יפגעו באף אחד
שלא יחשבו ש.
שלא יצחקו.
שלא.
שלא.
עד שהן מוכנות ליציאה
כבר אבדה כל הלהבה
כמו עוגה בחושה מדיי
יוצא משפט שטוח
נעלם באוויר
אל עבר גבן המתרחק