וְצָרִיךְ לְהֵעָשׂוֹת בֶּן חוֹרִין בֶּאֱמֶת
עלון פסיכולוגיה עברית | 29/3/2026 | הרשמו כמנויים
בהמשך השבוע נתיישב לשולחן הסדר, שככל הנראה יראה השנה קצת אחרת. לא בטוח שכל בני המשפחה יתקבצו מרחוק מפני חשש השהיה זמן ארוך בדרכים. החג שמסמל חירות מצויין השנה כשעל פני השטח ומתחתיו מבעבעות שאלות הנוגעות לאפשרות להרגיש בני חורין אל מול מלחמה רווית חוסר ודאות לגבי הצעד הבא. להרגיש בני חורין אל מול תחושת המחנק המלווה חודש של דריכות, ריצות למקלט וילדים ללא מסגרות. להרגיש בני חורין אל מול שאלות נוקבות וכואבות בנוגע להווה שלנו, ולעתיד – בנוגע לאמונות וערכים. להרגיש בני חורין אל מול הפחד. מה נשתנה הלילה הזה? בליל הסדר הזה אולי נרגיש בלאגן, חוסר אוריינטציה, תסכול ועייפות. וזה בסדר, החירות הנפשית כאפשרות קיומית תמתין לשעה בה נוכל לחפש אותה.
השבוע באתרנו מאמרים מקצועיים חדשים ומחדשים ועוד:
מאמרה של נטע ענבר-סבן מציע לראות בתנועה בין קטבים מנוע לטרנספורמציה נפשית: בין קיבעון לגמישות, חיבור לפירוק, תנטוס לארוס, מודע ולא-מודע, עצמי וזולת, ישן וחדש. תבניות חשיבה (סכמות) מתקבעות במסלולים נוירונליים כדי לייעל חיזוי והתנהגות, אך עלולות להפוך ללא-מסתגלות; הנוירו-פלסטיות מאפשרת "דהייה" של מסלולים והיווצרות חדשים. ההתפתחות מתוארת כספירלה - חזרתית ובעלת כיווניות - שבה פירוק מאפשר חיבורים חדשים; בתוך כך נידונות תרומות פרויד ויונג (כולל "הצל"). המטרה הטיפולית היא לזהות הטיות ותבניות מקבעות, להבין מדוע נאחזים בהן, ולקדם שינוי הדרגתי ומנוהל בין קיטוב לאיזון כדי להפחית סימפטומים ולאפשר מימוש עצמי.
מאמרה של גלי שני מציע מסגרת מושגית ויישומית חדשה להתבוננות בתהליכי למידה מזווית רגשית־חינוכית, דרך המושג מרחב הלמידה. מרחב זה מתאר את המסע האנושי שבין אי־ידיעה לידיעה לא כתהליך קוגניטיבי בלבד, אלא כמרחב רגשי שבו הילד פוגש את עצמו כלומד; את פחדיו, אמונותיו, סקרנותו ויכולתו לשאת אי־ודאות. דרך זווית זו, למידה נתפסת לא כצבירת ידע, אלא כצמיחה רגשית הנבנית תוך כדי ההתמודדות עם הקושי, כשתפקיד המבוגר הוא לספק את הפיגום הרגשי. המאמר מתאר חמישה מימדים שפוגש הילד בתוך מרחב הלמידה: המפגש עם המשמעות, עם אי־ודאות, עם אמונות היסוד, עם הסביבה ועם התנועה. ההתערבות המוצעת מעלה את המפגשים הללו מהרמה הלא־מודעת לקדמת הבמה. בחלקו היישומי, המאמר מציע שלוש רמות התערבות: הרחבת השפה הכיתתית, תיווך רגשי בזמן אמת, ועיבוד רפלקטיבי. לבסוף, מודגש תפקידו הייחודי של הפסיכולוג החינוכי כגורם מתווך בין שני נתיבי ההתפתחות, הקוגניטיבי והרגשי, וכמי שמסייע למורים ולתלמידים לפתח מודעות עצמית, חוסן, ויכולת לשאת את המסע שבין אי־ידיעה לידיעה.
משפחות מגדלות יתומים משני הוריהם בעקבות אירועי השבעה באוקטובר - הכרה ציבורית ותמיכה מערכתית - נייר עמדה זה מאת אתי אבלין ולני מילוא עוסק במשפחות קרובים - סבים וסבתות, דודים ודודות - שהפכו לאחר השבעה באוקטובר 2023 למשפחות מגדלות לילדים יתומים משני הוריהם. באמצעות סקירת המסגרת החוקית הקיימת, מיפוי צרכים מהשטח ומחקר יישומי משולב שנערך סביב ריטריט "לגדל אור" של הפורום למען יתומי המלחמה, נחשפת מציאות של "לידה מחדש של התא המשפחתי": אבל מתמשך לצד עומס הישרדותי, אחריות הורית כפולה לילדים היתומים ולילדים הביולוגיים, פערים חקיקתיים ומחסור במענים רגשיים, כלכליים וקהילתיים. הממצאים מדגישים את מרכזיות הקהילה התומכת ואת תרומתן של מסגרות ייעודיות לחיזוק חוסן ושייכות. על בסיס ידע זה מציע הנייר כיווני מדיניות כחלק ממימוש האחריות החברתית והמוסרית של המדינה.
במדור הספרים – 'לגור בבטנו של הזאב' מאת בינה בלנקה חיון ויילר, הוא ממואר, המספר את המיתוס האישי של הכותבת במלחמת העולם השנייה ולאחריה. בספר עולים חלומות, שירים וציורים, שלהם מוענקת פרשנות יונגיאנית.
"הספר עוסק בילדותי הנפקדת, בשנות הכיבוש הנאצי בסרביה ובאיליריה, שם הופרדתי ממשפחתי וחייתי כשלוש שנים בחסות זרים. כמי שהייתה פעוטה בשואה, המציאות לאורך שנים הייתה עבורי נעלמת ונאלמת ללא ביטוי. לאחר שנים רבות עלו בי חלומות. באחד מהם הופיעה ילדה כבת חמש המבקשת ממני: "תחזירי לי את הספר שלי", פירשתי את זה כהזמנה לכתיבת הספר. כתיבה זו היא אריגה יצירתית של חיי, והביטוי של Active Imagination - דיאלוג של האגו עם הלא מודע".
בפסיכובלוגיה - ד"ר חנה דויד כותבת על מחוננות ונוירוני מראה –
"פוסט זה לא יעקור אותה מהשורש, אבל אולי יעזור לקוראים לראות את הדברים מזווית אחרת – הזווית של מדעי המוח, וכך אולי ישתכנעו שמחוננות קוגניטיבית אינה עומדת בסתירה לאינטליגנציה רגשית גבוהה, אלא במקרים רבים ההיפך הוא הנכון. ילדים מחוננים, בני נוער מחוננים וגם מבוגרים בעלי יכולות קוגניטיביות גבוהות נוטים לעיתים קרובות להיות בעלי רגישות גבוהה לא רק לעצמם אלא גם לזולתם, כמו גם למודעות חברתית גבוהה. עובדה זו עשויה להיות קשורה למערכת פעילה במיוחד של נוירוני מראה פעילים ברמה יוצאת דופן"
ופרופ' עמיה ליבליך כותבת בכאב נוקב על 'סוף עידן החוסן' –
"בכל פעם שאני שומעת את המונח חוסן, חוסן אישי, קהילתי, לאומי – אני מרגישה בחילה. מאסתי בחוסן. כמה יפה כתבה בוינט לפני כשבוע על אותה הרגשה כלתי דר. סתיו שפירא מאוניברסיטת בן גוריון, בעצמה מחוקרי החוסן הידועים. 'חוסן הוא לא מבחן סיבולת, הוא חוזה בין מדינה לאזרחים. כדי להחזיר למושג חוסן משמעות, צריך להפסיק להשתמש בו כמחמאה. חוסן הוא מבחן של המדינה לאזרחיה: האם היא מגינה על כולם באופן שוויוני, מצמצמת פערים, ומאפשרת מרחב בטוח גם לביקורת ולמצוקה.' המונח חוסן מניח את האחריות להישרדות במצב הנוכחי על כתפי האזרחים שבעורף, על אלה שממשיכים להתגורר בקו העימות, על האימהות והאבות שאמורים להיות שמרטפים יום ולילה, לתפקד כהורים ולתווך את המציאות הקשה לילדיהם, על המורות שמנסות ללמד בזום בין האזעקות וההתראות, ועוד ועוד. גם עלי, שכבר עברתי את גיל 80, ואני נאלצת להתמודד עם מלחמה נוספת, אולי מסוכנת מהקודמות".
- פרסומת -
וְצָרִיךְ לְהֵעָשׂוֹת בֶּן חוֹרִין בֶּאֱמֶת.
צָרִיךְ תָּמִיד (גַּם בִּשְׁגָגָה) לִהְיוֹת
מַה שֶּׁהָיִינוּ
לִפְנֵי הָרֶגַע בּוֹ שָׁכַחְנוּ
מִי אֲנַחְנוּ.
צָרִיךְ לָגֶשֶׁת אֶל הַחַיִּים (וְאוּלַי גַּם
אֶל הַמָּוֶת) כְּאֶל מַשָּׂא־וּמַתָּן עִסְקִי,
שֶׁגַּם אִם הַכֹּל כְּבָר נִקְבַּע
אָנוּ חָפְשִׁיִּים בְּכָל רֶגַע
לְחַדֵּשׁ אֶת הַהִתְדַּיְּנוּת
כְּאִלּוּ אֵין לְפָנֵינוּ סְעִיפֵי סִכּוּם כְּלָל
(ישראל אלירז)
Photo by Ian Talmacs on Unsplash
