למה עכשיו למה אני כותבת את זה : should I stay or should I go
ד"ר אורי הראל | 7/2/2023 | הרשמו כמנויים
פסיכולוגיה עברית - השלום,
לפני שנתיים בסדנת כתיבה בהנחיית הדס גלעד, יצא שבכיתי בכל שיר שהיא הקריאה. לא הייתי היחידה, גם הבחורה ב"חלון" שלידי שישבה בפאריז, גם היא בכתה בכל הקראת שיר. "זה בגלל שאתן בחו"ל" הדס אמרה ברוך, יש משהו בעברית שנחווה אחרת אצלכן.
עכשיו, אחרי שעברנו קודם לאמריקה, ואז לגרמניה, לקורונה, ואז לצומת ההתלבטות: מה הלאה. כעת הגיע הזמן לנסות להבין את הדבר הזה שנחווה אחרת בעברית. לכן אני רוצה לפתוח בלוג שמתאר את הידע הנלמד מניסיון אישי (Lived experience) שלי בחוויית החיים של נוודים גלובליים, כישראלים בחו"ל מזה כמה שנים, שחוו כמה מעברים, כפסיכולוגית שהיא גם אם לשלושה, בת לארבעה הורים שככולם, הולכים ומתבגרים, אחות, דודה, מהגרת, חברה, ישראלית - וכל מה שבין לבין. אני רוצה להביא את הסיפורים הקטנים שלי ושל סובביי שמציירים את הפסיפס הייחודי הזה של ישראלית החיה מחוץ לאדמתה, רחוק משורשיה, ובמובן מסוים גם מחוץ לזמן. לא רק כדי לשתף מהניסיון וכדי לנסח את החוויות לכדי ידע, אלא בעיקר כדי להסביר - ולו רק לעצמי - את פשר כל הפערים הנפערים האלו. בקבוצות שאני מנחה של רב-לאומיים (internationals, expats) עולה לעיתים קרובות יאוש גדול שאוחז בקבוצה ומשכיח ממנה את האור. אני רוצה כאן להביא את הפרספקטיבה של מי שנמצאת מספר שנים בחו'ל, ורואה גם את היופי והטוב – ולהביא בכך פרספקטיבה של תקווה.
לעומת זאת, בשיחות רבות עם ישראלים, עולה איזה קנאה – ומעין רצון עיוור לצאת. אני רוצה להביא את המורכבות הגדולה, את הצדדים הפחות זוהרים, שיאפשרו למי ששוקל – לקחת את הבחירה ממקום מושכל. לראות את הבורות לפני שנופלים בהם. לא כדי למנוע את הנפילה, אלא כדי לאפשר אולי את היזכרון – שיש שם סולם.
אז למה עכשיו למה אני כותבת את זה?
should I stay or should I go
לפני כמה ימים האיש שלי חזר בפנים נפולות, זה לא בן אדם שמפגין רגשות ודי לי בזווית הריסים שלו כדי להבחין. הייתי נסערת אבל מכיוון שיש כאן אורחים רבים בחופשת הקיץ, נאלצתי להיות סבלנית ולהמתין לזמן הנכון. כשמגיעה חופשה, אנחנו מאוד רוצים שיגיעו קרובי משפחה ומאוד שמחים לארח, אבל בבית קטן אין שום פרטיות בתקופות האלו. לבסוף ליד פח הקומפוסט בגינה נמצא רגע הפרטיות המיוחל: ובכן כך הבנתי שהתעורר מצב – נפתחה הזדמנות מדהימה - שמבקש שנחליט - לעוד כמה זמן נרצה לגור פה.
ואיך בכלל אפשר לדעת?
כבר פעמיים דחינו את החזרה לארץ בשנה. רק בשנה. כי לחיות על שפת אגם ועל שפת יער זה מצב שמקשה על הרצון לחזור.
מה זה בכלל לחזור? ללכת אחורה? כמו התרנגולת בספר של נורית זרחי, ולאן אגיע - לביצה או לתרנגולת?
אני יודעת שאני רוצה לגור קרוב לאגם וקרוב להרים וקרוב לעונות, להיותי יכולה להיכנס לרכב ולנסוע כמה שעות כי חשקה נפשי בשפה אחרת - ולחזור בלילה. כאלו ידיעות - שטחיות. אבל יש עוד ועוד רצונות: להיות משמעותית ליקיריי. לחיות בתוך שפתי בקירוב לאהוביי בהלימה לערכיי. עוד ועוד ידיעות: הרצון להיות קיימת, נוכחת, שייכת ומאוד ולא אנונימית כל כך.
ההתחשבנות הזו מוציאה אותי למסע של מתמטיקה מילולית, ואני נדרשת לחלום בקול. ואני יודעת: רק הכתיבה יכולה להציל במצבי סבך שכאלו.
