לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
ה-MeToo של המטפלות והמטפלים

ה-MeToo של המטפלות והמטפלים

ד"ר אילן טבק - אבירם | 22/1/2022 | הרשמו כמנויים

מהפכת ה- #MeToo של השנים האחרונות העלתה את נושא ההטרדות והפגיעות המיניות על סדר היום הציבורי, תחילה בתעשיית הבידור, אך בהמשך נפוצה לכל תחומי העיסוק ולכל שורות החברה ויצרה מציאות חדשה ומבורכת של אפס סובלנות כלפי תוקפנות מינית, ורבאלית או פיזית. לאחרונה בישראל, התרחבה גישה זו ששמה את המתלוננות ואת הקורבנות במרכז לקהילה הגאה ועוררה גלי הדף משמעותיים בשיח שהגיעו גם לחדרי הטיפול.

בתחום הטיפול הנפשי, רבות דובר ומדובר, ובצדק רב, על פגיעות מיניות בחדרי הטיפול מצידם של מטפלים. רק בשנה האחרונה נחשפו מספר מקרים מזעזעים אודות פסיכולוגים שבמסגרת הטיפול פגעו מינית במטופלות ובמטופלים, חלקם ילדים, באופן שאינו יכול לעלות על הדעת מצידו של אף אדם בוגר, בוודאי לא מצידו של מטפל בבריאות הנפש. כולנו מחויבים ומחויבות להילחם בתופעה זו, ששולית ככל שתהיה מבחינה סטטיסטית, מהווה כתם על הענף כולו ובמיוחד עלינו המטפלים הגברים, שכן הפגיעות כולן מגיעות מכיוונם של גברים. חדר הטיפול, אליו מגיעים מטופלים ומטופלות במצב פגיע, הינו המקום האחרון שבו נצפה למצוא תוקפנות מינית באצטלה של התערבות טיפולית, ולכן מקרים שכאלה כה מקוממים ומעוררי קבס. יחד עם זאת, לצד תופעה זו, מתקיימת לאורך השנים גם תופעה הפוכה של הטרדה, ואף למעלה מכך, של פגיעה מינית של מטפלות בעיקר, (אך גם של מטפלים), מצד מטופליהן, בתוך חדר הטיפולים. גלי ההדף של סיפורי ההטרדה בקהילה הלהט"בית, העלו גם אצלי באופן אישי זיכרונות מורכבים, חלקם בתחום האישי וחלקם מהשדה המקצועי, והביאו אותי להכרה מטלטלת כי הנושא של הטרדות ופגיעות מיניות מצידם של מטופלים, אינו מדובר ואינו מוחזק מספיק על ידי הקהילה הטיפולית.

השנה 2004 ואני מתמחה צעיר בפסיכולוגיה, העושה את צעדיי הראשונים כמטפל עם מטופליי החדשים. ביניהם, גבר מבוגר ממני בכמה עשורים, שהתמודד עם דיכאון מאג'ורי בעקבות פרידה מבת זוג. במפגש הראשון, עם כניסתנו לחדר הטיפול, סקר אותי מכף רגל ועד ראש ואמר לי: "אתה ממש סוכריה". הובכתי ובאופן כמעט בלתי רצוני חייכתי בביישנות והמשכתי בתנועה אל תוך החדר. התיישבתי והסחתי את דעתי המובכת בשאלות האינטייק הרבות, הממתינות להישאל.


- פרסומת -

במהלך המפגש השני, בשלה הקרקע לעליית מדרגה, כשהמטופל התייחס בשנית אל הופעתי החיצונית, תוך שהוא מאריך בתיאור גרפי, לפרטי פרטים (תיאור ממנו אמנע כעת), מה וכיצד היה עושה לי לו רק היה עולה בידיו. נשתלתי בכיסאי בחוסר אונים, זעתי והזעתי באי נוחות ולא ממש ידעתי איך עליי להגיב. הישירות והבוטות היו חדים וחודרניים. נראה היה כי המטופל חש הנאה מההסמקה שלי, מחוסר הנינוחות שלי ואולי אף מחוסר האונים הניכר שלי, שכן לא ידעתי כיצד עליי להגיב כמטפל. כך, לא פעם, דווקא בראשית דרכינו המקצועית, אנו נתקלים במצבים הקשים ביותר להתמודדות, כשאנו חסרי בטחון, חסרי ניסיון וחסרי ידע רלוונטי, ממש כמו אותו טוראי מסתער בקרב אל מול כדורים שורקים. כאשר הבאתי את המקרה להדרכה, יכולתי סופסוף לתת מעט דרור לתחושותיי הקשות. הסיטואציה נותחה כחלק ממערך יחסי האובייקט של המטופל: האופן הפרברטי שבו הוא יוצר קשר עם דמות טיפולית על בסיס יחסיו עם הוריו, האלמנטים הסדיסטיים בהתנהגותו בחדר וכיצד הם משקפים את הפגיעות שלו בסיטואציה טיפולית חדשה לו. רבות דובר על הצורך שלי "לשרוד את התוקפנות" של המטופל, בהשראתו של ויניקוט (1969), על מנת שיוכל להפנים אותי כאובייקט חזק ומיטיב. עלו פרשנויות תאורטיות רבות לסיטואציה, אך יחד עם זאת, לא הייתה התייחסות משמעותית דיה ליכולת שלי להמשיך לשבת על כיסא המטפל בסיטואציה של הטרדה מתמשכת, וככלל, בדיון על המתרחש בטיפול נעדרו המילים "הטרדה" או "פגיעה".

כך מדי שבוע, עטיתי עלי שריון של הגנה ויניקוטיאנית, נכנסתי לחדר לפגוש את המטופל, לעיתים היה מדלג על ריטואל התיאורים הפורנוגרפיים של הפנטזיה בינינו, ולעיתים שב אליהם ביתר שאת. בפגישה טיפולית משמעותית אחת, אזרתי אומץ ואמרתי למטופל כי הווידויים שלו קשים לי לשמיעה וכי מוטב שיחדל מהם. לצערי, לא הייתה להצבת גבול זו תוצאה מיידית והוא אף הסביר לי ש"הוא רק מחמיא לי וזה צריך להסב לי עונג". כעבור זמן, בחלוף מספר חודשים, הגעתי לפגישה הטיפולית השבועית מסופר בתספורת קצרה משמעותית לאחר תקופה ממושכת, שבה שיערי האריך. המטופל הביט בי באכזבה מרה וציין שאיני מושך אותו יותר. "זה גברי מדי" הוא אמר והוסיף "איבדת את הקסם". מאותו רגע השתנתה הדינמיקה בחדר וקיבלה כיוונים אחרים, ללא הגוון המיני המטריד. הוקל לי.

אין בכוונתי לבקר את תהליך ההדרכה שליווה את הטיפול ההוא בהקשר של ההערות המיניות שספגתי. היכולת שלנו כמטפלים, להתייחס למתרחש בחדר בהקשר רחב יותר, תוך העזרות בתאוריות שונות יכולה לסייע, כפי שסייעה לי אז, לחוות במידה פחותה את החודרנות האישית שבהטרדה המינית וכך גם לחוות אותה כפחות פוגענית . כמו כן, התקופה הייתה אחרת והשיח העכשווי של הגבולות הברורים יותר היה אז פחות מוכר. במובנים מסוימים, אכן שרדתי את התוקפנות המינית של המטופל ואפשר להרהר כיצד אקט קונקרטי של תספורת, החזיר את תחושת השליטה שלי, גם אם זה התרחש דרך המרחב הבעייתי של סטריאוטיפים מגדריים. ובכל זאת, אני תוהה כמה מטפלות ומטפלים עברו חוויה דומה ומה היה המרחב שלהן לספר את סיפורן גם מהזווית שאינה בהכרח טיפולית אלא מהזווית האישית, של מי שגבולותיהן וגבולותיהם האינטימיות ביותר הופרו ונחדרו. אחת המשמעויות המרכזיות של מהפיכת ה-#MeToo נוגעת לאופי השונה, הייחודי והבלתי נסבל של התוקפנות המינית בתוך שדה התוקפנות הכללי. וידוייהן של נשים רבות ובהמשך גם של גברים, על החוויה המשפילה, המצמיתה והחודרנית של ההטרדה המינית סימנו את השדה המיני כמובחן משאר שדות התוקפנות (Steinberg et. Al., 2021). בין השאר מובחנות זו והבושה שהתלוותה אליה יצרה את קשר השתיקה הארוך שרק לאחרונה הופר סביב פגיעות מיניות כה רבות. בהקשר של יחסים טיפוליים, יש מקום לחשוב מחדש על פרדיגמות שנוגעות להכלה של תוקפנות מינית בתוך טיפול ולבחינה מחדש של מה נכון למטפלת לעשות כאשר היא חווה הטרדה או פגיעה מינית בתוך חדר הטיפול ובמיוחד באיזה אופן העמדת הגבול בסוגייה של הטרדה מינית יכולה לקבל קדימות לשיקולים טיפוליים אחרים.

חיפוש אחר חומר הקשור לפגיעות מיניות במטפלות ובמטפלים כמעט ולא העלה ממצאים. כצפוי, פורסמו מאמרים וספרים רבים העוסקים בתופעת חציית הגבולות המינית על ידי מטפלים אולם מעט מדי, אם בכלל, נכתב על הזווית ההפוכה. אין ביטחון שהיעדר העיסוק בנושא מעיד על מיעוטם של מקרים כאלה וניתן לשער שהריק בנושא קשור לשתיקה ולבושה שאופפת אותו, כמו גם לתפיסה שתוקפנות מינית מצד המטופל, היא ככל ביטוי תוקפנות לגיטימי, שיש להכילו ולפרשו במסגרת התהליך הטיפולי ככל ביטוי סימפטומטי ביחסים הבינאישיים. באופן שאולי אינו מפתיע, ההתייחסות היחידה שמצאתי הייתה של מטפלת צעירה בתהליך הכשרתה. הרבסט (2015) מתארת סיטואציה שבה כפרקטיקנטית לפסיכולוגיה קלינית הותקפה מינית על ידי מטופל בחדר הטיפול ולבסוף החליטה בעצת מדריכיה לסיים את הטיפול ולהעביר את המטופל למטפל אחר. כך היא כותבת על התמודדותה: (תרגום מאנגלית):


- פרסומת -

"על אף השכלתי לגבי התיאוריות, הסיבות וההבנה של הקוד האתי, לא הייתי מוכנה לדילמה האתית בפניה עמדתי כשהמטופל שלי תקף אותי מינית. נכפה עליי לנטוש את עמדתי כמטפלת ובאופן זמני לשים בראש סדר העדיפויות שלי את עצמי ואת צרכיי על פני צרכי המטופל, להחליט אם להגיש תלונה במשטרה ואז לקבל החלטה לגבי המשך או סיום הטיפול. האתגר שעמד בפני היה מתי להתמקד בצרכי המטופל ומתי להתמקד בצרכיי. אין קוד אתי רשמי להתנהלותם של מטופלים, אלא רק עבור אנשי המקצוע וכך לא כל המצבים מכוסים."

אם נחזור לסיטואציה שבה נתקלתי לפני 18 שנה, קרוב לוודאי שכיום הייתי מתנהל אחרת. הביטחון המקצועי שצברתי, לצד המודעות הרבה יותר היום לנושא בזכות מהפיכת ה-MeToo, היו מאפשרים לי להציב גבול מהר יותר ובאופן נחרץ יותר. אך בחושבי על רבות ורבים הנמצאים עדיין בתחילת דרכם המקצועית, אני תוהה האם עומדים לרשותם הכלים להתמודדות אישית ומקצועית עם מקרים שכאלה ובעיקר כמה חסר שיח מודע ובלתי מושתק של תופעה, שזקוקה להכלה ולריפוי של מי שחוו אותה על עצמם, כמו גם להתייחסות תואמת. מקובל לראות ביחסים הטיפוליים מצב שבו הצד המטפל נמצא בעמדת הכוח בעוד המטופל מגיע פגיע וחשוף, אולם ישנם מצבים שבהם גם המטפל עלול להימצא בעמדה פגיעה בחדרי הטיפולים, אך ההיררכיה בין המטפל למטופל יכולה לעיתים להיות משנית להיררכיות אחרות שמתקיימות בדיאדה הטיפולית – בין מגדרים, בין סטטוסים חברתיים וכלכליים ובין גילאים. במיוחד נכון הדבר למטפלים הנמצאים בתחילת דרכם, שנכנסים לסיטואציה הטיפולית עם פגיעות של היעדר ניסיון ודימוי עצמי מקצועי שאינו מגובש דיו. על כן, הכרחית מעטפת ההגנה וההעצמה שמטפלים אלה יקבלו מהמדריכים שלהם במקום ההכשרה במקרים שבהם מופיעים סימנים של הטרדה או פגיעה מינית. ככלל, הגיע הזמן שהנושא יטופל ויכוסה בשיח המקצועי בבריאות הנפש, לאו דווקא כתופעת שולית ומוכחשת ותקוותי שפוסט זה יביא לקולות נוספים, חוויות נוספות ומרחב חדש לשיחה בנושא.

ביבליוגרפיה:

Herbst, A. (2015). Ethical considerations when a client crosses sexual boundaries: My experience as a student therapist. Psychotherapy Bulletin, 50(1), 33-36.

Steinberg, Arlene (Lu) (Ed); Alpert, Judith L. (Ed); Courtois, Christine A. (Ed). (2021). Sexual boundary violations in psychotherapy: Facing therapist indiscretions, transgressions, and misconduct , (pp. 3-18). Washington, DC, US: American Psychological Association, xxiii, 436 pp..‏

Winnicott, D. W. (1969). The use of an object. International journal of psycho-analysis, 50, 711-716.‏


תגיות:

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: תיאוריה והמשגות תיאורטיות, טיפול פסיכולוגי, פגיעה מינית, אנשי מקצוע, אתיקה, פסיכותרפיה
אילן ולד
אילן ולד
פסיכולוג
ירושלים וסביבותיה, אונליין (טיפול מרחוק)
ליטל דרורי לימברק
ליטל דרורי לימברק
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה
שני אלבז בצלאל
שני אלבז בצלאל
עובדת סוציאלית
שפלה, אונליין (טיפול מרחוק)
אוסנת מולאי כהן
אוסנת מולאי כהן
עובדת סוציאלית
אילת והערבה
מיכאל אמיר
מיכאל אמיר
עובד סוציאלי
תל אביב והסביבה
מתן מלר
מתן מלר
פסיכולוג
שפלה, תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)

עוד בבלוג של ד"ר אילן טבק - אבירם

זה מכבר הפכו צלצולי הטלפונים הניידים לחלק בלתי נפרד מפס הקול של חיינו ובכל מקום. נדמה שכבר התרגלנו לצלצולים...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ד"ר אילן טבק - אבירםד"ר אילן טבק - אבירם26/1/2022

תגובה לליאור בכר. תודה רבה ליאור על התגובה ! אני בהחלט מסכים עם מה שכתבת. אכן, הידע התאורטי שברשותנו, ההדרכה והסטטוס המקצועי יכולים אכן לסייע לנו להתגונן מפני פגיעה, באופן שלא עומד לרשות מטופלים. עם זאת, הסיבה שבחרתי להתמקד בפוסט הזה דווקא בתופעה ההפוכה היא היעדר השיח בנושא, שכן בפגיעות מטפלים במטופלים יש אינספור מאמרים וספרים שנכתבו ונועדו להילחם בתופעה המגונה ובאתי כאן לנסות להסיר אבן בחומת השתיקה.

ליאור בכרליאור בכר24/1/2022

.. תודה על השיתוף. פגיעה של מטופל במטפל היא פגיעה לכל דבר וחשוב שהיא תשותף. מטרת התגובה שלי היא לחזק את הפוסט וכל פוסט עתידי בנושא, ובמקביל להצביע על קו מפריד חד שאני רואה בין פגיעת מטפל לפגיעת מטופל, והוא קו היתרונות הטכניים.
כשמטופל תוקף או מותקף, אין ברשותו אף אחד מהיתרונות שיש למטפל, תוקף או מותקף. אין לו מעמד סמכותי, אין לו ידע רגיש אודות המטפל, ואין לו את המפתח לדלת הקליניקה. אלה הם אמל״ח, פשוטו כמשמעו, שקיים רק בנשקייה של המטפל - כל מטפל -אם יחליט לתקוף קרבן בסתר. למטופל מותקף אין תמיכת עמיתים ומדריכים אליהם ניתן לפנות בכל רגע. זהו אמצעי הגנה שנגיש לכל מטפל במקרה שיותקף בידי מטופל.
יתרון אחרון: בשביל מטפל, פתולוגיה היא צפויה ולכן הוא יכול להתכונן נגדה. כשמטופל פוגע, זה מה שהוא צפוי לעשות. אמנם אין שום סיבה שנרשה לו, ושניתן למדריכים ותיאורטיקנים חסרי קומון סנס לדחוף אותנו להרשות לו, אבל עקרונית מטופל בא עם פתולוגיה, וככזו היא עשויה להתבטא בתקיפה.
כל זה משמעו, שכשמטפל מחליט להיות רע, יש לו סט שלם של כלים רשמיים שמאפשרים לו להוציא את הרוע הזה לפועל בצורה אפקטיבית והרסנית הרבה, הרבה יותר מכל מטופל פוגעני.
אני פשוט לא יכול שלא להצביע על הקו המפריד הזה.
שוב תודה על השיתוף של המקרה.

ד"ר אילן טבק - אבירםד"ר אילן טבק - אבירם23/1/2022

תודה רבה עמית. תודה על התגובה המפורטת והמחכימה. נראה לי שהדברים שכתבת ומאירים נקודות כואכות בצדקתן, מביאים אותי לרצות לקרוא עוד על כך ואולי ניתן היית יכול להרחיב את תגובתך למאמר שעומד בפני עצמו, שכן השיח המקצועי מאד חסר את הקול שהשמעת.

עמית פכלרעמית פכלר23/1/2022

יישר כח, ד'ר אילן טבק-אבירם, על מאמר חשוב לתקופתנו [ל"ת].

עמית פכלרעמית פכלר23/1/2022

'השיח העכשווי של הגבולות הברורים'...?. 1. אתה כותב כי אין בכוונתך 'לבקר את תהליך ההדרכה שליווה את הטיפול ההוא בהקשר של ההערות המיניות' שספגת מן המטופל. אני שמח ומוקיר את העובדה שאתה כן מותח ביקורת, מוצדקת ביותר, על הדרכה זאת. האם המדריך/ה היה מפרגן למודרך אילו, בתהליך מקביל, המודרך היה פוגע במדריכו באותו אופן, נניח, מכנה אותו 'סוכריה'? אם כן, אנחנו בבעיה. ואנחנו אכן בבעיה. נחמד מאוד שכולנו מדקלמים מתוך שינה את משנתו של ויניקוט בדבר חשיבות שרידתו של המטפל נוכח התקפות המטופל - בעיני, ללא ספק מן התרומות הגדולות ביותר של הפסיכואנליזה להבנת טיפול ויחסים בכלל - אבל לא הכל הולך.
מייקל אייגן (2001/2014: קשרים חבולים, סדרת פגישות בהוצאת כרמל, תרגום אודי הררי, פרק 5, עמ' 129-147) מספר בגאווה כיצד הנחה מודרכת להמשיך להרגיש מחוללת כשהמטופלת נהגה לצלם אותה בסוף כל פגישה. חס וחלילה שלא להציב אולטימטום למטופלת שעלולה לעזוב את הטיפול לאלתר. ואם היה מדובר במטופל גבר, והוא לא היה שולף מצלמה אלא את אבר מינו, או אם המטופלת היתה נוגעת בחזה של האנליטיקאית בסוף כל פגישה - גם אז אייגן היה ממליץ להתמקד ברגשות האנליטיקאית במקום לעצור את ההתעללות בו-במקום? כשהעליתי שאלה זאת בפורום שכלל מדריכות בכירות, נתקלתי בתגובה שהותירה אותי פעור-פה: 'זה לא אותו דבר! אתה לוקח את זה למקום המיני! אולי אתה לא היית עומד בכך, אבל המודרכת של אייגן יכלה להכיל את זה וזה מה שהמטופלת היתה זקוקה לו באותו שלב'. האמנם אני לוקח את זה למקום המיני? האם אמירתה של המודרכת לאייגן כי היא מרגישה מחוללת משאירה מקום לספק? אמירות כגון אלה שציטטתי מעידות על עמוד שדרה מקצועי עקום ואחראיות לגידול דורות נוספים של מודרכים אובדי-דרך - ולפרקטיקות של תת-החזקה של מטופלים, אשר לא יזכו לעזרה בניסיונותיהם להיחלץ מדפוסי יחסים חולניים. הגיע הזמן להתעמת, כמו ב-CBT, עם האמונה השגויה לפיה הדבר הגרוע ביותר שעלול לקרות - למטפלת או למדריכה שלה! - הוא שהמטופל יעזוב; זה כמו לומר שהדבר הכי גרוע שיכול לקרות לאישה מוכה הוא שבעלה המתעלל יעזוב. לא ולא: הדבר הגרוע ביותר שעלול לקרות הוא הנצחת יחסים חולניים באיצטלא של 'צורך המטופל'.
2. מארשה לינהאן, מייסדת הטיפול הדיאלקטי-התנהגותי להפרעות אישיות גבוליות, כותבת כמוטו לספרה מ-2014, 'מדריך למיומנויות DBT', כי 'אני מזכירה [לתלמידים שלי] כי אם ברצונם לדאוג לעצמם על חשבונם של מטופליהם, הם במקצוע הלא-נכון'. האמנם הם אלה שבמקצוע הלא-נכון? גם במצב חירום בטיסה יש לוודא שההורה נושם לפני שיחבר מסכת חמצן לילדם, אחרת לא יישאר מי שידאג לילד. מרוב היקסמות מעמדתם הקורבנית של מטופליה ושאיפה להקרבה עצמית על מזבח הטיפול, מחמיצה לינהאן את העיקר הנפשי: המטופל, גם ובעיקר כזה שסובל מטראומה מורכבת מלווה באובדנות, פונה כדי ללמוד ולתרגל את האפשרות להיות אדם טוב יותר לעצמו ולאחרים. ודוק: לעצמו ולאחרים, לא לעצמו או לאחרים, כי אין דבר כזה בחיי הנפש האמיתיים. לכן, פגיעה מצד המטופל במטפל היא גם פגיעה של המטופל בעצמו. נכון, בטיפול ישתחזרו בהכרח גם יחסים פוגעניים, והמטפל צפוי למצוא את עצמו בעמדת הקורבן מול תוקפנות המטופל (ראו בהקשר זה את הפרק המעולה של מסלר דייוויס ופרולי: Eight transference-countertransference positions, בתוך: Treating Adult Survivors of Childhood Sexual Abuse, 1994: Analytic Press). אבל חייב להיות גבול גם למימוש של הדינמיקה הזאת, אחרת המטופל מקבל מודלינג שינציח את אינטראקציות האביוז שלו - אינטראקציות שהביאו אותו לפנות לטיפול מלכתחילה.
אתה מצטט את הרבסט, אשר כותבת, לאחר שהותקפה מינית על ידי מטופל: 'נכפה עלי לנטוש את עמדתי כמטפלת ובאופן זמני לשים בראש סדר העדיפויות שלי את עצמי ואת צרכי על פני צרכי המטופל'; זה טקסט שמושפע מרוח לינהאן, אייגן ואחרים, רוח אשר כאז כן עתה סובלת ממשאלות מזוכיסטיות מצד המטפל (ראו: ראקר, 'הטכניקה הפסיכואנליטית והמזוכיזם הלא מודע של האנליטיקאי', בתוך: העברה והעברה-נגדית, פרק 7, 2010, תולעת ספרים: 196-202) ומהעדר הסכמה על גבולות ברורים בטיפול. הרבסט צדקה בצעד שנקטה אך טועה בהמשגת ה'דילמה': אין דילמה. אין כאן שום נטישת עמדתה כמטפלת. מבחינה אתית וטיפולית, הצורך העמוק של המטופל אינו עומד בסתירה לצורך העמוק של המטפלת: כבוד הדדי לגבולות הנפשיים והפיזיים, גבולות שבתוכם יימצא חופש להתפתח, ליצור, לאהוב, ולשאת את היותם של הגבולות בלתי-נסבלים לעתים. מתפקידם של מדריכיה של הרבסט היה להבהיר זאת - ולהדגים זאת באופן שבו הם מובילים את סיטואציית ההדרכה. תירוצים, רציונליזציות, ג'ינגלים שחורזים יחד 'ויניקוט', 'רגרסיה לתלות', 'אייגן', 'לינהאן' וכיוצא באלו, לא יועילו למטופל, לא יועילו למטפלת. לא יועילו גם למדריכה.
3. אתה כותב 'התקופה היתה אחרת והשיח העכשווי של הגבולות הברורים יותר היה אז פחות מוכר'. הלוואי. השיח העכשווי, בחוגים רבים, מעודד טשטוש גבולות מוחלט; לאחרונה כתב לי פסיכולוג בכיר שהערכתי מאד, כי יחסי מין בטיפול אינם דומים כלל לאונס, ולראייה - יש יחסים כאלה המסתיימים בנישואין, ולכן - וזה כבר הניסוח שלי בפרפראזה על דבריו - מי אנחנו שנתערב בכוונותיו של קופידון. התחום שלנו פרוץ. הקריאה לגבולות ברורים נתקלת באותן התנגדויות המאפיינות חברה במשבר. מה שנתפס כטוב, לגיטימי ובריא במלחמה במגפה נשימתית או בהתחממות הגלובלית, נתפס כמנוכר, מאשים-קורבנות ורע כשמדובר במלחמה במגפה הנפשית של העדר גבולות ברורים בין אדם לחברו, בין מטופל למטופלו. מהפכת מי-טו היא אחד הצעדים החשובים בתולדות האנושות בדרך לתיקון המעוות ביחסים בין בני אדם; כמה מאות יחלפו עד שיישמו אותה גם בתחום הפסיכותרפיה?
4. לסיום: הנטייה להקריב את עצמנו לטובת הטיפול היא חלק ממשאלתנו להושיע, ובלעדיה לא נקום בבוקר לעבודה. מי יעזור לנו לווסת את הנטייה הזאת? מי ישמור על המטפלים? ברוח קריאתך לקולות נוספים ומרחב חדש לשיחה בנושא, אציע למדריכים ולמטפלים שמתבלבלים בין עמדה טיפולית לקריסה קורבנית: אם זר קוצים כואב זה מה שאת אוהבת, תשקלי מחדש של מי באמת הצורך.