פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
האתיקה המתפוררת של הריאליטי

האתיקה המתפוררת של הריאליטי

ד"ר אילן טבק - אבירם | 22/3/2012 | הרשמו כמנויים

לא מזמן צפיתי בזעזוע סרט שתיאר באופן ריאליסטי וגראפי למדי את קרבות הגלדיאטורים. אי נוחות רבה התעוררה בי, אך לא מהמראות הקשים ורוויי הדם, אלא דווקא מהנאת הקהל המופגנת למראה איברים נכרתים וחיים נגדעים. צחוקים רמים, ואווירה אופורית עלו מקהל הצופים, משקפים הנאה סדיסטית, נטולת אמפתיה שבה בני האדם הנלחמים הם רק כלי שעשועים שאנושיותו הופקעה. לכשהסתיים הסרט נאנחתי אנחת רווחה עמוקה על ההווייה האחרת שבה נמצאת האנושות כיום. בימינו אנו, דברים כאלה לא ייתכנו. היום אנו ניחנים בהומאניות ובאמפתיה לסבל – ציינתי לעצמי בהקלה. האמנם?
כשהתאוששתי מרוח האופטימיות שאפפה אותי, חזרתי להכרה בכך שגם היום יש לנו את קרבות הגלדיאטורים המתנהלים באמפיתיאטראות של מדורת השבט, בערוצי הטלוויזיה המסחרית. במקום גופות גברים מדממים, נהנים הצופים ובהם לעיתים (יש לומר בגילוי דעת נאות) גם כותב שורות אלה, מנפשות מדממות, חרדות, דואבות ופגועות שמתגוששות זו עם זו במה שקרוי לא פעם "משחק טלוויזיוני" ופעמים אחרות "ריאליטי". ויניקוט ודאי מתהפך בקברו על כך שמושג המשחק משתרבב לדבר מה שאין בו כל מרחב מעברי ומתיימר לייצג את המציאות עצמה, וכך מערבב בין דמיון ומציאות בלי יכולת להפריד ביניהם. רבות ניתן ודאי ללמוד מכך על עצמנו ועל החברה שבה אנו חיים, אך את אלה אשאיר כעת בצד.

בשבועות האחרונים עלתה לכותרות פרשיית הכדורים הפסיכיאטריים בבית "האח הגדול" והבהירה כי טעה מי שסבר לתומו כי התופעה התרבותית של הריאליטי אינה משיקה לעיסוקנו המקצועי ואינה נוגעת לנו כמטפלים. עבור אלה שפסחו על ידיעות אלה מתוך אליטיזם טהור או סתם מתוך חוסר עניין אישי, אציין בקצרה כי משתתפים בתוכנית הפופולארית של "האח בגדול" יצאו בראיונות לתקשורת בהן דיווחו כי במהלך תקופת שהותם ב"משחק הטלוויזיוני" המדובר, קיבלו טיפול תרופתי מסוגים שונים (אנטי דיכאוני –חרדתי ואפילו אנטי פסיכוטי) מהפסיכיאטר (בדימוס) של התוכנית, ד"ר אילן רבינוביץ', שאף ניסה, לדבריהם, להשפיע על הישארותם בתוכנית, למרות מצוקתם הנפשית. מצער יהיה אם הפרשה שהתפוצצה בקול רועם, תתנדף לתהומות השכחה הציבורית ותתמצה בגינויים מקיר לקיר של הפסיכיאטר ולא תעלה לשיח הציבורי גם היבטים אחרים של התופעה.

המהומה הציבורית נסובה אמנם סביב נושא הטיפול התרופתי, שנוגע בעיקר לפסיכיאטרים, אך גם אם נותיר נושא כאוב זה בצד, בכל זאת עולה שאלה אתית משמעותית סביב תוכניות ריאליטי שונות בהן מועסקים פסיכולוגים קליניים. פסיכולוגים אלה, אמונים הן על אישור כשירותם הנפשית של המשתתפים טרם קבלתם והן על הליווי הפסיכולוגי שלהם במהלך התכנית עצמה. בשני תחומים אלה נראה כי צפויה התנגשות בין צרכי הבריאות הנפשית של המשתתף, שאולי מוטב כי יימנע מהחוויה האינטנסיבית והלא מווסתת, ובין צרכי ההפקה, שמבקשת להביא אל המרקע מתמודדים "צבעוניים", אקסצנטריים ככל האפשר, שיעוררו הדים ורייטינג גבוה. למי תהיה נתונה נאמנותו המקצועית של הפסיכולוג?

נראה כי המשימה לנסות ולשלב בין צרכי רשת הטלוויזיה ובין שיקולים מקצועיים נקיים היא קשה עד בלתי אפשרית. מטבע הדברים, כשמדובר בתוכניות הכרוכות בחשיפה עצומה ולא מבוקרת, מרבית המשתתפים מגיעים אליהן על רקע פגיעות נרקיסיסטית משמעותית. כמיהתם לכך שסוף סוף מישהו יראה אותם (במובן הקוהוטיאני) כה עזה, עד כי הם מוכנים "להתאשפז" מרצון באקווריום לעיני כל עם ישראל. אך האם כאנשי מקצוע ניתן להמליץ או להשלים עם בחירה שכזו? האם תנאים של חשיפה למצלמות 24 שעות ביממה, בידוד מהעולם החיצון, ושהייה אינטנסיבית עם זרים הם אכן תנאים מתאימים למי שנפשו סובלת מפגיעה בערך העצמי? לא מפתיע שחלק מן המשתתפים שוקע למשבר נפשי עוד במהלך התוכנית ומצער שבמקום להפסיק מיידית את החוויה הקשה מאפשרים להם את הבחירה להישאר בלי קשר למצבם הרגשי המשברי. אחרים, אולי יישרדו את התכנית, אך יצללו למחוזות דיכאון לאחר סיומה, עם התפוגגות 15 דקות התהילה שלהם. נציגי הטלוויזיה טוענים כי מעל הכל מדובר באנשים בוגרים שזכותם להחליט על רצונם להיחשף ולהתפרסם בדרך זו. אכן, זכותם של המשתתפים לחפוץ בתהילה, זכותן של רשתות השידור להשתוקק לרייטינג גבוה ולרווחיות, אך מה לגבי חובתו של איש המקצוע, הפסיכולוג או הפסיכיאטר? האם במקרים אלה ניתן "להכשיר את השרץ"?

אם לא די בכך שמראש נבחרים לתוכניות גברים ונשים עם פגיעות משמעותית, מתיימרות התוכניות לא רק לספק להם מקפצה פרסומית אלא אף מצע להתפתחות אישית ורגשית. מקומם במיוחד שחלק מתכניות הריאליטי, אולי כדי להצדיק את הבחירה במשתתפים גבוליים, אינן מסתפקות בהקשר הבידורי הלגיטימי שלהן, אלא יוצרות מיצג שווא טיפולי, בתואנה כאילו המשתתפים בהן עוברים "תהליך פסיכולוגי" עמוק של שינוי וגילוי עצמי. שימוש במושגים כמו – "דרך", "תהליך", "טרנספורמציה", אשר נלקחים מהשדה הטיפולי, יוצרים זילות של עבודה פסיכולוגית אמיתית. בנוסף, שזורים מוטיבים של שיחה טיפולית פרטנית בחלק מן התוכניות, יוצרים אשליה לצופה כי הוא יושב בחדר הטיפול ועד לפסיכותרפיה. כך מתקיים דיאלוג בין משתתף נסער שעובר חוויה קשה ובין דמות עלומה, פסיאודו טיפולית, שבקול שקט ואמפתי משקפת את סערת הנפש, ובבת אחת יכולה לשנות נושא ולהטיל משימה היתולית ומגחיכה כזו או אחרת. אבוי לפסיכותרפיה שכזו, שאין בה חיסיון וסודיות, אין בה מרחב של ממש לביטוי רגשי ושכל מטרתה הוא רק יצירת סחיטה של בלוטות הרגש של הצופה.

מסתמן כי בעתיד הנראה לעין ז'אנר הריאליטי לא הולך לשום מקום. הנפשות הפגועות תמשכנה על גבי המרקע לבקש את המזור לחוויית הדחייה שלהן ועל כן השאלות לגבי מקומנו כפסיכולוגים בתוך הסיטואציה הזו מקבלות משנה תוקף. לכאורה, קל לצאת בהצהרה כוללנית ולהכריז על הצורך בהפסקת עבודתם של פסיכולוגים בתוכניות אלה, על רקע ניגוד עניינים. גישה כזו צודקת ככל שתהיה, לא תסייע לנפגעים האמיתיים, שהינם המשתתפים עצמם. הם ימשיכו לנהור בהמוניהם, להציץ ולהיפגע. תחושתי היא כי לא ניתן עוד להשאיר את הנושא לשיקול דעתם של ברוני הטלוויזיה או להתמודדותם הפרטנית של פסיכולוגים שבוחרים לעבוד בהפקות הענק, מתוך רצון טבעי להתפרנס, ואולי לעיתים מתוך תחושה שיצליחו לעמוד בפרץ. בתוך חלל זה נדרש דיון רציני ובעקבותיו אמירה ברורה מצד ועדת האתיקה שתנסה לגשר בין טהרנות והימנעות מוחלטת מכל מגע עם עולם הריאליטי, לבין שיתוף פעולה מלא והתפוררות העמדה המקצועית הפסיכולוגית. נדרש גיבוש של קוד אתי שינחה את הפסיכולוגים שעובדים בהפקות הריאליטי לגבי סינון המועמדים וההתנהלות סביב מצוקותיהם במהלך התוכנית. ובמידה ולא ניתן לממש קוד אתי כזה, יוכרז גט של כריתות בין עולמנו ובין הפריים טיים הטלוויזיוני. ויפה שעה אחת קודם!



עוד בבלוג של ד"ר אילן טבק - אבירם

זהו עוד ביקור שגרתי עם הקטנטנים ב'טיפת חלב'. שקילה, זריקה, וסדרת השאלות הקבועות על אבני הדרך ההתפתחותיות,...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

עלמה שיזףעלמה שיזף1/4/2012

איך שלא תהפוך את זה הומוסקסואליות היא לא דבר טבעי-. די להתבונן בטבע ולראות זאת.
הומוסקסואליות בשני המינים היא סוג של תסביך הטומן בחובו נרקסיסטיות.מצאו גן שאחראי על כך,והמוח הנצפה- נמצא שקיים בדיוק מבנה כזה במוח האישה.מחקרים!!

dikla eliezerdikla eliezer31/3/2012

גלדיאטורים?. קשה לי להסכים עם השוואת תוכניות הריאליטי לגלדיאטורים וקרבות ממשיים.
א. כי ההסתכלות שלנו על קרבות גלדיאטורים הוא בהקשר תרבותי אחר לגמרי, ולשפוט המנהג הזה מהמקום שלנו, בלי לקחת בחשבון את מה שרלבנטי לתקופה ההיא, זה בעיני לא נכון.
ב. הרבה מהדברים שעוברים על משתתפי התוכניות הראילטי , הן חוויות , שאנשים מתמודדים איתן בחיים, אבל ללא מצלמות.
יצר המציצנות של הקהל בתוכניות הריאליטי הוא דבר טבעי ובריא ואפילו חיובי לדעתי, ויש סוגים שונים של תוכניות כאלו בדרגות שונות של וולגריות.

דר אילן אבירםד"ר אילן אבירם25/3/2012

תודה, אך..... אני שמח שמצאת את הכתיבה יפה. לא ממש הבנתי כיצד נושא ההומוסקסואליות שלי קשורה לפוסט זה. עלי רק לתקן אותך - נושאי גבריות ונשיות יכולים להיות ברורים וטבעיים גם עבור הומוסקסואליים מוצהרים כשם שהם יכולים להיות מבולבלים ולא טבעיים בקרב הטרוסקסואלים מוצהרים יותר או פחות. ממליץ על קריאה של ספרות בנושא, כמו למשל על ספרו של קן קורבט boyhoods.

דר אילן אבירםד"ר אילן אבירם25/3/2012

תודה עירית. אני מסכים על המשמעות המיוחדת שיש להקשרים הרחבים של המדיה, עם מה שמתרחש בתוככי נפש האדם. הדינמיקה הזו מרתקת ואולי ייצא לנו להתדיין עליה יותר בהרחבה. העלית כמה נקודות מענינות וחשובות!

עלמה שיזףעלמה שיזף24/3/2012

אני חייבת לציין שכתיבתך יפה ואתה בכל זאת מפתיע אותי עם ביקורתך. היות והרשתה לעצמך להיות חד משמעי וחריף באשר לנעשה באח הגדול, אני לעצמי גם,שאלה:איך פסיכולוג כמוך, הומוסקסואל מוצהר יכול ללמד לטפל באנשים ולהורות להם גבריות ונשיות כאשר אצלך הדברים לא ברורים?
או לייתר דיוק לא טיבעיים.וזאת מיתוך רצון להבין את הביקורת המקצועית הקשה שלך!!

עירית סדןעירית סדן24/3/2012

הנרקסיזם בפריים-טיים וטרנספורמציה חברתית. אילן, נהניתי מאד לקרוא. מגובש, חד ומעורר מחשבה. חשובה במיוחד ההמלצה הפרקטית לקוד אתי בנושא והלוואי שמישהו ירים את הכפפה. בעיניי, הנקודה המעניינת והפחות נדונה היא דווקא זו שפתחת בה - המניע שלנו כחברה לצרוך את כל הנ"ל. כיצד ניתן להבין את הפסיכולוגיה של ההמון, שכולנו שותפים לה באופן כזה או אחר, על ציר התפתחותי-חברתי-היסטורי רחב יותר. אין ספק שלקוהוט תרומה חשובה וחיובית בהבאת הנרקסיזם לפריים-טיים.כאחד המוציאים לאור של הלגיטימציה הנרקסיטית יש לו חלק בטרנספורמציה אמיתית שאנו עוברים כחברה בשנים אלו ממש, בנסיון למצוא איזון בין הנרקסיזם הבריא והאישי לבין בריאות הנפש של החברה בכללותה. אכן, יש בלבול בין משחק ומציאות, אבל בהקשר החברתי הרחב יותר - המדיה הטלויזיונית, כמו גם האינטרנט, תקשורת הסמארטפונים ודומיהם - כולם משמשים סוג של מרחב מעבר באיזשהו תהליך גלובלי של עיצוב מציאות, ונדמה לי שאנו נמצאים בנקודה בה חוסר האיזון מטלטל ומורגש במיוחד. תפקידנו כפסיכולוגים בשמירה על האיזון חשוב ועל כן, יבורך השיח הזה, עם כל מרכיביו הנרקסיסטיים והרחבים יותר. תודה!

דר אילן אבירםד"ר אילן אבירם23/3/2012

על התובנות הפסיכולוגיות והאח הגדול. הי עמית. אני מסכים שכצופים, התוכנית לרוב מעניינת כי יש בה אפשרות להציץ אל אינטראקציות בינאישיות בסביבה מאד אינטנסיבית שמסירה הרבה הגנות. בוודאי שלנו כפסיכולוגים העניין ברור, השאלה מה המחיר עבור המשתתפים וכאן העמדה המקצועית שלנו רלוונטית - אם כאנשי מקצוע אנחנו חושבים שזו חוויה מועילה וטובה עבור המשתתפים, או שמא יש בה נזקים. התשובה כמו תמיד לא מוחלטת ובוודאי לא נכונה לגבי כולם אך החשש שאני מעלה כאן זה שאין סטנדרטים ברורים והשיקולים המקצועיים העניינים אינם דווקא הבסיס למערכת השיקולים הזו.

עמית ורהפטיגעמית ורהפטיג23/3/2012

אני אמביוולנטי. היי אילן
קודם כל כמו תמיד, כתוב יפה ומעניין, ותודה.

אני חייב להגיד שאני אמביוולנטי ביחס לאח הגדול ולמה שכתבת
בתור מי שצופה בתכנית ואפילו כותב עליה לפעמים

http://www.psy4youngs.com/post3/

(מה שקורה בתכנית הוא פתיחה טובה להרבה תובנות פסיכולוגיות מלמדות)
קשה לי לנקוד בעמדה מגנה, כי זה קצת מתחסד

מצד שני לאור מה שנכתב בעיתונים לאחרונה
נראה שהמעורבות של ההפקה
לא מאפשרת למשתתפים חופש להתנהג ולהיות מי שהם
זאת אומרת חופש הבחירה נלקח מהם אחרי שהחליטו להשתתף בתכנית

אבל האם לא כל עסקי השואו עובדים על אותו עיקרון:
אנשים שצריכים קהל והתייחסות באופן נואש,
מוכנים לוותר על הרבה מעצמם על מנת לספק את הצורך?

כמובן אני מסכים שכל אדם (ופסיכולוג) צריך להחליט האם הוא רוצה להיות מעורב..