פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
על הכתיבה האוטוביוגרפית

על הכתיבה האוטוביוגרפית

רות נצר | 31/3/2021 | הרשמו כמנויים


באירוע 'מאה שנים לאגודת הסופרים' בחול המועד פסח אורגן מרתון של דואט בין סופרים ומשוררים.
גם אני השתתפתי בו והקראתי קטעים מתוך האוטוביוגרפיה המשפחתי שכתבתי.
הספר שלי קרוי 'ההתחלה - נומה עמק' בהוצאת כרמל (2012).

כתבתי את ספור המשפחה כי יום אחד הבנתי שהורי הם דור הולך ונעלם ואם אני לא אכתוב – לא יהיה מי שיכתוב את ספור חייהם. שניהם נולדו בגרמניה, אמא ממשפחה 'אוסטיודן', ממזרח גרמניה, שהיגרה לגרמניה, ואבי ממשפחה ייקית מבוססת. שניהם עלו לארץ דרך עלית הנער לפני המלחמה, היו לחלוצים בקבוץ דתי, נישאו ומשם החלו חיי. הספר מתאר את חיי על רקע חייהם. אני כותבת על סיפורו האישי המשפחתי של כל אחד מהורי, על החיים בקבוץ, הגרושין שלהם, את חייהם לאחר מכן והלווי שלי אותם לקראת מותם.

הקראתי קטעים מהספר שעוסקים בהתבוננות על תהליך הכתיבה. זו התבוננות פואטית שבאמצעותה התנסחה לי בדיעבד התובנה לחשיבות תהליכי הריפוי המתרחשים בעת כתיבה זו. אני מביאה כאן קטעים אלה:

"הילדה שהייתי עודנה עומדת שם, חולמנית, סופגת מראות וריחות לימים יבואו; ילדה קטנה, ביישוב קטן, בעמק קטן, והשמיים גבוהים כלֿ כך.
לפעמים אני מתגנבת אל הילדה הקטנה שעומדת שם לבדה, מחבקת אותה בזרועותי, והיא כורכת זרועותיה סביב צווארי, וטומנת פניה בחיקי. אַת כבר לא לבדך – אני אומרת לה.
עדיין אני עומדת שם, מאחרי הילדה הקטנה הזאת, שמתבוננת בעולם במבט מרוכז ופקוח, מבט שמנסה לראות לתוך העולם.
היא בזמן ההוא, ואני שייכת לעתיד שלה.
שתינו כותבות את הספר הזה.
לא מכבר חלמתי חלום על ילדה קטנה. אמרו לי שאכתוב את זכרונותיה. אמרו לי שלא היה לה דבר אבל היה לה הכול.

*
ג'ויס אמר – כדי לכתוב משהו, איש צעיר, אתה לא צריך לנסוע לשום מקום, לראות שום עולם. רק לדעת מה נעשה בכפר שלך.
אני כותבת על הכפר שלי.
למצוא את העקבות של מה שאהיה.
לכתוב אוטוביוגרפיה זה כמו לנכש עשבים, לשטוף כלים, לתקן רהיטים, למיין חפצים, לכבס, לבשל; כל הדברים האלה שאיֿ אפשר שלא לעשות. הדברים שמצטרפים זה לזה כמו מחרוזת כדי ליצור את החיים הפעוטים.

*
אני כותבת עכשיו משום שחייבת הייתי להציל את הזיכרון של מה שהיה בחיי הורי ובחיי שלי. את מה שהיה, וגם את מה שלא ראוי היה שיהיה, ולהפוך אותם לחיים ראויים להיזכר.

*
זהיר ושביר הטקסט הזה. איך אחשוף אותו לעין כול. אבל בין כה וכה הוא כבר מתקיים מתוקפם של חייו שלו, וכמעט כבר נפרד ממני.
הוא יעמוד בזה.
נהייתי למה שאמרתי לעצמי שאהיה, בעודי ילדה;
שאהיה כותבת ספרים.
ואף כי בדיבור היומיומי פעמים רבות לָעוֹת מילותי, מתגוששות זו בזו, ואובדות לי, בכתיבה בסופו של דבר הן יודעות מעצמן למצוא את מקומן הנכון. דומה שהמילים מרכיבות את התשבץ; כביכול פותרות את החידה.
זה הסיפור שלי שאינו מתחזה להיות סיפור, כי אכן היה, אף כי לא הכול סיפרתי. "הביוגרפיה שלנו עשויה מהדברים שאנחנו מסתירים", אמר אנדרה מלרו.
זה סיפור שקטעים ממנו התרחשו גם בחיי אנשים אחרים. הם קוראים בו ואומרים שזה הסיפור שלהם. ואף על פי כן זה הסיפור היחידאי שלי. עכשיו כשכתבתי אותו הוא נהיה וודאי כהווה מתמיד שאינו חדֵל.

*
כל חיי מלווה אותי ההעדר הזה שמקורו העדר אבא ואמא, והאמנות היא תמיד היֵש שהוא חליפתי וכפרתי. הכתיבה הזו הופכת את ההעדר לנוכחות. היא משיבה את שאבד.
אני כותבת על הורי כדי שסוף סוף יהיו אתי באמת.
הסיפור נכרך סביבי ומהדק אותי לעצמי.
הסיפור אוחז בי בכף ידו ושומר עלי. היד נפתחת לאיטה.
לכתוב על המשפחה זה להיות בעלת הבית של הסיפור הזה, וגם להתגורר בבית הזה, כשהדלתות פתוחות לצאת ולבוא כרצוני".


עוד בבלוג של רות נצר

בספר שירי הראשון (ירוק ויטראג') אני מוצאת שירים אחדים שנכתבו לפני שנים רבות בראשית דרכי כמטפלת וגם...
על הספר 'לוויתן', של ג'וזף רות, תרגום גדי גולדברג. הוצאת זיקית. 2015: הנובלה של הסופר היהודי ג'וזף רוֹת,...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.