על הסרט 'תמונה משפחתית' - על הצילום ועל דברים אחרים.
רות נצר | 20/1/2019 | הרשמו כמנויים
בסרט 'תמונה משפחתית' ( פול דאנו. 2018) הנער שלעיניו הנדהמות מתרחשת דרמה משפחתית בין הוריו, עובד אחר הלימודים כצלם של משפחות. בסוף הסרט, אחרי הדרמה הקשה שמפצלת את הוריו ומפרידה ביניהם הוא מזמן אותם לסטודיו הצילום כדי להנציח בפעם האחרונה את האשליה של תמונה משפחתית, אולי האשליה שהוא זה שיחבר מחדש את הוריו, בתמונה שבה הוא ישוב בין שני הוריו נוכח המצלמה שמתעדת אותם מחייכים, כנהוג בצילום משפחתי, כאילו הם משפחה מאושרת.
כמו בכל תמונה משפחתית הוא מנציח כך את המשאלות של המשפחות להיות מאושרות ולהראות מאושרות, ולהכחיש את הצללים המשפחתיים החבויים. באופן כזה התצלום המשפחתי נע תמיד בין ההתראוּת, שהיא הפרסונה שאדם עוטה על עצמו, לבין מה שיש שם באמת.
רולאן בארת ('מחשבות על הצילום', 1980) אומר שהוא מבקש למצוא בדמות המצולמת את האני העמוק ביותר שמעבר לעמידת ההתחזות מול המצלמה, מעבר למראֶה, כדי למצוא את "דרגת האפס" של הגוף, שהיא התצלום שבה אדם מצולם כפי שהוא באמת, בהיותו עצמו האמיתי מעבר לכל העמדות הפנים. הוא מבקש שהאני המצולם לא עוד יהיה כרוח רפאים, כחנוט שנושל מעצמו, ושלא יהיה דימוי אלא יהיה חיים פרטיים.
כך אנחנו מבינים עד כמה הצילום, כל צילום שאנו מתבוננים בו, מגלה לנו את המנעד שבו אנו מתקיימים בין העצמי המדומה לבין העצמי האמיתי של המצולם ושל עצמנו. צילום אמיתי הוא זה שבו הפצע של המצולם נוגע בפצע של המצלם ובפצע של הצופה בתמונה.
אבל בסצינה של צילום התמונה המשפחתית שלושתם מצולמים בתצלום מושעה שבו הם מול המצלמה ללא הצלם המתבונן בהם באמת, ומאפשר להם להיות באמת כפי שהם.
באחת הסצינות בסרט, מספר וורן מילר, לנער, הבן של האשה שהוא מפלרטט איתה, על חויה מסעירה רוחנית שלא היתה לו כמותה. הוא טס במטוסו הפרטי ולידו עפה להקת אווזים. הוא הדמים את המנוע והתמסר לשמיעת האווזים. זו היתה חוויה שמימית. הנער שואל אותו – האם לא פחדת? והאיש עונה: לא. ברגע זה שכחתי מכולם. ממשפחתי, מאשתי מחיי. דבר לא היה חשוב עוד מלבד הרגע הזה.
בעיני זו דוגמא לחווית שיא שסכנתה שהיא מנתקת את האדם מהחיים האנושיים ומאחריות אנושית.
תהיתי למה הוא מספר את זה בתוך הקשר הסרט. אולי משום שכל גבורי הסרט, אביו ואמו של הנער ומילר באמת לא חושבים על איש זולתם כשהם תפוסים בדרמה שביניהם. מילר עצמו, בהמשך אותה סצינה מנשק לאמו של הנער לעיני הנער המזועזע.
באמת לא אכפת לו כלום פרט לעצמו באותו רגע.
גם הורי הילד – הורים שאוהבים את הנער, הם ללא כל התחשבות ואמפתיה לרגשותיו כשהוא נחשף לחויותיהם ושיחותיהם, ללא סינון והתייחסות אליו. שניהם לא מסוגלים להכיל את עצמם, את פגיעותם ועלבונם, ולעבד תהליכים פנימיים. שניהם מחפשים פתרונות בעשיה בחוץ - האב במאבק באש השרפה, במקום באש שבלבו, והאם דרך האחזות במאהב שיכול לסייע לה שלא להרגיש נטושה על ידי הבעל. הנער הוא הבוגר מבין שלושתם. הוא מכיל הכל במצוקה אבל בשתיקה. ללא ביטוי בפעולה חיצונית של עולמו הפנימי כפי שהוריו עושים.
אולי באמצעות צילום התמונה המשפחתית, שהוא היוזם והמבצע שלה, הוא יכול לקיים בנפשו את האיחוי הסמבולי של הפרוק המשפחתי, כאיחוי של חלקי נפשו שלו, כאיחוי הארכיטיפים ההוריים, כדימוי של עצמי משפחתי לכיד ושלם שילווה אותו וישמור עליו בהמשך חייו.
