פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
אבל דבר אינו שלי

אבל דבר אינו שלי

רות נצר | 31/5/2013 | הרשמו כמנויים


ביום שישי - 17.5.13 מצאתי בבוקר במייל דף שנשלח מאתר 'פיוט' של דרור גרין, שיר שלי.
איזו הפתעה היתה לי, לקבל על הבוקר שיר שלי, מספר שירי האחרון (ריסים 2011) :

הכול

אֲבָל דָּבָר אֵינוֹ שֶׁלִּי, לֹא הָאֲדָמָה שֶׁאֶדְרֹךְ עָלֶיהָ, לֹא הַשָּׁמַיִם מֵעַל רֹאשִׁי
לֹא הַמִּטָּה, לֹא הַשֻּׁלְחָן, לֹא הַבְּגָדִים, לֹא הַתְּמוּנוֹת עַל הַקִּירוֹת
לֹא הַבַּיִת, לֹא הַגִּנָּה, לֹא הַשִּׁירִים, לֹא הַסְּפָרִים שֶׁכָּתַבְתִּי,
לֹא הַמִּלִּים שֶׁאָמַרְתִּי, לֹא הָאוֹתִיּוֹת, הֵן נִפְזְרוּ לְכָל עֵבֶר,
דָּבָר אֵינוֹ שֶׁלִּי, גַּם לֹא מָה שֶׁרָאִיתִי, שָׁמַעְתִּי, מִשַּׁשְׁתִּי בְּאֶצְבְּעוֹתַי,
הֵרַחְתִּי, נָשַׁמְתִּי, אֲפִלּוּ שַׂעֲרוֹתַי אֵינָן שֶׁלִּי, לֹא יָדַי, לֹא רַגְלַי, לֹא בִּטְנִי,
לֹא הָרֶחֶם הַפְּעוּרָה, לֹא שָׁדַי, לֹא הַפֶּה, לֹא הַצְּעָקָה, לֹא הַבְּכִי,
לֹא שְׁנָתִי, לֹא זֵעָתִי, אֲפִלּוּ לֹא דָּמִי, דָּבָר אֵינוֹ שֶׁלִּי, לֹא כַּעֲסִי, לֹא תְּשׁוּקָתִי,
לֹא אַהֲבָתִי, לֹא שִׂנְאָתִי, לֹא כִּסּוּפַי, לֹא שְׁתִיקָתִי,
לֹא הַתְּהוֹם תַּחַת מִטָּתִי,
לֹא חַיַּי, לֹא מוֹתִי,
לֹא צוּר יִשְׁעִי

דרור כותב: "את השיר 'הכול' לקחתי מן הספר 'ריסים', שיצא לאור בשנת 2011 בהוצאת 'פרדס'. בהקדשה רשמה לי רות: "שירים הם סימנים בעולם". עכשיו, בקריאה חוזרת של ההקדשה, עולים בי הרהורים חדשים. הרי השירים כלל אינם קיימים בעולם. אם חייזר היה נוחת על כדור הארץ הוא היה יכול להבחין ביבשות ובימים, בצמחים ובבעלי-חיים, אבל גם אם היה מתאמץ לא היה יכול לראות אפילו שיר אחד. הוא היה יכול, כמובן, לראות אותיות מודפסות על גבי דף לבן. אבל אותיות מודפסות הן רק כתמי צבע, ולא שיר. האותיות המודפסות הופכות לשיר רק בדמיוננו, בשעה שאנחנו מפענחים את הקוד המופלא של השפה, שגם הוא אינו קיים בעולם.
כשמשורר כותב שיר על דף נייר, הוא מותיר לנו סימנים למשהו שהיה קיים ברגע מסוים בדמיונו, ומאפשר לנו לפענח את הסימנים וליצור מהם מחדש את מה שאנחנו מכנים בשם שיר. השירים, לפיכך, הם יצורים דמיוניים לגמרי, שאין להם קיום ללא משוררים וקוראים. אולי לכך התכוונה רות בדבריה. השירים הם סימנים הקיימים רק בעולם הפנימי שלנו, והם מחברים בין דמיונו של המשורר לדמיונו של הקורא, ומאפשרים לו להבין את המציאות בדרך חדשה. וזה מה שאני עושה כאן מדי שבוע, כשאני מפרש את הסימנים של השיר השבועי בדרכי, ומתבונן באמצעות השיר בעולם הסובב אותי. השיר שאני קורא אינו השיר שהמשורר כותב, אלא האופן האישי בו אני מפרש את הסימנים, וגם אתם, כמובן, מפרשים את השיר בדרככם.
ההקדשה של רות הובילה אותי אל השיר 'הכול', שיכול להסביר מדוע חשוב כל-כך השיר בעולמנו (הפנימי). זהו שיר על כל הדברים שלכאורה כן קיימים בעולם: "הַמִּטָּה", "הַבְּגָדִים", "הַשֻּׁלְחָן", "הַבַּיִת", "הַגִּנָּה", "הָאֲדָמָה" ו"הַשָּׁמַיִם". אין ספק שאלו דברים הקיימים בעולם, ואשר אנו קולטים אותם בחושינו: "מַה שֶׁרָאִיתִי, שָׁמַעְתִּי, מִשַּׁשְׁתִּי בְּאֶצְבְּעוֹתַי, הֵרַחְתִּי, נָשַׁמְתִּי". כל הדברים האלו, הקיימים בעולם, הופכים עבורנו למקום בטוח, כאשר אנחנו מנכסים אותם לעצמנו. את המקום הבטוח אנחנו יוצרים כאשר אנחנו רוכשים פיסת אדמה, מקימים עליה בית, ומרהטים אותו במיטה ובשולחן וב"תְּמוּנוֹת עַל הַקִּירוֹת".
כאשר רות כותבת: "אֲבָל דָּבָר אֵינוֹ שֶׁלִּי", היא מערערת את הערך החשוב ביותר בחיינו, את כל מה שיוצר בחיינו תחושה של מקום בטוח. היא צודקת, כמובן. הרי אין באמת מקום בטוח בעולם, ובכל רגע עלולה לפרוץ מלחמה, רעידת אדמה יכולה להחריב את ביתנו, אסונות טבע ותאונות עלולים לשים קץ לחיינו. המקום הבטוח הוא אשליה של סדר וביטחון, אבל ללא האשליה נהיה משותקים מחרדה, וחיינו לא יהיו חיים. היכולת הזו, ליצור לעצמנו מקום בטוח דמיוני, היא אוצר הטבע של המוח האנושי, ואנחנו עושים זאת מדי יום באמצעות המיומנויות הרגשיות שלנו.
רות מטילה ספק בעולם החומרי הסובב אותנו, וממשיכה להטיל ספק גם בגופה שלה: "אֲפִלּוּ שַׂעֲרוֹתַי אֵינָן שֶׁלִּי, לֹא יָדַי, לֹא רַגְלַי, לֹא בִּטְנֵי, לֹא הָרֶחֶם הַפְּעוּרָה, לֹא שָׁדַי, לֹא הַפֶּה". ובאמת, נדמה לנו שאנחנו שולטים בגופנו כשאנחנו עוטפים אותו בבגדים, מטפחים ומקשטים אותו, מתאמנים במכוני כושר, אוכלים ושותים. ואכן, היא צודקת. גם אם נתאמץ לשמור על בריאותנו, נטפח את גופנו ונעטוף אותו בבגדים ובקישוטים, לא נוכל להבטיח את עצמנו מפני מחלות ותאונות, ומפני התהליך הטבעי של בלות והזדקנות.
לאחר שהטילה ספק בשליטה שלנו בגופנו ובעולם הסובב אותנו, ממשיכה רות ומטילה ספק גם במעשים: "לֹא הַשִּׁירִים, לֹא הַסְּפָרִים שֶׁכָּתַבְתִּי, לֹא הַמִּלִּים שֶׁאָמַרְתִּי". כל חיינו אנחנו עסוקים בעשיה לשם פרנסה, לשם תענוג, וגם לשם היצירה, שאולי תבטיח לנו חיי נצח. אבל המציאות אכזרית יותר, ומעשינו קיימים רק ברגע התרחשותם, כשהם מעניקים לנו תחושה של ביטחון ושליטה רק לאותו הרגע עצמו, ומיד שבים ונעלמים.
המשוררת מסיימת את השיר ברגשות, המבטאים את היכולת שלנו לזהות את המציאות, להגיב לגירויים ולבחור באמונה שתיצור בנו תחושה של ביטחון: "לֹא הַצְּעָקָה, לֹא הַבְּכִי", "לֹא כַּעֲסִי, לֹא תְּשׁוּקָתִי, לֹא אַהֲבָתִי, לֹא שִׂנְאָתִי, לֹא כִּסּוּפַי", ואפילו "לֹא צוּר יִשְׁעִי", כלומר האמונה בכוח גדול ממני, המעניק משמעות לחיי. זוהי הטלת הספק האקזיסטנציאלית, המבטלת כל משמעות, ומותירה אותנו עם החרדה הקיומית.
אבל למרות הטלת הספק, השיר הזה אינו מעורר בנו ייאוש, או דיכאון. אם נשוב ונקרא בו, נגלה שהמשוררת מטילה ספק בכל מה שלכאורה יוצר בנו תחושה של ביטחון. אבל אם נשוב ונקרא את השיר, נגלה שהיא מתייחסת לכל מה שמעורר בנו ביטחון כוזב. ביטחון כוזב הוא כל מה שהופך להרגל קבוע, שאינו מותאם לשינויים במציאות. למעשה, מטילה רות ספק דווקא במקום הבטוח הכוזב, המשעבד אותנו לתרבות צריכה מוגזמת, לרדיפה אחרי כבוד ומעמד ולתלות שלנו באחרים.
רות נצר מציעה לנו בשיר הזה להרפות מן השעבוד והתלות בצורך לרכוש ולצבור רכוש ומוצרים, ידע וכבוד, חברים וקשרים. דווקא היכולת להרפות מכל זה מאפשרת לנו להיות חופשיים, להתאים את עצמנו בכל רגש למציאות המשתנה, וליהנות מחיינו כאן-ועכשיו.
ועכשיו, ההצעה הזו להרפות מכל מה שמעניק לנו מקום בטוח כוזב, מחזירה לי אל ההקדשה של רות: "שירים הם סימנים בעולם". כתיבת השירה היא, אולי, הבחירה החופשית ביותר שלנו, משום שהיא מותירה רק סימנים בעולם, סימנים שאינם רכוש, וברגע שנוצרו הם מוציאים את השיר מחזקתו של המשורר ומוסרים אותם לקוראים, שיפיחו בהם חיים ברגע הקריאה, וישובו לשחרר אותם כאשר יסיימו לקרוא.
היכולת להרפות ולשחרר, ולוותר על רכוש ואספנות, על כבוד ומעמד ועל הצורך לרצות אחרים, היא אולי הדבר הקל ביותר בעולם, משום שאינה דורשת מאתנו, לכאורה דבר. אבל למרות זאת קשה לנו להרפות מן ההרגלים ולהיות חופשיים, ולשם כך עלינו לתרגל את ההרפיה מדי יום מחדש. אני מגלה את הקושי הזה כשאני מנסה לוותר על מזון מזיק שהתרגלתי לאכול, על ההתמכרות לאינטרנט ולעודף המידע המקיף אותי, ועל הצורך לרצות אנשים אחרים. ובכל יום אני מנסה לתרגל את השחרור וההרפיה, ולוותר על משהו שכבר הפך להרגל".

דרור ממשיך וכותב את השיר כשהוא מלוּוה בצילומים מחייו בכפר:

"ואני יודע שהשמים אינם שלי, וגם הארץ אינה שלי.
גם העדר, המנגן בפעמוניו מדי בוקר, אינו שלי,ולא הגשר, לעת ערב.
אפילו הפרח הקטן, הצהוב, שאני פוגש בטיול הבוקר, אינו שלי.
והבית, והחצר, והעגבניות שאפרת שותלת בגינה, והמלפפונים,
האם הם באמת שלי? ושל מי הילדים האלו, הסובבים אותי כל היום?
והחסות בגינה וטיפות הגשם על העלים, ואשכול הענבים המתהווה,
של מי כל זה? דבר אינו שלי, ובכל זאת שפע שכזה, של עשיה,
להרף רגע דבר אינו שלי, מלבד חדוות המטריה בגשם הקיצי,
וגם חדוות המטריה ההפוכה".

דבריו של דרור מגלים לאן השיר מוליך. לא חשבתי על זה כשכתבתי את שיר, שיר לא חושבים אלא מרגישים. ומהם סימנים בעולם, אני בעצמי לא יודעת להסביר, אבל כן, שירים הם סימנים בעולם.

כתבתי לדרור:
"דרור שלום וברכה. איזו הפתעה מרגשת לפגוש את השיר שלי בדף האתר שלך, וכל דבריך וההמשך שבו אתה טווה את המשך השיר אל תוך חייך ומגלה בו מחדש איך כל מה שאנו מוותרים על בעלות עליו חי בנו במלואו. ובאמת, שירים הם סימנים בעולם בכל ריבוי המשמעות המעורפלת כביכול, המיסטית כביכול, שיש באמירה הזו".

לינור כתבה לי:
"אוהבת מאד את השיר שלך ללא פירושים אבל עם קשר לאמונות פנימיות שלי, לא רוצה לחשוב מה התכוונת שכתבת, כי השיר זורם לעצמו. מזכיר לי שהייתי בשנת 1991 בטיבט, ובביקור לשדה ריק של "קבורה שמימי" למדתי ששום דבר לא שייך לאף אחד, הכול הלוואה מהיקום, שמחזירים בסוף השימוש בו-הנשימה לאוויר, חומר הגוף לאדמה, אנרגיה לאש העולם, מים לנחל ולעננים, לתוך המאגרים לטיהור ולשימוש חוזר. אם ברגע זה השתמשתי בטוב בהלוואה שקיבלתי אני שמחה.
שיר יפה מאד. תודה"

עודד אסף כתב לי: "שמחתי לגלות את השיר שלך באתר 'פיוט ' , הבוקר. לטעמי ,זאת יצירה מצוינת, מעמיקה ומעוצבת באופן הנכון ביותר. אני לא ממש משוכנע שהאינטרפרטציה שהעניק לה דרור גרין היא זו המקובלת עלי. אולי ההיפך הוא הנכון, ואולי חלק ניכר, לפחות, מהאינטרפרטציה הזאת אינו מקובל עלי... הרי מי שקרא היטב את הספר האוטוביוגרפי שלך, ויותר מכך - מי שמכיר במקצת את ההיסטוריה המשפחתית הארוכה והמפותלת שלך ( וזו, בחלקים מסוימים, גם ההיסטוריה המשפחתית שלי) - עשוי לפענח רבדים רבים יותר בטקסט שלך".

יתכן שעודד מתכוון לכך שמה שיש לנו קבלנו לא רק מהורינו אלא גם מדורי דורות קודמים שעצבו את חיינו ונשמתנו. איני יודעת. אבל אני שמחה שהשיר נשלח עכשיו לעולם. זה שיר שהוא אולי בודהיסטי, אולי מיסטי, אולי מבט מהעולם הבא אל חיינו אלה.

כתבתי זאת לעודד והוא השיב לי:

"לרות, שלום –

אכן, אני חושב ( ומאמין) שבכל אדם טבועה [גם] תבנית אבותיו ואבות-אבותיו, והתבנית הזאת - קטנה, או גדולה - עשויה להצטמצם במהלך החיים או להתרחב, להתרדד או - להיפך - להעמיק, והדברים תלויים גם באופן שבו האדם מביט-פנימה על התבנית הזאת ומסיק ממנה מסקנות. מובן לי שבאדם מצויות גם תבניות אחרות, לא פחות משמעותיות - כמה מהן מסביבתו ("נוף מולדתו" ) , כמה מהן חדשות וטריות לגמרי, ייחודיות לו.
השיר היפה שלך רב-כיווני ורב-ממדי , הרבה יותר ממה שניכר בפרשנות של דרור. בעצם, הטקסט הזה גם רב-משמעי. יש בו תהייה, ספק, יאוש אך בו-בזמן רמיזה ל"אפשרות אחרת" של קיום-בעולם ושל עולם, בכלל. וגם הקיום הזה אינו בהכרח נטול-עצב ובהיר עד אין קץ ( כפי שדרור גרין רואה את חייו בכפר הבולגרי). זה לא "המקום הבטוח" שדרור גרין בונה לעצמו. את, והטקסטים שלך, לא כל כך "בטוחים", וזה לזכותך ולזכות הטקסטים האלה!
ואמנם, כפי שרמזת לי בשאלתך, אני מוצא שגם "תבנית אבותינו ואבות אבותינו" "אומרת" עלינו ועל העולם - כפי שאנו תופסים או רוצים לתפוס אותו - ועל הטקסטים שאנחנו כותבים ומדברים, ו"מדברת" אלינו ועלינו, ואם היא "אומרת", כמו בשיר שלך, שאולי שום דבר כאן אינו באמת "שלנו", יש לכבד גם את "דבריה" אלה, ולא לרוץ מיד ולחפש מפלט/מקלט/"מקום בטוח". התבנית הזאת גם היא שלנו, ממש כשם שאנחנו שלה. שושלת החכם צבי, לדוגמה [עודד ואני משויכים לאותה שושלת של חכמי יהדות מדורות עברו], מאפשרת לי להפנים אמונה ואי-אמונה ( או תהייה וחיפוש אחר תשובות; ספקנות,הומור וגם עקשנות). את כל זה יכולתי לראות לפני כשנתיים, כשעמדתי מול ציור השמן המקורי של החכם צבי במוזיאון היהודי בלונדון. מול המבט החד אך המשועשע במקצת של האיש ההוא. ובכן, מה באמת "שלי"? כל הנ"ל,!."..

אוסיף כאן שיש לשים לב לפתיחת השיר:
אבל דבר אינו שלי. השיר ממשיך שיחה ודבור, ממשיך משפט קודם, שכן המלה 'אבל' באה להתנגד למה שנאמר. לכן השיר בא לומר שדבר אינו שלי, כתובנה חדשה כנגד התחושה שהכל שלי.
זה הפרדוקס של העיגול שהוא מלאות והוא עגול ריק כאחת.

שיר זה נשזר עם שיר שקדם לו בהרבה, אותו כתבתי לאמי ז"ל כשהתאבלה על הויתורים על רכושה במעבר מביתה אל חדר וחצי בבית אבות:

"אינך מאבדת דבר.
אבדותיך מאיטות את קצב ההליכה
נאגרות כדי לשמור ולהישמר.
כל שאבד נלכד בגוף המסתרבל עם השנים

כל חפציך; כל הפרטים שחייך
טבעו בהם – בגדים, רהיטים, מכתבים,
תמונות, ספרים, נעלים, מעטפות,
מהם את נפרדת ומרפה
כדי ללכת אל זה הקורא לך –
מתכנסים לקראתך.

הניחי לזה שאיבדת כדי לאבד
כדי לשמור על העיקר
לא לאבד דבר"

וכל זה מתקשר עם תובנות שרכשתי מהמיתוסים שאני מלמדת, ועל כך כתבתי בספרי 'מסע הגבור' (מודן, 2009):
נראה שהאדם מקבל ידע כמתנה על מנת להעביר אותה לאחרים ולא לראותה כשלו, ולא לראותה כנובעת ממנו. במובן אחר, הגבור פוגש בדרכו מורי דרך שמעניקים לו עצות ומתנות שיסייעו לו בדרכו. המיתוסים מספרים שאיכויות אלה אינן שלו אלא הן מתנות שהוענקו לאדם, כדי שלא יזדהה עם כישוריו באופן אינפלציוני, בגאוות יתר, כאילו כוחו ועצם ידו עשו לו את כל אלה, וכדי שילמד להודות על מה שקיבל ועומד לרשותו. לכן פעמים רבות עליו להשיב את המתנות אחרי שהשתמש בהן: במסע החיפוש נוסח הזֶן, ב - "עשר התמונות של הפר" (רז ודאור 1996), לאחר שהאיש חיפש ומצא את הפר ואילף אותו, הוא מביא את הפר הביתה, ואז משחרר אותו. אין לו עוד חפץ בפר עצמו, בהשג הקונקרטי, כי את הדרך הגשים בחיפוש אחריו ובמאמץ ללכוד אותו. משמעות זו קיימת גם במיתוסים נוספים: במשימות האחרונות של הרקולס עליו להביא את תפוחי הזהב שנשמרים על ידי דרקון ולתפוס את קרברוס, כלב השאול, ואחרי שתפש אותם, עליו לשחרר אותם ולהשיבם למקומם. פרסאוס, משיב להרמס את הילקוט, הכובע והסנדלים שקיבל ממנו, אחרי שהשתמש בהם כדי להרוג את הגורגונה. הגביע הקדוש שב למרומים אחרי שהמלך ארתור נרפא בעזרתו, וחרב אקסקליבר של המלך ארתור מושבת למים בטרם מותו. במלים אחרות, הגיבור צריך ללמוד לשחרר עצמו מאחיזה בהישגים, וגם לשחרר עצמו מקיבעון בדגם התנהגות באמצעותו התמודד עד כה, כדי להיפתח לשלב הבא שבו יידרש לדרכים אחרות מותאמות למשימה. בנוסף לכך, הגיבור מגיע אל השלב בו עליו לוותר-לשחרר עצמו מהדחף ההישגי, החמדני הרכושני המשתלט של האגו, ומניכוס הצלחותיו לגאוות האגו, ועליו להכיר שכל מה שקיבל הוא מתנה זמנית שעליו להשיב. ולא רק את רכושו אלא גם את כוחות הנפש והגוף על האדם להשיב. כי בסופו של דבר האדם ערום בא לעולם וערום ישוב. יונג מספר שחלם שהוא חופר בגן שלו ומגיע למעיין שופע מים, ואז עליו לחפור בור עמוק אחר, לתוכו נאגרו המים, כדי שישובו מחדש לעמקי האדמה .
בסרט 'הפרפר הכחול' היכולת של הנער לשחרר את הפרפר לעולם, היא מתוך הכרה שלא הפרפר חשוב אלא החפוש אחריו, חפוש שאיפשר לפתח את משאבי הנפש של הילד עצמו. בספור 'הדב' של פוקנר, כשהנער מוותר על הרצון ללכוד את הדב , והוא מניח בצד את השעון, המצפן והרובה – אז נגלה לפניו הדב הענקי בכל עוצמתו המרהיבה. הם מתבוננים זה בזה בשלוה, ואז הדב שב ונעלם באפלולית היער. הדב מעניק לילד את המפגש רב העוצמה עם ישות הטבע שהוא מגלם. בספור 'זן שן' – של מיכאיל שולוחוב, הגבור מוותר על לכידת האיילה הענוגה והיפה ונוצר בלבו את חווית המפגש איתה. וכל זה כי דבר אינו שלנו.



עוד בבלוג של רות נצר

הבוקר, בוקר של יום הזכרון לחללי צהל, התעוררתי מוקדם, ובנים ולא נים של שרעפי הבקר צפה בי שאלה – מה אני...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות לפוסט זה.