קרבה ומרחק נפשי בימי הקורונה- הגוף הוירטואלי והגוף המזוהם | אליס בר נס

אליס בר נס | 22/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

כמו רבים , גם אני מוצאת את עצמי חושבת על משמעותו של הקשר הטיפולי דרך התווך החדש הזה של פגישה אונליין. התחברתי מאוד לפוסט שקראתי לא מזמן בפייסבוק- שמזכיר לנו שאנחנו פשוט איננו יודעים. משהו חדש קורה. ובגלל (או בזכות) המשהו החדש הזה, דברים כנראה לא ישובו לגמרי לקדמותם, גם בימי הפוסט קורונה. אפשרות חדשה נפתחה. אבל מהי האפשרות הזו? מה היא מאפשרת ומה היא גורעת?

חשבתי על הצעד הראשון שעשה פרויד כשגילה את שיטת הטיפול החדשה שלו. הוא עזב את הגוף. הוא ניתק את המגע הישיר של חומר בחומר (אזמל החותך את הגוף, תרופה מתמוססת בדם) ופנה למילה. המגע הישיר של חומר בחומר, גוף בגוף, לא רק התייתר, הוא נאסר. אולם הפניה הזו מהחומר אל המילה, הנושאת משמעות- השימוש במגע מטפורי ולא קונקרטי- הייתה משמעות מהפכנית לא רק כי התגלה כלי טיפולי חדש ומעורר מחלוקת, אלא כי היה כאן שינוי פרדיגמה לגבי מה מרפא. שינוי זה היה בעצם גם קו שבר. הפנייה למילה ניתקה את הפסיכואנליזה מצור מחצבתה- הרפואה- והפכה אותה לתחום חדש לחלוטין.

אחר כך היו עוד מהפכות רבות בתוך הפסיכואנליזה. עוד שכלולים של המחשבה מה נוגע, מה משפיע ומרפא. דובר על הקשר והחוויה הרגשית בניגוד לתובנה המילולית. יותר ויותר פנתה המחשבה הפסיכואנליטית לכיוון של חיבור נפשי עמוק שאינו רק מעבר לגוף, הוא גם מעבר למילים. אולם הגוף היה תמיד נוכח שם- גם אם לא ננגע ישירות. הוא היה נוכח ויזואלית. הוא היה נוכח בסטינג המחזיק, בספה של המטפל או כורסתו, ריח החדר, הרהיטים והתמונות שבתוכו. למעשה, טענה התיאוריה הפסיכואנליטית, החוויה הגופנית "ננגעת" דרך הנוכחות הזו, וללא שינוי ברבדים העמוקים והראשוניים במטריצת הגוף – נפש- ה"פסיכו סומה" בלשונו של ויניקוט- וודאי אצל מטופלים פגועים במיוחד- לא יתכן שינוי כלל.

הנוכחות של המטפל ההתגייסות הגופנית נפשית שלו נחשבה לנוגעת ברבדים עמוקים אלו, גם (ולמעשה רק) כשאין מגע כלל. הפסיכואנליזה מדברת שנים על החזקה, על מעטפת עור. ומעניקה זאת באופן, עקיף, מטפורי. פרנצי קרא לכך "תמיסה לבידינלית מדוללת" . אך כעת כשהגוף לא נוכח כלל, רק מוקרן במדיה חלקית ומקוטעת- האם לא התדללה אותה תמיסה ליבידינלית באופן בלתי נסבל?

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

אחד הדברים שהעסיקו אותי עם המעבר לזום היה תוקפן של טענות תיאורטיות של השדה הנפשי בין המטפל למטופל, כמו השלישי האנליטי או תיאורית השדה הנפשי של אנטוניו פרו- תחום תיאורטי עליו אני חוקרת וכותבת. אותו חיבור נפשי, או כמו שאוגדן כותב- פסיכופיזי- בין מטפל למטופל- האם הוא מתקיים במפגש האינטרנטי? האם הוא קיים באותה עוצמה? אותה השפעה הדדית תת סיפית- האם היא כפופה למרחק כמו כוחות פיזיקליים אחרים? האם היא כוח פיזיקלי? האם די במראה הטורסו השקף ממסך המחשב כדי להחזיק אותה? והרי גם בימים כתיקונם אנחנו לא באמת יודעים מה יוצר את אותו חיבור שנקרא "הזדהות השלכתית" "השלישי" או התכנים שעולים ב"רוורי". האם מדובר ברמזים לא מילוליים שאנו לא מודעים אליהם, כגון מיקרו תנועות גוף? השפעות  כימות כגון ריח? "הדבקה" ישירה במצב רוח דרך סינכרון מוחי ( כמו זה שהמחקר גילה שקיים בין תינוק לאימו – ראו כתבה מרתקת של גדעון לב ב'הארץ' בהקשר לכך)?

אנחנו לא באמת יודעים. מצד אחד, מעט הניסיון שהיה לי עד כה בזום מראה לי שלמרות שיש הפרעות בקו הבזק- היתר ממשיך כתיקונו- העברה, התנגדות חרדה (וזו אפילו מועצמת..) רגעי מגע, מגע מפוספס. ההפרעות בקו, "הקפיאות" בזום נאספות לתוך הפרשנות כשצריך, מעוררות לעיתים הומור משותף. לעיתים, הן מרגישות כמחדדות בדידות בלתי נסבלת. מעצימות חרדות שהיו שם תמיד. מצד שני, ואולי בהמשך לכך, המטופלים הפגועים יותר שלי לא שרדו את המעבר. הם לא יכולים לשאת את החלקיות . אולי פשוט קשה להם עם השינוי במסגרת. הם צריכים נוכחות גופנית ישירה. או מסגרת מהימנה, יציבה, לא נקטעת. אולי בטיפול אלו שני היבטים של אותו הדבר. מצד שני, בימים אלו של מגפה מאימת, הם גם לא מוכנים לבוא פיזית. הפחד מקרבה הפך להיות נוכח באופן בלתי נסבל, דרך הפיכתו של הגוף האנושי למסוכן, מדבק, מזהם. דילמת הקרבה -מרחק שבסיסית לכל האנושות, אך בעיקר למי שסובל פגיעות ראשוניות,  קיבלה מימדים מפלצתיים וחיזקה את קוטב הבחירה במרחק.

כמובן, יכול להיות שזה גם פתח להזדמנויות חדשות. מהפכה פרדיגמטית חדשה שאת קווי המתאר שלה עוד מוקדם לראות. אולי כזו שתרחיק את הגוף האנושי עוד יותר מהנפש. לטוב ולרע. אולי, כמו שהמהפכה של פרויד פיצלה את הפסיכואנליזה מגוף הרפואה, יפוצל דבר מה חדש מתחום הפסיכואנליזה. נכון, היו כבר כאלה שטיפלו וטיפלו היטב, מרחוק גם כשלא הייתה מגפה. אך האם לא יכול שינוי מהותי ברגע  ש"גוף" הקליניקה כבר  לא יהיה נוכח כברירת מחדל? אולי טיפול כזה, בתום עידן הקורונה כבר יהפוך לברירת המחדל החדשה? ככלות הכול, זה חוסך הרבה זמן, ולא מחייב לזוז מהכורסא. המאמץ לנסוע, למצוא חנייה, לא נחוץ עוד. כמו גוף פיזי, "גוף" הטיפול דורש תחזוקה משלו, מאמץ שמכיר בקיומו. למטפל ולמטופל כבר לא יהיה חדר, בסיס "גוף" משותף בו הכול קורה. "הגוף" הוירטואלי ייקח עליו את כל המעמסה. איך זה יהיה? איני יודעת, אך אני יודעת שאנחנו חיים בזמנים מעניינים.