חווית הפרוק המשתקפת בתהליך האינטייק
נעמה בר-שדה | 12/10/2019 | הרשמו כמנויים
מטופל חדש יוצר קשר. לאחר שיחת הטלפון הראשונית (עליה ניתן לכתוב רשימה בפני עצמה), מתקיים מפגש ההיכרות הראשון. בפגישה ובתקופת ההכרות המתלווה אליה, יש נטייה מתבקשת לאסוף מידע על המטופל (1), על הסביבה המשמעותית לו ועל קשריו אתה. המידע ששוקע במטפל ובשיח הדיאדי מייצר מסגרת התייחסות מסייעת בתהליך הטיפולי. זיכרון חווייתי משותף של הצמד הטיפולי, אליו ניתן לחזור שוב ושוב באופנים שונים, המביעים תחושת מוכרות משותפת, יחדness, המשמש את המטופל בין השאר להישענות והתרפקות משולבות בבדיקה. עבור המטפל היא עשויה לשמש, לעיתים, ליצירת חיבורים ואריגת משמעויות.
מניין הגרסאות לתהליך האינטייק, כמגוון הגישות המקצועיות המותאמות לאישיות המטפל, לדרישות המסגרת המקצועית בה המפגש מתקיים, לגיל המטופל, למצבו הנפשי הכללי בעת הפנייה, למידת הוורבליות שלו וכך הלאה. השונות מכתיבה את אפשרות היתכנותו של אינטייק מקיף ומעמיק.
אני מבקשת לשתף בהרהור ראשוני אודות אחד המצבים המשתקף בתהליך אינטייק חלקי, פרגמנטרי מרפרף כביכול.
כשסקרתי בתוכי מה אני יודעת קונקרטית אודות לוּנָה, באיזה אופן נאסף הידע, והאם זו דרכה הייחודית להביא עצמה, התחברה בתוכי במפתיע תמונה כללית מוכרת, שחזרה על עצמה עם חלק ניכר מנפגעי טראומה מינית אתם נפגשתי.
נראה שהתרחש תהליך מקביל מעניין, שלקח את זמנו עד שהיתרגם לאינטגרציה בסיסית ומובנת כמעט מאליה בבוקרו של יום הכיפורים, כשהרהרתי אם לוּנָה תגיע לפגישה למחרת, או שמא תדבק בהחלטתה לעזוב את הטיפול לבלי שוב. החלקיות של החשיבה שלי, שעד לרגע זה לא התחברה להבנה אינטגרטיבית, דמתה לתכני החשיבה וביטויים בקרב הנפגעים, הנחווים לעיתים פרגמנטריים או צבועי אסוציאציה פוסט-טראומטית.
שאלתי את עצמי מה אני יודעת על לוּנָה ובאיזה אופן. חשבתי, שאני מכירה לא רע את נפשה. יודעת גם לא מעט שברי תמונות, חלקי מידע, רסיסי רצפים. חלק גדול מהם הוזכר על ידה באורח אגבי, בהקשר לסיטואציה הווית, כפי שמתעורר תדיר כשמעורבת תגובה פוסט-טראומטית.
"תמונת עָבָר אפֹרה קרה
מחלחלת אל תמונת הֹוֶה חמה חוּמה.
סוּפֶּרְאִימְפּוֹזִיצְיָה (2) של זִכָּרון"...
( "סופראימפוזיציה של זיכרון, ארכיאולוגיה של צלילים, סנדויץ של אפשרויות", חלפי, מקלעת השמש, עמ' 187).
יודעת, אולם לא נבנתה בתוכי תמונה עם רצף התפתחותי, כפי שמתקבלת לעיתים בזכות אינטייק 'מסודר'. הסדר הכרונולוגי לא בהכרח ברור ומתקיים. באוויר החדר נדמה כי מצויה הנחה, לא תמיד תקפה, כאילו השמות שמוזכרים בקרבת-יתר (פמיליאריות) לא אחת, נבנו בתוכי לדמויות בעלות נפח, משמעות וזהות מופנמת.
ישנה תחושה של ריבוי סודות, מקומות שאין יכולת רגשית להיכנס אליהם באופן מלא, להעמיק ולגעת יותר מכפי שהושמו באותו רגע בצמצום כואב כמעט אכזרי. חלקם נכתבו במיילים ובמסרונים תכופים ודחוסים במלל, או לחלופין בתכתובת קצרצרה-מרומזת, אבסטרקטית וסימבולית ובכל מקרה ללא הרשאה (טכנית או מהותית) להתייחס אליה ולעבד אותה בפגישות.
המסרים הכתובים הופקדו אצלי למשמרת-עֵדוּת וכאובייקטי-מעבר (3), ואני מצופה לחוש, להבין, לדעת, לְקָשר ולזכור.
לתחושתי, לוּנָה ונפגעים כמותה מזמינים את המטפל באופן כזה לָלוּנָה פארק הסוער של חייהם עמוסי ההפתעות (בעיקר מכאיבות ופולשניות), רווי התהפוכות וחסרי היציבות והסדר. משחזרים את הנגיעות המרפרפות רבות העצמה, החלקיות, חסרות הרצף. את תחושת היעדר עמוד השדרה ויכולת הניבוי.
..."מִטלטלת בין עָבָר הֹוֶה
אני בקבוק מפֻקק
מְכָל ארכיאולוגי של
צבעי-חול שִכְבות-
עוֹר שִכְבות-טמפרטורה שְכָבות
שְכָבות
שוֹכֶבֶת
זוכרת לא זוכרת תְזָזית עָבָר-עתיד-
הֹוֶה שאינו הֹוֶה...
...טְעמים קצרים קלים שאינם
יכולים להִלכֵד בְּרשת-
פרפרים שאינה יכולה
לְקָלֵידוֹסקוֹפ מוחי
סוּפֶּרְאִימְפּוֹזִיצְיָה של צללים"...
(חלפי, מקלעת השמש, עמ' 187).
נראה שלמטפל כמעט שאין בחירה, וכדי לבסס את הברית הטיפולית (3) איננו יכול להיצמד לתהליכים שגרתיים, דידקטיים ומסודרים, חיוניים ככל שיהיו.
הוא נקרא לגייס בתוכו אלסטיות קשובה ומובחנת (4).
עליו לעלות עם המטופל מראשית ההכרות על כל המתקנים המפחידים ביותר בלונה פארק של חייו. לנסוע יחד איתו ובקצב שלו ברכבות ההרים, להחליק במגלשות, ולהסתובב בסחרחרות. לזגזג איתו ממתקן למתקן כל כמה שזקוק. לשהות איתו בחוויית החפיפה (סופראימפוזיציה) של זיכרונות הצלילים, המראות והטעמים. ללוות אותו ברגעי המעבר התזזיתיים בין הזמנים, במופעים הקליידוסקופיים המשתנים תדיר, תוך שהוא שורד את אי-הידע ואי-הוודאות, החלקיות, העוצמות הרגשיות המשתנות והיעדר האינטגרציה. כך, עד שניתן יהיה לעצור, לשהות ולאחוז. לנשום ממקום מאפשר מרחב, מַלְאוּת, ביטחון ואמון המשתמעים גם מרצף וחיבור.
הערות וספרות
(1) שימוש בלשון זכר עבור שני המינים בצמד הטיפולי
(2) סוּפֶּרְאִימְפּוֹזִיצְיָה ( Superimposition)- חפיפה. מושג מעולם הגרפיקה, הקולנוע והטלויזיה, המתאר טכניקה של הצבת תמונה או קטע וידאו אחד על גבי השני כך שהם יופיעו יחד בו-זמנית. הטכניקה משמשת כאמצעי לשלב כותרות בסרט ולהוספת אפקטים מורכבים ומונטאז'ים. בחלק מהמקרים נעשה הדבר על מנת להסתיר חלק מהמידע. לפעמים, מתבצעת השהיה של נקודת ההתמזגות, כדי לייצר קשר חזק בין אלמנטים מבודדים, ולפעמים מיוצרת תחושת תנועה.
(3) בר-שדה נ., הברית הטיפולית ומקומה של הגמישות והיצירתיות בעבודה עם מתבגרים ומבוגרים נפגעי תקיפה מינית. פסיכו-אקטואליה, ינואר, 20-24, 2008.
(4) בר-שדה נ., אלסטיות הרחם הטיפולי בתוך ומעבר לקליניקה- מבט על טיפול במטופלים רגרסיבים ובנפגעי טראומה מינית, 2009. http://www.izun.org.il/imageBank/pdf/Therapeutic_womb.pdf
(5) ר' גם-
בר-שדה נ., אלסטיות הרחם הטיפולי בתוך ומעבר לקליניקה- מבט על טיפול במטופלים רגרסיבים ובנפגעי טראומה מינית, 2009. http://www.izun.org.il/imageBank/pdf/Therapeutic_womb.pdf
בר-שדה נ., ספירלה של היבלעות. שיחות, ל ( 1):6-21, 2015.
