לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
דברים שרואים מפה לא רואים משם - הזקנים היו פעם צעירים אבל הצעירים אף פעם לא היו זקנים

דברים שרואים מפה לא רואים משם - הזקנים היו פעם צעירים אבל הצעירים אף פעם לא היו זקנים

מרים בן-דוד | 25/11/2017 | הרשמו כמנויים

עם העליה בתוחלת החיים, הנושא של הגיל השלישי הפך להיות מאוד נפוץ בתקשורת, בספרות ובקולנוע (ראה למשל את הספר "עד קצה הזריחה" של הוצאת ליריקה, 2017, שנכתב בעקבות סרט דוקומנטרי הנושא את אותו שם). אצל הרבה אנשים נוצר עניין אינטלקטואלי בנושא זה. אולם מי שעוסק בו לא שייך לאותה שכבת גיל שהוא נושא הדיון שלו.

הזיקנה והתופעות המתלוות אליה, נכנסות לחיינו גם על ידי המפגש שלנו עם סימני הזיקנה אצל יקירנו. בעקבות זה קיימת גם מעורבות רגשית בלתי נמנעת אצל אלה העוסקים בנושא.

עובדה זו גורמת לבעיתיות בכמה מישורים, בתיאור של התופעות המאפיינות וגם בפירושים הניתנים להן. התיאורים שאנו מקבלים על מצבם של יקירנו הזקנים - שמציגים את האפיונים של הזיקנה הכוללים שינויים מסוימים בהופעתם, באופיים וביכולותיהם - מעוררים בנו תגובה רגשית שקשה להכיר בה ובמיוחד קשה להבין אותה. היוצרים המתארים את התופעות המתלוות לשינויים שהם עדים להם, הינם בעצמם שייכים למרחב ההתבוננות שהם מתארים. הרבה מנגנוני הגנה מתגנבים להסתכלותם ומקשים מאוד על התיאור הנאמן של התופעה. הפחד שהשינויים מעוררים לגבי העתיד המחכה לצופה עצמו, מוסיף קושי להבנתם ולתיאורים שלהם.

מעבר לחרדה על אובדן של הדמות היקרה שמאיימת על הצופה, קיימת הזדהות גדולה, המטשטשת את הגבול בין הצופה והנצפה. חוסר דיפרנציאציה זה מכשיל את האמפתיה הדרושה לתיאור נאמן של התופעה שהיוצר מציג.

מכיוון שברוב המקרים הניסיון של הצופה מתבסס על מפגשו עם התופעה הקשור בדמות הורית, הקושי מאוד גדול ומורכב.

יחסי הורים וילדים רוויי רגשות מהילדות לאורך כל השנים. הערצה, תחרות, קנאה, הכחשה, אמביוולנטיות, האשמות ורגשי אשמה והשלכות למיניהן, מתגנבות מהבלתי מודע ומתערבבות בעולמם הרגשי של שני הצדדים. תחושות אלו שאופיין וצורת הופעתן משתנים לאורך תקופות החיים, מעוותות את מבט הצופה. לא ניתן להשתחרר מהן למרות השינויים שחלים באופיים וביכולותיהם הן של ההורים והן של ילדיהם.


- פרסומת -

היפוך התפקידים הנדרש בתחומים רבים בשלבי החיים המאוחרים, מהווה דרישה שכמעט אי אפשר לעמוד בה, גם מצד ההורה וגם מצד "הילד". אנשים שונים מקבלים את ההיפוך הכמעט בלתי נמנע הזה בצורות שונות. לילדים קשה לוותר על הדמות ההורית שנבנתה לאורך השנים ולהיפרד מן התדמית של "הילד" מול הדמות הנותנת והסמכות ההורית. לאנשים מסוימים קשה מאוד לקבל בזיקנתם את החסות של הילדים, ומפרשים זאת כהשתלטות (לפעמים זה גם קורה כמובן). לראות את ההורה חסר ישע, נתמך ונזקק בסיטואציה של היפוך התפקידים, יכול להיות גם מאיים מאוד ומעורר חרדה שלא רוצים לפגוש, אצל שני הצדדים. גם כעסים נדחקים למיניהם הקבורים עמוק בנפשותיהם, שמעולם לא הצליחו לעבד, מתעוררים בעת החרדה. הילדים חשים חוסר ביטחון המציף את עולמם הרגשי למראה ההידרדרות הפיזית והקוגניטיבית של הוריהם. נסיבות אלו משבשות את האמפתיה כלפי האובייקטים המתוארים בספרות ובענפי האומנות השונים.

זכור לי שכאשר אימי הייתה בגילי היום, היא הייתה מופיעה בכל מיני שעות לא סבירות של יום ולילה בחדרי, כדי להגיד דבר מה שלא היה נראה לי רלוונטי באותה סיטואציה. שאלתי אותה: "האם זה כל כך דחוף, אמא?", והיא ענתה בתמימות: "אבל אני מפחדת שאני אשכח להגיד לך". היום, אני חשה את חרדתה במלוא עוצמתה במצבים דומים ונאבקת איתה, למרות שאז לא הייתה לי יכולת אמפתית לקלוט אותה.

סיטואציות מסוימות שגם מדגישות את הצורך באמפתיה כדי באמת להבין את הזקן, קשורות בהשפעה הניכרת של הנחלשות הפיזית הלא כל כך מובנת מאליה. לדוגמה: כל פעם שהחניתי את המכונית קרוב מיד למדרכה, אימי חזרה וביקשה להשאיר רווח בין המדרכה למכונית. שום הסבר רציונלי שלה והבנה הגיונית שלי, לא עוררו בי את האמפתיה האמיתית לחוסר האונים שמצב זה סימל עבורה.

כשהיכולת המוטורית יורדת, הזיכרון בוגד, החושים המתרגמים את הסביבה מאבדים את חדותם וחוויה של אובדנים מציפה את קיומו של הזקן, זה מעביר לו את תחושת המוות ההדרגתית שהוא בעצמו האובייקט שלו. עולמו של הזקן משתנה לחלוטין. להיות עד לשקיעה ההולכת ומתקדמת של רוב תחומי התפקוד של עצמך הינה חווית אובדן שמעולם לא הייתה חלק ממאגר הניסיון של האדם עד אשר הוא חווה אותה. הסיטואציה של סוף החיים מדגימה בצורה הקיצונית ביותר את ההבדל של החוויה הסובייקטיבית מול החוויה הנצפית, בגלל היחודיות של אותה חוויה שאין לה אח ורע.

מצד שני, קשה גם להבין מבחוץ שאנשים אפילו במצבים של אותה נסיגה מפחידה, לרוב נמנעים מלהתייאש. מי שקרוב לזקנים עד לכך שרובם שומרים על סקרנותם, מוצאים את סיפוקם וממצים את יכולתם בכל מצב. לפעמים כישורים (ציור, קדרות וכדומה) מתגלים דווקא בשלב זה של החיים. כוונות לניסיונות התאבדות לא נפוצות והן אינן פונקציה של חומרת המצב בדרך כלל.

המלחמה עם ההידרדרות הקיומית לא מונעת מזקנים לאבד את טעם החיים, גם זה דבר שלא תמיד נראה לעיניו של הצופה ומונע ממנו לשקף את התמונה במלואה.


תגיות:

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: הגיל השלישי, תרבות ואמנות
עומר חיות
עומר חיות
עובד סוציאלי
תל אביב והסביבה
אביב נוימן
אביב נוימן
עובד סוציאלי
תל אביב והסביבה, באר שבע והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
יפעת הנדל
יפעת הנדל
פסיכיאטרית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה
יעל רוזנשטיין-חלפון
יעל רוזנשטיין-חלפון
עובדת סוציאלית
פרדס חנה והסביבה, יקנעם והסביבה, נתניה והסביבה
אולגה וישניה
אולגה וישניה
פסיכולוגית
כרמיאל והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
חנה מן
חנה מן
פסיכולוגית
ירושלים וסביבותיה, קרית שמונה והסביבה

עוד בבלוג של מרים בן-דוד

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אנונימיתאנונימית25/11/2017

סגנון הכתיבה שלך עדין ודברייך נוגעים ללב. אגב, לא רק שהצעירים לא היו זקנים- הם גם לא בהכרח יהיו זקנים, בניגוד לכל מי שהגיע לגיל מתקדם שבהכרח היה צעיר.

ברצוני להתייחס למשפט: "הרבה מנגנוני הגנה מתגנבים להסתכלותם ומקשים מאוד על התיאור הנאמן של התופעה."
ולהציע- אולי תיאור מהימן של התופעה כולל את מנגנוני הגנה?
כשמנסים 'להפשיט' תופעה ממנגנוני הגנה כליל, הופכים את התיאור בה לטכני או למדעי כביכול בלבד- וככזה הוא חסר במימד הרגשי, הסובייקטיבי, שמאפיינת בני אנוש. עם כל הרצון הטוב, אף מטפל איננו לוח חלק, והמטפל המנוסה ביותר לא יוכל להתעלם מהתרשמויותיו הסובייקטיביות.
השאלה היא אם התעלמות מהמימד הרגשי הסובייקטיבי היא הדבר שמטופלים אכן זקוקים לו?.
אם המטפל במילא לא יכול להתעלם מאנושיותו ומכך שיש לו דיעות רגשות ומחשבות, ומטופליו אינם זקוקים ל'מסיכה', אולי מוטב עבור כל הצדדים להתייחס אחרת אחד לשני. לאו דווקא כיוון שזו ההתייחסות העדיפה, אלא מכיוון שלא ניתן להתעלם מהסובייקטיביות אחד של השני, גם כשהרצון קיים ומתאמצים מאוד.
וגם אם ההתייחסות אינה בהכרח אובייקטיבית, אולי זה לא נורא.
אולי זה אפילו עדיף.
אולי, האפשרות להעריך את מה שיש לא סותרת את הרצון לשאוף ליותר. התקדמות איננה מוכרחה להגיע מתוך חסר וחסך, אלא גם כשאיפה כלל אנושית, כפי שנאמר "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו" (פרקי אבות).