תחושת הזמן בגיל השלישי
מרים בן-דוד | 11/11/2017 | הרשמו כמנויים
אנשים היוצאים לפנסיה מוצאים את עצמם עסוקים יותר מאשר מקודם. "יותר קשה לקבוע איתך פגישה עכשיו, כשאת בפנסיה, מאשר אי פעם בעבר", נאמר לי ולבני גילי לעיתים קרובות.
נראה לי שזה קורה לי כי הזמן שלי לא מובנה כמו שהוא היה בעבר. כשעבדתי, ידעתי אילו שעות תפוסות ואילו פנויות. היום הסתדר סביב ציר מרכזי (אחד או שניים) – עבודה וחיי משפחה, ובתקופות מסוימות גם שעות לימודים. פתאום הזמן המובנה הזה שבו אנו חיים לאורך השנים, ומארגן לנו את היום ואת השבוע, הופך להיות גמיש. זאת בעקבות העיסוקים שמתחלפים מיום ליום ומטשטשים בתוך הלוח של שבעת ימי השבוע. שעות היום כאילו הופכות להיות נזילות, עיסוק אחד יכול להתחלף בעיסוק אחר, שעה אחת בשעה אחרת.
"החופש" המאפיין את הזמן העומד לרשותנו נמצא עתה בעוכרנו. אנחנו לעיתים קרובות מרגישים שכל מי שנמצא באינטראקציה אתנו, רואה אותנו כאנשים חופשיים חסרי מחויבויות, היכולים להעמיד את עצמם לרשות אלה שפרודוקטיביים. להם יש מחויבויות ולנו אין. אילו כך, מצפים מאתנו להתאים את עצמנו לצרכים של החברה "הפרודוקטיבית", שאנו כבר לא שייכים אליה.
עמדה זו כלפי הגיל השלישי מצטרפת לתחושות הקשות של רגשות הקיפוח וחוסר האונים הרבות בתקופה זו של החיים.
היעדר גבולות ברורים של זמן רודף אותנו במישורים רבים בחיי היומיום – בקשרים משפחתיים, בקשרים חברתיים מוגדרים ובמגע מקרי וקצר טווח עם הסביבה. חוסר גבולות ברורים של זמן מתגנב לכל השטחים של חיינו. מעבר לאינטראקציה עם הסביבה, גם ביכולת התכנון של עתידנו המפוקפק. אנחנו יודעים את זמן ההתחלה של פעילות כלשהי ולרוב את נקודת הזמן של סופה. כשמנסים להציץ מעבר לזה, האופק מתחיל להיות מעורפל ותחושת השליטה בגורלנו שוב ושוב חומקת מאתנו. לדוגמה, אם אני מחליטה להשתתף בחוג או במשימה מסוימת, שולטת בי תחושת אי ודאות לגבי מה יקרה אחר כך ולכן לא אעז לתכנן את הצעד הבא – אפילו אם אצליח להגיע לסיומה. הרגשה של אי ודאות רודפת אותי והספקות לגבי העתיד מתגלגלים לכל הפעילויות שלי ושל בני גילי, כאילו נלקחה מאתנו הזכות הטבעית להסתכל בפנים של העתיד בגובה העיניים. כאילו סוף החיים המתקרב נוטל מאתנו את הרשות לתכנן ולהשתמש במעט השליטה שנשארה עוד, מול השאלה המתמדת "עד מתי?".
אני סבורה שתחושות אלו חודרות לליבנו בצורה זו או אחרת ומלוות את הקיום שלנו.
אני שואלת את עצמי האם הארכת החיים מספקת חסינות מסוימת לחוסר הביטחון המתגבר בתוכנו. נראה לי שהרבה נסיבות הסובבות את קיומנו, כמו האובדנים וההתדרדרות הפיזית והמנטלית הצפויה של חברינו ושל עצמנו, מקבלות משמעות חדשה בשלב האחרון של החיים. גם הנטיה לשחזר את החיים בכתיבת אוטוביוגרפיה ורענון של קשרים מן העבר, מעידים על השינוי בתחושת הזמן, ורומזים על היחס השונה אל העבר, ההווה והעתיד בגיל השלישי.
כאשר המלחמה נגד התחושה של התקרבות לסוף החיים מתגברת, מתגלות צורות שונות של התמודדות: יש כאלה שנלחמים את מלחמתם בנשק ההכחשה, יש כאלה שבורחים לסומטיזציה, לדיכאון נסתר או גלוי, ויש כאלה שמוצאים מנוס בצורות שונות של סובלימציה.
עם ההארכה של תוחלת החיים, אנחנו עדים להרבה עיסוק בנושא הזיקנה גם בתחומי האומנות השונים, בעיקר בספרות ובקולנוע. התייחסות להיבטים השונים של חווית הזיקנה גם משקפת את הדרך בה היוצרים רואים ומתמודדים עם התחושות המאפיינות את שכבת גילם, אליה הם שייכים בעת היצירה. המשחק בין תחושת החופשיות והיעדר המחויבות, לבין תחושה של חוסר שליטה ואי ודאות לגבי העתיד והסוף המתקדם בצורה בלתי ידועה ומסתורית, מקנה לזמן תכונה מיוחדת אצל אנשים זקנים המתמודדים עם חוויות שלא נכללו בעולמם הרגשי עד כה.