בין האובייקטיבי לסובייקטיבי

מרים בן-דוד | 17/7/2018 | הרשמו כמנויים

המעבר משלב לשלב על מעגל החיים אינו חד וברור, הוא נחווה בהתאם להבדלים אינדיבידואליים. ההבדלים גדולים במיוחד בתחילתו ובסופו של התהליך.

למרות שהתפתחותם של תינוקות וילדים נמדדת לפי ממוצע סטטיסטי, אנחנו מוזהרים לא להשוות את רמת הפתחותם בגלל השוני בקצב בכל שלב ושלב נתון.

בדומה לזה, לא נכון להשוות את מצבם של זקנים, בשנים האחרונות של חייהם, לא רק בגלל ההבדלים האינדיבידואליים, אלא גם בגלל היעדר של קו מפריד בין השלבים האחרונים של החיים. כל אדם מגיע לאותו גיל כרונולוגי במצב פיזי, מנטלי ואמוציונלי שונה. גם תהליך ההתדרדרות אינו אחיד אצל כל פרט, כשההתדרדרות בתחומים שונים אצל אותו פרט גם אינה אחידה. הבדלים אלה בתחום הבריאות הפיזית והמנטלית לפעמים מטעים את הסביבה וגם את האדם עצמו. אילו כך קשה לשפוט את מצבו כפי שהוא. המעבר משלב לשלב נחווה כגלישה כמעט בלתי נראית ובלתי מורגשת על ידי האדם עצמו וגם על ידי סביבתו. חוויה זו מלווה במודעות או בחוסר מודעות ומטילה את צילה על חווית הקיום של האדם המזדקן.

אם תשאל בן אדם סביב גיל 80-90 מה שלומו, התשובה תמיד תכלול התייחסות לשלב האחרון: "כל עוד שאני על הרגליים", "כל עוד אני כאן". התשובה לרוב תכלול רמיזה שצל המוות נוכח בתחושת קיומו העכשווית. לתחושה זו יש הרבה השלכות. בגלישה הדרגתית זו, משלב לשלב, תמיד תהיה נוכחת תחושה של התפוררות בצורה זו או אחרת, תחושה של אי ודאות הולכת ומתגברת, אם כי לא ניתן לזה ביטוי בהתנהגות עצמה של האדם.

במהלך כל החיים, העתיד, תכנון של העתיד, תמיד היה חלק של החוויה האקזיסטנציאלית, אולם בשלב האחרון של החיים, גם תחושה זו עוברת מעין טרנספורמציה. כמו כן, מאגר החוויה הרגשית מצטמצם ומכלול העולם הרגשי מאבד מרבגוניותו. זה קורה גם בעקבות ההגבלות הפיזיות ואי היכולת לעמוד במאמץ, המקטינות את טווח הגירויים שמגיעים אל האדם. הטווח המצטמצם מגביל גם את החוויה האינטלקטואלית ברפרטואר של החוויות. יש אנשים המנסים להיאבק בתהליך זה, אך במוקדם או במאוחר נאלצים לוותר על המאבק. ניתן לראות לפעמים אנשים מתאמצים לצאת לטיולים או ללכת למקומות חדשים, על מנת להרחיב את עולמם, אולם לפעמים התסכול מול הקושי מכריח אותם לוותר על ניסיונות אלה. במאבק זה לאט לאט מאבדים את השליטה עקב הירידה הגופנית והחושית.

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

הנוכחות של גורמים בלתי ידועים הולכת ומתגברת עד אשר מאבדים את השיפוט וחוסר הביטחון מציף את האדם לגבי מצבו האובייקטיבי. זה קורה בגלל טשטוש הגבול בין התחושה הסובייקטיבית למציאות החדשה במהלך התהליך. בעקבות ההבדלים האינדיבידואלים הגדולים בהתדרדרות האורגניזם והיעדר קנה מידה של נורמות, קיים קושי אצל הזקן להעריך את כוחותיו בצורה אובייקטיבית. האדם הזקן צריך להסתמך על התחושה של עצמו על מנת לקבוע מה באמת מצבו, או במילים אחרות, האם הערכת מצבו מתאימה למדדים אובייקטיבים או נצפית דרך עיניו המוזנות ממצבו המתדרדר. הוא שואל את עצמו כמה עולמו הרגשי מטה את השיפוט של מצבו האובייקטיבי לכיוון מסוים.

בתקופת חיים זו, יש נטיה יותר ויותר לפנות מקום לזיכרונות, המאפשרים להימצא בעולם טוב יותר. יש נטיה להתעסק בדברים המדרבנים את הבריחה מהמציאות הקשה. עם הירידה הקוגניטיבית, לאט לאט עלולה להיווצר חדירה בין עולם המציאות לעולם הפנטזיה. תופעה זו פתאום מופיעה בקרב אנשים זקנים שעדיין מתפקדים בתחום האינטלקטואלי, בעיקר באותם התחומים שעסקו בהם במהלך חייהם. ביקורת המציאות שלהם עדיין תקינה, אך לפעמים עולם הפנטזיות עלול לחדור לתוך תהליכי החשיבה. נראה לי שעל התופעה הזו יש מעט מאוד מידע. על אף שמצבים אלה אינם נדירים, המחקר הגרונטולוגי לא נתן על זה את הדעת.

מצב נפשי מיוחד זה לפעמים גם משחרר כוחות יצירתיים בלתי צפויים המגלים ומתארים את יופיו של הטבע ואת היופי שבסביבה. המשוררת היפנית שיבטה טויו, שספרה הראשון הופיע כשהייתה בת 98 (והתחילה לכתוב בגיל 92) ולאחר מותה הופיע ספרה השני, הינה אחת הדוגמאות לתופעה של שחרור היצירתיות דווקא בשלב האחרון של החיים.

הרוח וקרני השמש

כשאני יושבת במרפסת

ועוצמת עיניים

הרוח וקרני השמש

שואלות אותי:

"איך את מרגישה היום?"

"מה דעתך שנטייל מעט בגן?"

כך, בקולן בעדין הן פונות אליי

"קדימה!"

אני משיבה מעומק ליבי

וקמה על שתי רגליי

בנשימה אחת

מתוך ספרה של שיבטה טויו "הבוקר בא תמיד", שתורגם מיפנית על ידי איתן בולוקן.