פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
חבלז – מחשבות (קצרות) על (חוסר) זמן

חבל"ז – מחשבות (קצרות) על (חוסר) זמן

רועי סמנה | 22/10/2014 | הרשמו כמנויים

1
אומרים שעוד לא נולד המניאק שיעצור את הזמן, אבל עם ההתקדמויות ופריצות הדרך הרפואיות בשנים האחרונות נראה שזה רק עניין של זמן עד שהוא ייצא לאוויר העולם. עד אז, אנחנו בני-התמותה נאלצים לשאת את אותו אלמנט בלתי-נסבל בחיינו ולהפיק את המיטב (ולעיתים קרובות יותר את המירב) מהמשאב המוגבל שהוקצב לנו.
אוגדן כותב, בעקבות ויניקוט, שאחת הפונקציות הבסיסיות של האם היא לבודד ולהגן על תינוקה מפני הזמן. האם הטובה-דיה חוצצת בין העולל לבין ההמצאה האנושית הזו שאין לה כל קשר לחווייתו. היא מתאימה את עצמה לקצב שלו ומאפשרת לו בהדרגה להסתגל לזמן שהוא מחוץ לשליטתו - זמן חיצוני, שרירותי, שאינו מתחשב במקצב הייחודי שלו.
אנחנו מתחילים אם כן את חיינו עם זמן תינוקי נצחי ועם הזמן הוא הולך ואוזל ואנחנו הולכים ונעשים מודעים לחלופיות שלנו. ככל שהזמן עובר דלתות הולכות ונסגרות, דפוסים מתקבעים, עורקים מסתיידים ואנחנו הופכים פחות ופחות פלסטיים. כל שנה הולכת ומתקצרת, כפי שכתבו הפינק פלויד, ואתה מוצא את עצמך לעיתים נשרך מאחור, לאחר שפספסת את יריית הפתיחה.

2
על-פי פרויד בלא-מודע אין זמן, אבל אנחנו מאוד מודעים לזמן שלנו (כשהמילה "שלנו" היא, כאמור, סוג של שקר קולקטיבי מוסכם בהקשר הזה). התרבות בה אנו חיים תובעת מאתנו לנצל אותו ביעילות. היא מבקשת מאתנו "לזרום", "לא להיות כבדים", לא להשתהות. כמאמר הסלוגן האפקטיבי של נייקי: "פשוט עשה את זה" ("Just do it"). רוצה לומר: אל "תחפור", אל תתייגע במחשבות, פשוט פעל וזהו זה. "הכל טעים?" שואלת המלצרית עוד לפני שהספקנו לטעום ובעוד אנחנו מהססים לגבי התשובה היא כבר פונה לשולחן אחר, ללא היסוס, "הכל טעים לכם?".
בשירו של ע. הלל על הזברה, תוהה החיה המפוספסת אם לטרוח ללבוש בערב שבת את בגדיה החגיגיים אך ההתלבטויות נמשכות ונמשכות עד מוצאי שבת, כשהזמן כבר בוחר בשבילה. הזמן, אפשר לראות, הוא אלמנט קריטי. אין פנאי להסס. קצב החיים התובעני, הדורש מאתנו לקבל אינספור החלטות מדי יום, הופך את ההיסוס לפריבילגיה בלתי-אפשרית.
ההיסוס הוא מעצור: לפעמים הוא מונע מאתנו לומר או לעשות דברים שנצטער עליהם בהמשך, לעיתים הוא מעכב ומשתק. הסכנה היא שלא נעשה בהיסוס שימוש פרודוקטיבי, שנטחן מים עכורים ברומינציה אינסופית. שנשתמש בהיסוס באופן מניפולטיבי. האם לא ידעה הזברה מלכתחילה שאין בכוונתה לצאת מעורה? והנה גאל אותה שעון החול מהצורך לבחור, מכל הסיכונים שהאחריות מביאה עימה.

3
פצצת-הזמן שלנו מתקתקת בעצבנות ואנחנו מנסים לתקתק כמה שיותר, גם אם בסופו של דבר אנחנו נותרים עם טעם מריר. "העגלה נוסעת, אין עצור", כפי שאמר אביו של מאיר אריאל, ואם לא קפצת עליה היום, ובכן, שאלוהים יעזור לך. אז אנחנו מנסים למשוך זמן, להאריך עוד ועוד את חיינו, באובססיה חולנית לבריאות. אני נזכר בהקשר זה בבדיחה מתוך ספרו של דניאל פנק, "יומן של גוף": "אתה צריך להתנזר מנשים, אומר הרופא לחולה. להתנזר מנשים, מקפה, מעישון, מאלכוהול. וככה אני אחיה יותר שנים? לא יודע, עונה הרופא, אבל הזמן ייראה לך יותר ארוך".

4
ביון מדבר על "פונקציית אלפא"- מערך פונקציות מנטליות שמאפשר לנו, באופן דומה למערכת העיכול, להפוך רכיבי-ביתא בלתי-מעובדים לרכיבי-אלפא שניתן להשתמש בהם כמזון למחשבה. "לבלוע, לא ללעוס" היה נוזף בעל-הבית באחת ממאורות החומוס המפורסמות בירושלים. מהקצה השני של מערכת העיכול נוהגים לומר הגויים: "חרבן כבר או קום מהסיר" ("Shit or get off the pot"). נדמה שזהו המסר שמציף אותנו מכל עבר כיום. אין זמן לעכל, בקושי יש זמן לחרבן. צריך לתת ביסים גדולים בחיים ולקוות שלא ניחנק או נקיא.

5
תפקיד המטפל הוא ליצור ולתחזק מרחב לעיכול משותף, כזה שמאפשר לפורר את הפיסות הקשות של המציאות (הפנימית או החיצונית) ולהפוך אותן למשהו שניתן להיזון וללמוד ממנו. אבל הזמן קצר וההספק חייב להיות מרובה. במובן הזה הטיפול הפסיכואנליטי הוא באמת מיושן באופן בלתי נתפס. בעידן שבו צריך לרוץ מהר לפני שייגמר אנחנו, העוסקים במלאכה, דינוזאורים שעומדים עליהם לכלותם. בעצם ההסכמה של המטופל להשתיק, פחות יותר, את שאון העולם החיצון, לאפשר לעצמו להתחבר לשעון הפנימי שלו ולהפקיד עצמו לחמישים דקות של עשייה באי-עשייה ("עשה באפס מעשה והכל מעצמו יעשה" כתב לאו צה) יש בכדי לרכך את הפרעת-הקשב שנקראת החיים המודרניים. יחד עם זאת, "כן, אז...?" ו"נו... אז מה אני אמור לעשות עם זה?" הן אמירות שנשמעות לא פעם בחדר הטיפול שלי. ואני מנסה לבצע מין תרגיל היפוך לולייני, ללמד את המטופל מחדש להקשיב בסבלנות למקצב הפנימי שלו, זה שמתיר לו להשתהות, להתמהמה, להתעכב.




* רכיבי ביתא הם, ע"פ ביון, חומרים חושיים ורגשיים גולמיים.
** רכיבי אלפא הם, ע"פ ביון, חומרים בעלי משמעות הניתנים לחשיבה.


לקריאה נוספת-

אוגדן, ת.ה. (2004). על החזקה והכלה, הוויה וחלימה. בתוך: ע. ברמן ו-ש. ויגודר (עורכים), על אי היכולת לחלום. תל אביב: עם עובד, 2011.

ביון, ו. (2004). ללמוד מן הניסיון. תל-אביב: תולעת ספרים.

צה, ל. (2001). ספר הטאו. רעננה: אבן חושן.

פנק, ד. (2013). יומן של גוף. תל-אביב: אחוזת בית.


עוד בבלוג של רועי סמנה

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רועי סמנהרועי סמנה11/11/2014

רב תודות. תודה גדולה לקוראים ותודה ענקית למגיבים. זו זכות גדולה למצוא קהל אוהד להגיגיי.
רועי

עירית סדןעירית סדן30/10/2014

מעולה!. ואם היה לי זמן הייתי מרחיבה...

נתי רוזנבלוםנתי רוזנבלום29/10/2014

רועי פוסט מצוין. מחכה לספר שלך. כותב בחסד!!!

שבתאי לויטשבתאי לויט26/10/2014

תודה רבה. אתה משתבח מפוסט לפוסט.

עדי כהן-רוקחעדי כהן-רוקח26/10/2014

גולת הכותרת. ..וכמובן שהכותרת, בצורה מאוד אומנותית ומעניינת, טומנת בתוכה את המסר העיקרי של הטקסט. הרי גם הקיצור של חבל על הזמן (חבל"ז) מונע מהניסיון התרבותי לקצר. למה להגיד את זה ארוך, כשאפשר להשתמש בשפה "צבאית" ויעילה? כך שהביטוי הקצר הזה מוטען במשמעויות תוכניות וצורניות..
וגם המקסימות שבלהשתמש בסוגריים (ועוד שניים כאלה) כדי לשמור על המתח בין ניסיון לדייק והלגיד יותר, לבין לקצר. ה'קצרות' וה'חוסר' נדחקים לסוגריים, כאילו ניתן לוותר עליהם, כלשמעשה הסוגריים רק מדגישים שכמה שלא ננסה למהר, לדייק, לייעל- דווקא מה שחסר, מה שכמעט נעדר, הוא הדבר הכי חשוב..

dvora ashkenazidvora ashkenazi26/10/2014

הזמן הנזיל. רועי , תודה גדולה על המאמר ועל הזמן שהקדשת.

כשאומרים זמן מצטייר לי השעון של דאלי, נוזל במרחב האינסופי,
חושבת על הזמן כפנאי לעשות את הדברים שאני בוחרת
ויחד עם זה לשים לא גדרות והגדרות שלא יעלם לו ככה סתם

סילביה איילוןסילביה איילון25/10/2014

תודה רבה רבה. תודה רבה שאתה מזמין אותנו לחשוב.................

עדי כהן-רוקחעדי כהן-רוקח22/10/2014

זמן ומיספור. אלוהים כונן את מימד הזמן מתוך הכאוס על ידי שבעת ימי הבריאה. כשראיתי שמיספרת את המקטעים שעוסקים בזמן, ציפיתי לשבעה מהם..מה מרה היתה אכזבתי כש"קיצצת" את שבעת המקטעים הדמיוניים לחמישה אקטואלים. ואולי עצם הקיצוץ (שבטח היה רק בדמיוני) הוא אנלוגיה די מוצלחת להמחשת הזמן כמשאב מוגבל.
תודה על המחשבות המעניינות.