פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
למה מגיע לי כל הטוב הזה? על חוסר היכולת להכיל חוויות חיוביות

למה מגיע לי כל הטוב הזה? על חוסר היכולת להכיל חוויות חיוביות

רועי סמנה | 19/6/2016 | הרשמו כמנויים

לא מזמן צדה את עיניי ואת מחשבותיי כתבה* על מקרה בו חייב בית המשפט את הביטוח הלאומי לפצות אדם שלקה בשבץ מוחי בעת עבודתו. טענת התביעה הייתה שהשבץ נוצר כתוצאה משיחה של העובד, מחסנאי המכונה בפסק הדין א.ג., עם מנכ"ל החברה. עד כאן סיפור די שגרתי. מי מאתנו לא חווה פעם שיחה מטרידה, מעוררת תסכול או זעם או בושה עם הממונה עלינו? נכון, רובנו לא חטפנו שבץ בעקבותיה, אבל כולנו יודעים שהקשר ההדוק בין הגוף והנפש מסוגל להוביל, בנסיבות מסוימות, גם לזוועות כאלו. הטוויסט המעניין בסיפור הוא שהשיחה בין המחסנאי למנכ"ל לא הייתה כלל שיחת נזיפה, אלא דווקא שיחת עידוד. לא נאמר בה הרבה. רק מילה טובה או שתיים, לא יותר מזה. אולי גם לחיצת יד. ואז, דקות ספורות לאחר מכן, אובדן הכרה. אמבולנס. טיפול נמרץ. כשאני חושב על המקרה המשונה הזה אני לא יכול שלא לחשוב על הביטוי האנגלי mind blowing.

סיפור שמזכיר במשהו את סיפורו של א.ג. הוא זה של מטופל ללא שם המתואר באחרית הדבר של הספר "תחושת מוות נפשי". מייקל אייגן מספר על אדם שאובחן כסובל מ"סכיזופרניה כרונית", אדם שתיפקד בקושי מרבית חייו אבל לאורך שנים של טיפול אצל מטפלת מסורה הצליח להתפתח באופן ניסי ומעורר התפעלות. בשיאה של התפתחות זו הוא זכה למצוא לראשונה בחייו אהבה ובהמשך גם התחתן ויצא, מלא אושר ואקסטזה, לירח דבש. במהלך ירח הדבש הוא מת מהתקף לב. אייגן כותב כי המטפלת ההמומה שלו חשה כי "פרץ החיוּּּת הסופי היה יותר מדי עבור ההוויה הגופנית שלו. ליבו לא היה מסוגל לסבול את היפתחותו שלו" (עמ' 338).

השחקנית מיי ווסט מצוטטת כמי שאמרה פעם ש"יותר מדי מדבר טוב יכול להיות נהדר", אבל מקרים כמו שני אלו שהזכרתי הם ההוכחה האולטימטיבית לכך שיותר מדי מדבר טוב עלול להביא אותך לעולם שכולו טוב. ואולי לזה התכוון השכן שלי, מבלי משים, כאשר ענה כשנשאל לשלומו ש"יותר טוב מזה נשתגע". כי לא תמיד המיכל שלנו כשיר לעמוד בזעזוע של טוּב, במכת הסוכר שהחיים עשויים לזמן לנו. לפעמים גם זה, אפילו זה, פשוט יותר מדי.

אייגן, בספרו המרתק "קבלה ופסיכואנליזה", מתייחס למיתוס הקבלי על הכלים שלא יכלו להכיל את עוצמת האנרגיה האלוהית ולכן נשברו לרסיסים**. בפסיכותרפיה, הוא מדגיש, לאיטיות יש משמעות חשובה. בתי עץ הם אולי זולים ומהירים יותר לבנייה מבתי אבן, אך הם מתמוטטים בנשיפה אחת. כשרוצים לבנות משהו עמיד יש לתת לדברים זמן להבשיל. להקים בהדרגה פיגומים, לבנות תשתית שתאפשר, טיפין-טיפין, לשאת עוד. כל פעם קצת. כולנו, אומר אייגן בעקבות ביון, מוגבלים ביכולת ההכלה שלנו. יתכן שיעברו אלפי שנים עד שהאבולוציה תהפוך אותנו מפותחים מספיק בכדי להיות מסוגלים לתמוך ביכולות החווייתיות שלנו. ועד אז? מנסים להסתדר עם מה שיש. אבל לחלקנו יש יותר ולחלקנו יש פחות. אפילו הרבה פחות.

האנליטיקאית רוני סולן מדברת על מערכת חיסונית נרקיסיסטית החיונית עבור בריאותנו הנפשית. היא מאמינה שתפקיד מערכת זו "לשמור על מוכרות ועל נינוחות העצמי מפני פלישה של תחושת זרות". לדבריה "תהליך החיסון נע בין שתי מגמות מנוגדות: משיכה אל המוכר ודחייה של הזר" (עמ' 21). היא טוענת כי במצבים בהם שינויים בחיינו הם פתאומיים וחדים מדי עלולה להיכשל מערכת החיסון הנרקיסיסטית בתפקידה ולא תתאפשר התיידדות עם השינוי ושיקום של תחושת המוכרוּת. במצבים כאלו עולה משמעותית הסיכון להילכד בחוויה של טראומה ולכן, אומרת סולן, גם אירועים משמחים כמו נישואים, התעשרות פתאומית או פרגון מפתיע מהמנכ"ל עלולים להביא אותנו למשבר.

להבנתי כאשר אנחנו תופסים את עצמנו, לרוב בעקבות חסכים מוקדמים, כחסרי ערך, לא-יוצלחים או בלתי-אהיבים (unlovable), כל התייחסות חיובית שתופנה כלפינו תידחה על-ידי המערכת החיסונית הנרקיסיסטית. באופן דומה, זולת שיחווה כמיטיב, מעריך או מלא חיבה כלפינו ייתפס כבלתי רצוי. המערכת תפלוט החוצה במהירות האפשרית את האובייקט הזר, האובייקט הטוב, הנתפס כמסוכן ומערער. אם להמשיך את המטאפורה הביולוגית*** של סולן, נדמה שאפשר לתאר אנשים כמו א.ג. כבעלי ממברנה סלקטיבית החדירה מאוד לביקורת, לבוז ובאופן כללי לחוויות שליליות, אך אטומה, או לכל הפחות אטומה-יותר, לחוויות מרוממות ערך עצמי. על אנשים כאלו נוטים לומר שהם תמיד מחפשים את הרע בכל דבר, אבל ניתן פשוט לומר שהם מחפשים, כמו כולנו, בעיקר את המוכר.

"ובכל לילה אני עוצם את עיניי כדי שלא אצטרך לראות את האור, זוהֵר כה בהיר, אחלום לי על שמיים מעוננים" שרה להקת Faith No More****. האור, עבור אנשים שהתרגלו לאפלת המערה שלהם, עלול להיות מסמא, לשרוף את הרשתיות. בין קרני השמש הם עורגים לחשכה*****. והיה וחוויה חיובית מצליחה מסיבה כלשהי (עוצמה גבוהה במיוחד? התרככות של ההגנות?) להבקיע את מחסום הגירויים החיוביים, הם מוצאים את עצמם מוצפים, נסערים ולעיתים אף מתנפצים לרסיסים כמו הכלים הקבליים.

"השתחרר מהכבלים", קורא לפעמים המטפל למטופל, "יש עולם מופלא שם בחוץ". והמטופל, לא פעם, מושך כתפיים באדישות או לכל היותר זועם על ההצעה. אנחנו, המטפלים, רוצים להעניק לנפש השבורה, המיוסרת הזו, את כל הטוב שיש לנו לתת. להרעיף עליה אהבה אפלטונית ואמפתיה והתפעלות. אבל כמו שבויי מלחמת העולם השנייה שהולעטו במזון לאחר שסבלו מהרעבה ממושכת ונפגעו בעקבות זאת מ"תסמונת חידוש ההזנה", מטופלים עלולים לסבול קשות בעקבות הזנה רגשית שאינה מאוזנת, הזנה שאינה מכירה במוגבלות התשתית הפוסט-טראומטית של מערכת העיכול שלהם. כשהפרה רוצה להניק יותר ממה שהעגל מסוגל לעכל תיתכן קריסה של הטיפול ו/או קריסה של המטופל. הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות שעלולות להפוך את המטופל לשבר כלי.

לא תמיד קל לנו לשאת מטופל שיורק את ההזנה הטובה שלנו, שמסרב להגיח מתוך מערת הפסימיות, השנאה-העצמית והייאוש. לא אחת אנחנו חשים צורך לדחוף אותו החוצה, אל האור. אבל אייגן מעודד אותנו פשוט לשבת איתו בעלטה. הוא מאמין שאם נבהה יחד מספיק זמן בחשכה נתחיל לראות צורות שלא הבחנו בהן קודם. הוא אומר לנו, מטפלים כמטופלים, משהו כמו: "שים לב. המתן. אם תשב עם זה מבלי להיכנע ל'פתרונות' מסיחים, הבעיה אולי לא תשתנה, אבל אתה כן" (p. 53). והאור? הוא כבר יגיע מתישהו. אנחנו חייבים להאמין בזה.


*הכתבה מופיעה כאן:
http://www.ynet.co....html

**ניתן לקרוא הסבר קצר על שבירת הכלים כאן:
https://goo.gl/dxuPko

***יסלחו לי הקוראים שהשימוש במטאפורות מזכיר להם גללי שוורים

****מתוך השיר Just A Man
https://www.youtub...kEcS0

*****נלקח מתוך השיר Closure של להקת Opeth
https://www.youtub...EBaBs


לקריאה נוספת-

אייגן, מ., תחושת מוות נפשי. תל-אביב: תולעת ספרים, 2010

סולן, ר., חידת הילדות. בן-שמן: מודן, 2007

Eigen, M., Kabbalah and Psychoanalysis. London: Karnac Books, 2012


עוד בבלוג של רועי סמנה

שחקן הבייסבול האגדי יוגי ברה (נא לא לבלבל עם הדוב האגדי יוגי בר) אמר פעם ש'בתיאוריה אין הבדל בין תיאוריה...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רועי סמנהרועי סמנה30/7/2016

תודה רבה וציטוט. תודה למגיבים על המילים החמות ועל הרעיונות המרתקים שנתרמו. אני רוצה לחלק איתכם קטע משיר שקראתי כרגע, קטע המופיע בספרו החדש של אוגדן, בפרק המנתח את סיפורו המצמרר של קפקא "אמן רעב":

Or maybe it is simply that part of being human, of being self-aware, that some experiences-even the ones for which we must long---are "too much for the senses,---/Too crowding, too confusing/Too present to imagine" (Frost, 1942, p.305)

סילביה איילוןסילביה איילון4/7/2016

מרגש..............................!!!!!. תודה רבה מעומק ליבי.....................................מרגש!!!!!

גבע גלגבע גל26/6/2016

מקסים, מאיר עיניים, ושוב- פשוט תודה [ל"ת].

תמר טורנר כץתמר טורנר כץ26/6/2016

מקסים, מעורר מחשבה והשראה! [ל"ת].

שי גילשי גיל20/6/2016

בין אור לחושך. תודה על פוסט עמוק ונוגע.
באשר למטפורת האור- המזין לכאורה, 'אור' שבמינון או בתזמון הלא נכון אינו בר הכלה ועיכול עבור נפשו של המטופל, אציין שבמיתוס הקבלי "אור אין-סוף", מבואר ע"י גרשום שלום, ככינוי 'לתוהו ובוהו הראשוני'. "וזה האור הגדול אין בריה יכולה לראותו בתחילתו ולא מלאך ולא שרף ולא נביא יכול להביט... שעוצם האור.... אילו היה מסתכל בו מיד נשמתו נפרד מגופו ( פירוש ספר יצירה לרבי יהודה בן ברזילי מברצלונה)
בהקשר הטיפולי, ראוי לתהות של מי הצורך להעניק את כל 'הטוב הזה', של המטפל או של המטופל? מעניין שבמיתוס הקבלי האל דואג לצמצם עצמו תחילה ומפנה במרכז הוויתו חלל להכלה. בה במידה, דומה שאנו נקראים לפנות מרחב לאחרות, לזקק, לברר ולמנן את ההזנה בהתאם לצרכיו של המטופל המסוים. בדרך מן הסתם צפויות 'שבירת כלים' בזעיר אנפין, אולי הטיפול לא ישרוד אותם ואולי מתוך השברים יתאפשר תהליך משמעותי של תיקון תוך כדי ליקוט ניצוצות של סוביקטיבייות אוטנטית ובניית כלים נפשיים...., לא תמיד יהיה לנו ברור מי פה מזין את מי ( מיכל –מוכל ביון) ולפעמים 'פחות' זה 'יותר' ולהפך.

ברכה הדרברכה הדר19/6/2016

התרחבות והתכווצות. רועי, תודה על מה שכתבת. אני רוצה להוסיף לדבריך הבנה מהתפיסה התיאורטית של אנליזה ביואנרגטית. התופעה שתיארת מוכרת מאד למטפלים ביואנרגטיים. ניתן לתאר את הגוף-נפש במונחים של CHARACTER שהוא מערכת ההישרדות שלנו והופך במהלך ההתפתחות להיות האני המודע שלנו. הקרקטר בנוי על כיווץ כרוני כהגנה מפני גרויים שבילדותנו לא יכולנו להתמודד אתם וויתרנו עליהם. מחמאה, אירוע משמח, התרגשות, מביאים את האורגניזם להתרחבות שאם הוא אינו רגיל אליה יכולה לגרום לתופעות מהסוג שתיארת. לכן, בטיפול ביואנרגטי עובדים עם המטופל, בהדרגה, על להיות יכול "לסבול" התרחבות.
כולנו כמטפלים מכירים את התופעה של מטופל שמדבר על הרס עצמי ועל "איך קילקלתי לעצמי" אבל בעצם זאת אותה תופעה.
ההבנה הזאת מאד עוזרת לעבוד בטיפול עם מטופלים על אפשרות לשינוי והתרחבות של הקרקטר המכווץ שלהם.

משה נח-מטותמשה נח-מטות19/6/2016

מקסים רלבנטי ומעורר השראה, כרגיל. תודה! [ל"ת].