פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
להרגיש בבית - קצת על השתכנות הנפש במרחב הטיפולי

להרגיש בבית - קצת על השתכנות הנפש במרחב הטיפולי

רועי סמנה | 22/2/2015 | הרשמו כמנויים

זהבה (שם בדוי), מטופלת צעירה, מספרת לי על חלום שחלמה בלילה שלפני הפגישה הטיפולית. בחלומה היא מגיעה עייפה ורעבה, אחרי שיטוטים ארוכים ביער, לבית ובו מונחות שלוש קעריות דייסה על שולחן האוכל. היא מנסה להתיישב לשולחן אך כיסא אחד מרגיש לה קשה מדי, אחר רך מדי ורק האחרון אותו היא מנסה הולם את ישבנה. לאחר שהיא מתיישבת היא טועמת מהקערית הראשונה והדייסה חמה מדי, טועמת מהשנייה וזו קרה מדי אך לשמחתה הדייסה שלישית היא בדיוק בטמפרטורה הנכונה עבורה. לבסוף היא עולה לקומה העליונה לישון וגם שם עוברת ממיטה למיטה עד שמוצאת את זו שמתאימה למידותיה. אלא שמעט אחרי שהיא שוקעת בשינה, כשהיא מניחה להגנות שלה לנשור, נכנסים שלושה דובים, שמסתבר שהבית שייך להם, והיא נאלצת לברוח על חייה. כשהיא מספרת לי על חלומה עולה בראשי זיכרון עמום מחלום של מטופל אחר, עמי (שם בדוי), ובו הוא ואחותו מגורשים מביתם הדל ותועים ביער, יער דומה לזה המופיע בחלומה של זהבה, עד שהם מוצאים בית חלומות מתוק. כמו החלום של זהבה, גם החלום של עמי הופך לסיוט מר כשבעלת הבית האימהית והחביבה מתגלה כמכשפה מרושעת המעוניינת לשעבד ובסופו של דבר לבלוע אותו ואת אחותו.

מבלי למצות את כל האפשרויות הרבות לפירוש החלום של זהבה, ניתן לחשוב עליו כמייצג את המשאלה למצוא את הבית הטיפולי הנכון והמדויק עבורה, זה שיתאים כמו כפפה לצרכיה, אך גם את הפחד העמוק שאם באורח פלא יימצא בית כזה היא תגורש ממנו על-ידי אובייקטים אכזריים ורודפניים שיתבעו את המקום לעצמם. כמו עמי, היא רק אורחת לרגע. הבית הטיפולי הוא לא באמת שלה. המטפל הוא בעל הבית והיא תלויה בחסדיו, בדחפיו ובקפריזות שלו. אסור לה לשקוע באשליות, בחלומות. אסור לה להרגיש בבית.

*
"ונדמה שהמילה 'בית' עומדת מאחורי האידיאה של אהבה" אומר ויניקוט. "אפשר לאהוב ילד ובכל זאת להיכשל מכיוון שהילד לא מרגיש בבית" (עמ' 132). בימים האחרונים המילים האלו מעוררות אותי, מסעירות אותי. הן כל-כך פשוטות, כמעט מובנות מאליהן, ובכל-זאת אני ממשיך לגלגל אותן בראשי, לגרד אותן כמו פצע טורדני. נדמה לי פתאום שהבנתי משהו, משהו פשוט ועמוק על כישלונות טיפוליים, על המצבים בהם אהבה אינה מספיקה. אני מוצא את עצמי עסוק בשאלה מה מפריע להשתכנות הנפש במרחב הטיפולי.

יש לציין שהמילים הללו של ויניקוט לא כוונו אל פסיכולוגים או פסיכותרפיסטים אלא אל הורים אוֹמנים שלקחו תחת חסותם ילדים שפונו מערים מופצצות במלחמת העולם השנייה. אך האם אין אנחנו פעמים רבות מעין הורים אומנים לילדים שהגיעו-הגיחו מאזורי מלחמה? "אני חושב שהנקודה היא שכאשר יוצרים לילד בית" ממשיך ויניקוט, "מספקים לו מעט מהעולם שהוא יכול להבין ושבו הוא יכול להאמין ברגעים בהם האהבה מכזיבה. שכן אהבה חייבת להכזיב לעתים, לכל הפחות על פני השטח" (עמ' 132). כמו אותם הורים אומנים אליהם ויניקוט מדבר אנחנו מנסים לבנות אמון ואמונה אצל מטופלינו. אמון- בנו המטפלים, בכוונותינו וביכולתנו. אמונה (שהייתה ואבדה או, במקרה העצוב יותר, לא נבטה מעולם)- בטוּב. בטוּב הפנימי, בטוּב החיצוני, בטוּב קדמוני. בטוּב ביתי שנותר גם כשהרוע מגיח. ויניקוט מאמין שהיכולת להאמין מתפתחת כי התחלנו את חיינו באופן מוצלח, משום שקיבלנו את התחושה שאנחנו אהובים ויכולים לסמוך על סביבתנו ולכן גם לגדול בביטחון. הוא סבור שסביבה שמספקת יציבות חיצונית גורמת לתחושת היציבות לצמוח לתוך נפשו של ילד כמו שהעצמות גדלות בגופו.

נדמה לי שבהתפתחות תקינה האמונה, שהיא אינה אישית וצמיחתה תלויה באם-סביבה שקופה ובלתי-נודעת, מקדימה את האמון, שמופנה לאם שהיא כבר אובייקט, שיש לה צורה ומרקם. אבל כאשר אנחנו מנסים להתניע מחדש התפתחות משובשת, תקועה, נראה לי שאין ברירה אלא לבנות, ראשית לכל, אמון במטפל שרק על המצע שלו תוכל להתפתח בהמשך האמונה. וזה מחזיר אותנו לבית.

*
לא פשוט לשכן הומלס-רגשי בבית חדש. אותו חסר-בית נושא את ביתו המקורי על הגב, כורע תחת עומס של טראומות מצטברות. הוא כמה לבית, אבל החיים לימדו אותו שבתים עלולים להיות לא רק הרוסים אלא גם הורסים. אחרי חורבן הבית הראשון ישנה זהירות רבה וחשדנות והפיתוי להשתבלל פנימה נוכח תמיד. הבית המשותף שנוצר בין מטפל למטופל נבנה, אם בכלל, באיטיות. הוא צריך לספוג לא מעט טלטלות ובדיקות עמידוּת כדי לוודא שראוי לשכון בו.

על-פי ויניקוט לא מספיק להכניס את המטופל בצל קורתנו המטאפורית. על המטפל לקבל את המטופל "בכל לבבו, בכל נפשו ובכל מאודו" בכדי שזה יחוש בעומק ליבו שאנו מעוניינים לאמץ אותו אל עומק ליבנו. עליו להיות בטוח שיש לו מקום שמור. וכמובן, זה לא תלוי רק בנו אלא גם ביכולת של המטופל להכיר ולהשתמש במה שיש לנו להציע, יכולת שהיא לעיתים קרובות מוגבלת, לפעמים מוגבלת קשות. הרצון לספק בית טוב עלול להפוך למאמץ נואש מצד המטפל להיות מושלם עבור המטופל. "האם אתם מבינים שבעוד תפקיד אחד של בית אמתי הוא לספק דבר מה חיובי בחייו של הילד, תפקיד אחר הוא לתקן את התמונה שיש לילד על-ידי המחשת מגבלותיה של המציאות?..." (עמ' 139) אומר ויניקוט וניתן להתייחס לדבריו כאל אזהרה מפני הניסיון האומניפוטנטי להפוך את האלביתי** לעל-ביתי (superhouse), לבית מושלם ששום רע לא יכול להיכנס בשעריו. אם אנחנו מעוניינים שמטופלינו ירגישו בבית עלינו להיות מוכנים להכיר במגבלותינו ולשאת גם את ההעברה השלילית, אחרת הבית החמים עלול להפוך לבית סוהר כולא*.

*
אחד המכשולים הגדולים להשתכנות בבית הטיפולי, לפחות עבור חלק מהמטופלים, הוא ההכרה הכואבת בכך שעד עכשיו אכן היו חסרי-בית. שהתחושה העמומה של חוסר סיפוק עמה נדדו עד עתה בעולם הייתה מוצדקת. ריימונד קארבר מספר על אדם כזה שלא יודע שהוא בעצם ממקום אחר, מקום שמעולם לא היה בו. הוא כואב כל חייו, נופל שוב ושוב ואז ברגע של חסד מגלה שיש מקום כזה, המקום שלו. הוא זוכה לראות "שיש חיים טובים מאלה שהוא חי עכשיו. וגם, כמובן, באותו הרגע הוא גם מבין שהוא חי בגיהנום" (עמ' 11). זמן האיכות ה"ביתי", לפחות עד שהבית הטיפולי מצליח להיות מופנם, עשוי להיחוות כבעל איכות מטנטלת (tantalizing), מפתה רק על מנת לאכזב. בנוסף, הידיעה שהמטפל מחזיק ברשותו בית מיטיב כל-כך יכולה לעורר צרות-עין על הטוּב שהוא מחזיק בו וקנאה באחים-מטופלים האחרים שמתחלקים גם הם באותו טוּב. ברגעים כאלו של קנאה דלת חדר הטיפול נתפסת כדלת-מסתובבת והבית, כותב האנליטיקאי איתמר לוי, הופך בעיני המטופל לבית זונות. הקנאה הבוערת עלולה לעורר רצון להחריב הכל. בלשונו של אלתרמן: "אך אם פעם תהיי צוחקת בלעדי במסיבת מרעייך, תעבור קנאתי שותקת ותשרוף את ביתך עלייך" ("ניגון עתיק").

*
מה שעומד "מאחורי האידיאה של אהבה", מה שמאפשר חוויה של בית, היא האמונה שיש לך עוגן, משהו (ולמעשה מישהו) יציב להיתמך ולהסתמך עליו. שיר שאני אוהב מנסח זאת היטב (בתרגום חופשי שלי): "עכשיו אתה יכול להישען עליי, וזה יותר מאהבה, זה פשוט איך שזה צריך להיות" (Massive Attack - Protection)***. הסיפוק של תחושת הבית הוא מעל ומעבר לאהבה. זהו רקע חומל, רקע של ביטחון**** שבחזיתו יכולים להבליח שנאה וקנאה ותוקפנות מתוך ידיעה ברורה שכלום לא יתפרק, שיוותר בסיס בטוח לצאת מתוכו ולחזור אליו. התחושה הזו היא ככל הנראה תנאי הכרחי להתפתחות קשר טיפולי עמוק ומשמעותי וממילא להתפתחותם של הטיפול ושל המטופל.



* ראו פוסט קודם בבלוג זה: http://www.hebpsy....=1545

** האלביתי- מושג של פרויד המתאר משהו שיכול להיות מוכר, אך בו-זמנית גם זר, המביא לתחושה של זרות לא-נוחה.

*** ניתן להאזין לשיר כאן: https://www.youtub...HrDdc

**** רקע של ביטחון- מושג של ג'וזף סנדלר המתייחס לרקע רגשי הנובע מתחושת המוגנות המתפתחת באופן נורמלי במסגרת יחסי האם והתינוק ומתגבשת בחיק משפחה יציבה.



לקריאה נוספת-

ויניקוט, ד. ו., הילד המפונה (1945). בתוך: חסך ועבריינות. תל-אביב: תולעת ספרים, 2014.

ויניקוט, ד. ו., שוב בבית (1945). בתוך: חסך ועבריינות. תל-אביב: תולעת ספרים, 2014.

ויניקוט, ד. ו., היבטים פסיכולוגיים אחדים של עבריינות נוער (1946). בתוך: חסך ועבריינות. תל-אביב: תולעת ספרים, 2014.

לוי, א., הבית והדרך. רסלינג, 2012.

קארבר, ר., שירים. תל-אביב, מודן, 1997.

קולקר, ש., האדם שהוא אני. בתוך: חסך ועבריינות. תל-אביב: תולעת ספרים, 2014.

קליין, מ., (1957), צרות-עין והכרת תודה. בתוך: י. דורבן (עורך), כתבים נבחרים. תל-אביב: תולעת ספרים, 2002.

עוד בבלוג של רועי סמנה

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רועי סמנהרועי סמנה28/3/2015

תודה רבה על התגובות + שיר יפה לקינוח. אני מעריך ומודה לכל אחד ואחת שטורחים להעניק לי משוב, קטן ככל שיהיה. נתקלתי הערב בשיר יפה, אפרופו נושא הביתיות:

דיירים מוגנים
ענת לויט

מִי שֶׁאֵינוֹ בַּעַלְבַּית בְּעִצְּבוֹנוֹ
יִהְיֶה דַּיַּר מִשְׁנֶה גַּם בְּשִׂמְחַתוֹ.
שָׁנִים רַבּוֹת יַחְלְפוּ עַד שֶׁיִּלְמַד
לִקְנוֹת אֶת דִּירָתוֹ.
שׁוּב וָשׁוּב יִתְפַּתֶּה לְשַׁלֵּם
וּלְהַאֲמִין כִּי הִגִּיעַ
אֶל קֵץ דֶּרֶך הַנְּדוּדִים
כְּדֵי לְהִכָּנַע לְחֶרְדַּת קִירוֹת
וְלַחֲזֹר אֶל מֶרְחָבִים
אֲשֶׁר בְּאֵין בַּית מֵאַחוֹרֵיהֶם
יִדְּמוּ רֵיקִים מִּדַּיָּרִים מוּגַנִּים
שֶׁאֵין לָהֶם שַׁעַר, שְׁבִיל וּבַית.

dvora ashkenazidvora ashkenazi10/3/2015

תודה. רועי,
תודה על המאמר מהעניין . מעורר מחשבות ותהיות,
האם ביתו של אדם - מבצרו. היכולת להרגיש שייכות, היכולת לסמוך על הזולת ,
היכולת להרגיש בבית...

ליאת חיימיליאת חיימי24/2/2015

נהדר. תודה [ל"ת].

קרן פזקרן פז23/2/2015

נפלא וחומל. ומארגן בסיסים ראשוניים...
תודה

מיכל שרוןמיכל שרון23/2/2015

תודה. מרגש, תודה על הפוסט.