פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
לא יכולתי לעשות עם זה כלום – תחושת ההחמצה והחיים שלא נחיו

"לא יכולתי לעשות עם זה כלום" – תחושת ההחמצה והחיים שלא נחיו

רועי סמנה | 26/7/2016 | הרשמו כמנויים

מזווית מסוימת, לא מחמיאה במיוחד, חיינו הם רצף של החמצות. למעשה, בכל בחירה שלנו טבועה ההחמצה. ברגע שאנחנו בוחרים בשביל הימני אנחנו מחמיצים את כל הפוטנציאל שקיים בשביל השמאלי והיום, יותר מתמיד, נראה שיש המון שבילים אפשריים ללכת בהם. לא פלא שבתקופה זו אנחנו באובססיה סביב הפחד מהחמצה (FOMO)*.
אדם פיליפס מאמין שאנחנו חיים תמיד חיים כפולים: אלו שהיינו מקווים לחיות ואלו שאנו חיים בפועל. רוח הרפאים של החיים שאיננו חיים אותם, רוח הרפאים של ה"כמעט-ים", של ה"ליד-ים", של ה"הייתי יכול להיות...", של ה"בזמנו הציעו לי..." רודפת אותנו באשר נלך, נושפת בעורפנו ומזכירה לנו שאם רק הדלתות היו מסתובבות אחרת יכולנו לחיות חיים שונים, אולי טובים יותר. ולפעמים אתה מוצא עצמך עומד כמו ילד קטן בסינור לצוואר ונאלץ להודות: "זֶה הָיָה אֶצְלִי בַּיָּדַיִים / וְלֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת עִם זֶה כְּלוּם"**.

פיליפס קורא לנו לוותר. להשתחרר מהציפייה לחיים אחרים, להפסיק להלקות את עצמנו על מה שפוספס, לאהוב את מה שיש. אנחנו דורשים יותר מדי, הוא אומר. אנחנו גרידיים, אנחנו חיים בסרט כשאנחנו מצפים לממש את כל הפוטנציאלים שלנו, אנחנו צריכים להתבגר. אם ניתן יותר מדי מקום לתחושת ההחמצה, הוא מזהיר, חיינו עלולים להפוך לרקוויאם מתמשך לצרכים שלא סופקו, לתשוקות שהוקרבו, להזדמנויות שלא ניתנו ולדרכים שלא נבחרו. בהרבה מובנים אני מסכים איתו. ההרצאה שלי על הפחד מהחמצה, ששואבת לא מעט מספרו על הנושא, מצביעה בין היתר על הסבל שרבים מאתנו חווים בעידן המידע סביב האשליה שהכל אפשרי ושכל פוטנציאל שלנו שלא מתממש הוא אובדן לאנושות, כמו גם ויתור עצמי נוראי. אבל בעוד שפיליפס מדבר "בשבח החיים שלא נחיו" (זו כותרת המשנה של ספרו), תומאס אוגדן מבקש בספרו החדש דווקא "להשיב את החיים שלא נחיו" (זהו גם שמו של הספר). לטענתו קיים צורך אוניברסלי בכל אחד מאיתנו להשיב לעצמו את החלקים מעצמו שאיבד, את החיים שהוחמצו, למצות את הפוטנציאל שטמון בו. אבוי לנו, אומר אוגדן, אם הצורך הזה ייכחד.

***
אוגדן חוזר למאמרו הקלאסי של ויניקוט על הפחד מהתמוטטות. ויניקוט טוען במאמר זה כי אנשים המפחדים מהתמוטטות עתידית למעשה עברו התמוטטות כבר בעבר, כאשר לא זכו להחזקה אימהית שאיפשרה להם לשאת חוויות ראשוניות קשות מנשוא. התינוק, מסביר אוגדן, הסובל מייסורים פרימיטיביים בשל העובדה כי אמו אינה נמצאת איתו יחד בחוויה, מרגיש כי המתח הגבוה עלול לחסלו ולכן מביא באופן רפלקסיבי לקֶצֶר נפשי, גורם "לפקק לקפוץ", לפני שהחוויה הבלתי נסבלת תציף אותו. התמוטטות הקשר בין האם לתינוק (כך מפרש אוגדן את המושג "התמוטטות" מהמאמר המקורי) גורמת לכך שחלקים מחייו של האדם אינם נחיים ומובילים לתחושה מתמשכת של חוסר שלמות בתוכו. כמו אמבה, המתכווצת ומצטמצמת כאשר נוגפים בה, כך האדם שחווה בתחילת חייו סכנה ממשית לקיומו הפסיכולוגי הופך מצומצם.

באופן טראגי ההחמצה נוטה לשעתק את עצמה: הפספוס של האם הופך את התינוק למחמיצן סדרתי בהמשך חייו, כזה שלא יכול לממש הרבה מהאפשרויות העומדות בפניו. הרִיק שלא איפשר לו בתחילה לבקוע גורם לכך שגם מול שער ריק הוא לא מצליח להבקיע. אך למרות זאת כל חייו, אומר אוגדן, ימשיך התינוק שבגר לחפש הזדמנויות להשיב לעצמו את אותם חלקים שלא נחוו, שלא נחיו. למרבה הצער, לעיתים קרובות הוא יעשה זאת באופן בעייתי. חזרה כפייתית היא אולי הזדמנות להתקרב להתמוטטות שקרתה אך לא נחוותה, אך לרוב היא מביאה איתה נזקים נוספים. התקליט השרוט נהיה שרוט יותר עם כל סיבוב של המחט. החתכים הופכים עמוקים יותר.

לא משנה כמה בריאים נפשית אנחנו נראים, אומר אוגדן, באופנים מסוימים כולנו איננו מסוגלים לחיות חלק מהחוויות שלנו: לחוות שמחה, לאהוב אחד או יותר מילדינו, לסלוח למישהו שפגע בנו, להיות נדיבים או פשוט להרגיש בחיים. כלומר, כולנו מוגבלים באספקטים מסוימים בשל אירועים מוקדמים שהיו מכאיבים מדי עבורנו מכדי לחוות אותם. לכולנו, במידה זו או אחרת, חוויות פוטנציאליות מוחמצות. מכאן, לדברי אוגדן, שחלק ניכר ממטרת הטיפול האנליטי הוא לעזור למטופל לחיות ביחסי ההעברה-העברה נגדית את החיים שלא נחיו. כל מטופל, לדבריו, מביא לטיפול האנליטי את התחושה שבמובן מסוים הוא מת בינקותו או בילדותו ואת התקווה שהמטפל יסייע לו להשיב לעצמו את החיים שאבדו. אם יתמזל מזלו, יתאפשר למטופל לחוות את הטראומה של ההתמוטטות כשהוא בנוכחות מטפל המסוגל לשאת יחד איתו חוויה זו ואת הייסורים הפרימיטיביים הנלווים אליה. בהמשך הוא גם יוכל להבין (וחשוב שיבין) את מה שקרה אז ושם בחדר התינוקות וקורה לו כאן ועכשיו בחדר הטיפול.

***
כיצד ניתן ליישב את הפער הגדול בין פיליפס לאוגדן בנוגע לאותם חיים שלא נחיו? לכאורה הראשון קורא לנו לוותר עליהם ואילו השני קורא לנו להתעקש ולהילחם עליהם. דנה אמיר, בספרה הנפלא "על הליריות של הנפש"***, מציעה הבחנה מעניינת בין העצמי האקטואלי, שהוא החלק הממומש של הנפש, לבין העצמי האפשרי, שהוא "אותו חלק ייחודי הגלום בנפש כאפשרות שלא הגיעה לידי מימוש בפועל" (עמ' 29). למרות שהאפשרי לעולם לא יגיע לכדי מימוש מלא, היא אומרת, איכות החיים הנפשית תלויה במידה ובאיכות שהאפשרי מובא בהן לידי מימוש אקטואלי, כלומר במידה ובאיכות שהפוטנציאלים שלנו מגיעים לכדי הגשמה. אמיר מתריעה מפני שני מצבים בעייתיים אפשריים: האחד הוא זה שבו ישנה דומיננטיות יתר של האקטואלי על פני האפשרי. להבנתי זהו מצב שבו האדם חווה מוות נפשי, מצב שבו חייו הופכים חד-ממדיים, מונוכרומטיים וחסרי תשוקה. המצב הבעייתי השני הוא זה שבו ישנה דומיננטיות יתר של האפשרי על פני האקטואלי, מצב בו הפנטזיה שולטת ומתעלמת ממגבלות המציאות. נדמה לי שההתבוננות החומלת של אוגדן מתייחסת לאנשים המצויים במצב הראשון, ואילו המבט הביקורתי של פיליפס מתייחס לאנשים המצויים במצב השני. במילים אחרות, אני לא חושב שרעיונותיהם של פיליפס ואוגדן סותרים בהכרח, אלא שהם מתייחסים במילים דומות לשני מצבים שונים, אף שאפשר למצוא גשר המחבר ביניהם.

כך, ניתן לחשוב על העיסוק האובססיבי בהחמצה, זה שפיליפס מדבר עליו, כסוג של פאניקה (במקרה של FOMO) או יגון סביב חוויות שהאדם מאמין (לרוב בטעות) כי פספוס שלהם משמעו החמצה של אפשרות הביטוי או הפיתוח של חלקים באישיותו****. נקודת חיבור אפשרית אחרת היא בהתייחסות לפחד מהחמצת אירועים וחוויות כ"זיהוי שגוי" או כניסיון נואש לשרטט קווי מתאר ברורים (ובכך לנסות להשיג שליטה) סביב תחושת ההחמצה הראשונית, הקיומית, אליה מתייחס אוגדן.

***
סביר להניח שהחיים שלא נחיו, אלו שיש להתאבל עליהם, הם לא באמת אלו בהם אנחנו בעלי משרה נחשקת יותר או אישה יפה יותר, מבלים במסיבת בריכה כזו או אחרת או נוהגים במכונית חדישה יותר. הניסיונות שלא להחמיץ את אלו ו/או הסבל הנובע מהתחושה שאנחנו מחמיצים אותם, רק מרחיקים אותנו יותר מהאפשרות לגעת בהחמצה האמיתית של חיינו. בפרפראזה על ג'ון לנון אפשר לומר שההחמצה היא מה שקורה לנו בזמן שאנחנו עסוקים בפחד מהחמצה. החיים שאנחנו באמת מחמיצים הם החיים הנחיים במלואם, החיים בהם דלתות לחדרים בתוכנו שלא ידענו על קיומם נפתחות בפנינו. מאחורי דלתות אלו יש אולי כאב וכעס ואכזבה ושנאה, אבל בסופו של דבר המעבר דרכן מביא גם להשלמה ולקבלה ולשקט גדול.



* ראו רשימה קודמת שלי בנושא: http://www.hebpsy....=1247

** מתוך השיר "לא יכולתי לעשות עם זה כלום" של יונה וולך, מופיע בקובץ השירים "תת-הכרה נפתחת כמו מניפה"

*** ניתן לקרוא סקירה שכתבתי על ספר זה ל"שיחות" כאן: http://www.roysama....html

**** תודה לד"ר עמית פכלר על תרומה זו לרשימה


לקריאה נוספת-

ויניקוט, ד., פחד מהתמוטטות. (1963). בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל-אביב: עם עובד, 2009

אמיר ד., על הליריות של הנפש. ירושלים וחיפה: מאגנס ואוניברסיטת חיפה, 2008

Phillips, A., Missing Out: In Praise of the Unlived Life. London: Hamish Hamilton, 2012

Ogden, T., Reclaiming Unlived Life: Experiences in Psychoanalysis. Routledge, London and New-York, 2016

עוד בבלוג של רועי סמנה

וַיְחִי אִיּוֹב אַחֲרֵי-זֹאת, מֵאָה וְאַרְבָּעִים שָׁנָה; וירא (וַיִּרְאֶה), אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בְּנֵי...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

סילביה איילוןסילביה איילון17/9/2016

SHABAT SHALOM........SHAVUA TOV..................................!!!. Shabat Shalom................Shavua Tov..................................

רועי סמנהרועי סמנה17/9/2016

תודות. מגיבים יקרים, כמו תמיד העשרתם אותי עם הרעיונות שלכם, שחלקם חופפים לשי וחלקם נתנו לי זווית חדשה על הרעיונות שאני עסוק בהם. תודה גדולה לכם ולכל המגיבים בע"פ ובכתב במרחבים אחרים, כמו גם לקוראים הנאמנים שדוחפים אותי להמשיך לכתוב.

נתראה שוב בקרוב...
רועי

טלי גזיתטלי גזית6/9/2016

מעניין מאוד... תודה רבה על החיבורים, זה בהחלט פותח את החשיבה ומעורר תהיות בהקשר של משבר גיל 40
הגורמים לו, החשיבות שלו והמשמעות שלו מבחינת הקיום והיכולת להשלמה עצמית של אדם עם עצמו ועם התבגרותו והבחירות שבחר. בתחום התעסוקתי זה בהחלט נושא שיוצא לעסוק בו הרבה במפגשים.

הנרייטה בקרמןהנרייטה בקרמן10/8/2016

מרתק ומאוד רלוונטי לכולנו [ל"ת].

dvora ashkenazidvora ashkenazi7/8/2016

"מה עוד אפשר מה שלא הייתי בטח לא אהיה".... רועי,
תודה גדולה על המאמר
קראתי ובראש התנגן לי השיר מלך העולם של שלמה ארצי.
יש שלב שבו אפשר להבין ולהפנים שמה שלא היינו בוודאי לא נהיה,
אך תמיד אפשר לסובב איזשהו כפתור בראש ולדמיין,
כמו להיכנס לאיזשהו ספר או סרט.

תודה גדולה

סילביה איילוןסילביה איילון6/8/2016

מרגש..........ממש חשוב!!! תודה רבה!!!!! [ל"ת].

נועה בכמןנועה בכמן4/8/2016

מנקודת מבט אקזיסטנציאליסטית. מעניין.
(רעיון זה מוכר בקונפליקט הדינמי-אקזיסטנציאליסטי בהמשגתו "חרדה קיומית", ונמצא גם בדיאלקטיקה וברעיונות "החזרה המתמדת" -ו"אהבת הגורל" הניטשאנים)

מנשה כהןמנשה כהן30/7/2016

המוחמץ, האקטואלי והאפשרי. שלום רועי,
אתה מפנה מבט לחוויה קיומית מודעת ולא מודעת של כולנו. בכל מקרה - אבל כלשהו הוא בלתי נמנע
התייחסתי לנושא במאמר "בעקבות המלנכוליה" שפורסם בפסיכולוגיה עברית
http://www.hebpsy.net/articles.asp?t=0&id=2452
ללמוד להיות נוכח הוא כיוון לאינטגרציה בתוכנו בין המוחמץ,האקטואלי והאפשרי..
נהניתי לקרוא
מנשה כהן