×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.
 

מאמרים

בעקבות המלנכוליה

המאמר מתבונן מזוית אישית במלנכוליה כהרגשה המתהווה מתוך מודעות להיותנו בני חלוף, כתגובה לחסר ולההעדר, וכביטוי לכאב הנפרדות ממושאי אהבתנו. מלנכוליה היא מצב ביניים רגשי בין דיכאון לבין עמדה מופרזת של "מוכרחים להיות שמח" – הלך רוח טבעי ומציאותי למדי המשקף את המורכבות של חיינו, והיותם חד פעמיים ובלתי ניתנים למיצוי. במאמר זה זוהי אנסה להתבונן על המלנכוליה כעל התנסות קיומית.

מתפרסם מ 30/4/2010 | 16,231 צפיות

תגיות: | |

בעקבות המלנכוליה

התבוננות מזווית אישית

מאת מנשה כהן

 

 

"הלוואי והייתי צעירה יותר; הייתי משנה כל כך הרבה דברים; הייתי מבטלת את כל הטעויות שלי. כל הזמן חיכיתי... חשבתי שאעשה משהו כדי לשנות את המצב שלי... שאעשה משהו. איזה בזבוז נוראי. לעולם לא מקבלים אותו חזרה, את הזמן המבוזבז" [אליזבת אבוט – דמות בסרט בנג'מין באטון].

 

הערת פתיחה

מאמר קודם שלי "האבל שלא נעשה: הסיפור שאינו נגמר של הפוסט-טראומה" פורסם לאחרונה ב"פסיכולוגיה עברית" [ נובמבר, 2009]. המאמר עוסק באובדן חוויית העצמי של הפוסט-טראומטי ובחוסר הנגישות לטפל בחווית אובדן זו מצד הנפגע ומצד הקרובים והמטפלים. תוך כדי כתיבת המאמר ועיסוק בנושא האובדן והאבל, נעשיתי מודע לכך שיש לי עניין אישי בנושא שמביא אותי לזהות אובדנים ולפעמים גם להזדהות אתם, וכך מדעת או שלא מדעת, לאפשר לחוויית הצער והאבדן בחיי המטופלים להיות נגישות יותר להם ולי. המודעות הזו עזרה לי לקרוא לחוויה הפנימית שלי בשם, ולראות שלא המצאתי אותה. קוראים לה מלנכוליה.

 

מודעות להיותנו בני חלוף

לפי הבנתי, מלנכוליה היא הרגשה, או אולי הלך רוח, שנובע מתוך מודעות [awareness] נמשכת להיותנו בני חלוף, ללא קשר למידה בה אני שמח, או למידה בה אני חש שאני מגשים את עצמי. מודעות זו באה מתוך התעניינות בקיום, בעצם הקיום, בהתחלות, בהתהוויות, בסיומים ובפרידות, מאנשים, ממקומות, ומשלבים שונים בחיים. אל המונח מלנכוליה התווספו עם השנים משמעויות והגדרות שאפיינו אותה כסוג של "הפרעה במצב הרוח", אם להשתמש במינוח של ה DSM, בתוך רצף מצב הרוח, המתחיל בתחושת עצב ומגיע עד למצבי דיכאון שונים, הכולל דיכאון תגובתי וכן דיכאון מאג'ורי.

בחרתי במאמר הנוכחי, לראות את המלנכוליה לא כהפרעה נפשית אלא כמאפיין קיומי של חוויה לא ברורה ולא תחומה של אובדנים, זאת ברוח ההבחנה הבסיסית של פרויד במאמרו "אבל ומלנכוליה". הבחנה זו השתרשה עמוק בתודעה של אנשי מקצועות הטיפול, כך שנראה שאנו משוכנעים שאם האבל אינו מגיע לסיומו, זוהי מלנכוליה או אבל פתולוגי. כשמגיעים לנקודה בה יש צורך ממשי לאבחן התנהגות אבל של מטופל מסויים, מגלים שבספרות המקצועית, הדיון בנושא אינו "סגור". להבנתי, הסיבה לכך שאין הגדרות ברורות ומדוייקות למצבי אבל נורמליים ופתולוגיים נובעת מכך שפשוט אי אפשר לערוך הבחנות תיאורטיות ברורות בכל הנוגע לכל אותם "עניינים לא סגורים", כמו יחסים של האדם עם הדמות שהלכה לעולמה. הדמות שנפטרה הלכה לא רק "מעולמה" כי אם גם מעולמו ולקחה עמה חלקים של העצמי, שהיו מחוברים, ומצויים כעת במרחב האינטר-סובייקטיבי, בין החי והמת. במציאות ובשגרה פוגשים אנשים רבים שנושאים עמם את האובדן, שהופך להיות מעין בן לוויה קבוע בחייהם. בארץ מצב זה הוא גם חוויה קולקטיבית, הן מתוך המציאות היומימית, והן מתוך המורשת של העם היהודי, שלעולם אינו שוכח דבר מעברו, במיוחד אובדנים, ימי פורענות וגלות.

המשך המאמר נעשה דרך כתיבה אישית, רפלקטיבית, על החוויה המלנכולית שלי לאורך שנים, ועל ההבנה שאני מנסה לשתף בה את הקורא לגבי מה שאפשר לכנות במונח “מלנכוליה קיומית”. התנסות זו לקחה אותי לא אחת לכיוון של יצירה, במאמץ לתת מילים להתנסויות עמומות שקשה להסבירן בלקסיקון המילולי הרגיל – במקרה שלי אלה הן בעיקר חוויות שקשורות ברגשות עצב והחמצה, שהסיבה הגלויה והממשית שלהם היא אפשרית אבל לא הכרחית, חוויות של געגועים, ותחושות של חסר, היעדר, או אין. וילאם ג'יימס [ 1984] מקדיש פרק בספרו "החוויה הדתית לסוגיה" כדי לתאר ולהסביר עד כמה הנעלם הוא ממשי. הפרק נקרא "ממשותו של הנעלם", ובו הוא מציג את העמימות הקיימת בגבולות בין המוחשי והבלתי מוחשי. הוא מביא אותנו להבנה שהנעלם יכול לעורר בנו רגש חזק לא פחות, ולפעמים אף יותר, ממה שישנו. אני סבור שרגש זה יכול לעורר בנו מלנכוליה מתמשכת לנוכח הבלתי מושג.

בילדותי הייתי עסוק בשאלה מה יש מעבר לשכונה בה גרנו. כדרכם שלי ילדים, הייתי עם סימני שאלה רבים: מה יש בקצה הסמטה? מי הם האנשים שאנו פוגשים? לאן הלכו אלו שאמרו עליהם שהם "מתו"? אולי זו היתה סקרנות אך בו-בזמן היו אלה פחדים שנגעו למה שגלוי ומה שנסתר, למה שיש לו סוף ולמה שאין לו סוף. אחד הזיכרונות המוקדמים שלי, סביב גיל שבע, מתרחש בתקופת הקיץ, בבגדאד. היינו ישנים אז על הגג ואני הייתי מביט ארוכות לעבר הירח ותוהה מה הם הכתמים שעליו... מאחר שלא קבלתי תשובה מספקת מהמשפחה – (אמרו לי שאלו הם "אבות האומה") – קניתי זכוכית מגדלת והייתי מסתכל בעזרתה על הירח. כמובן שלא החכמתי מכך יותר מדי. רציתי כנראה לדעת מה יש שם במרחקים, ואולי בעזרת זכוכית המגדלת לקרב את המרחקים אלי. הנעלם היה ממשי בשבילי. בימינו ילדים והוריהם יודעים לחפש תשובות לשאלות כאלה באינטרנט או באנציקלופדיה... אולם אני גדלתי בתקופה בה החלום והמיתולוגיה היו חלק אורגני של חיי היום יום, תקופה בה חלמו ופירשו חלומות כדרך שגרה.

 

היא תמיד נמצאת

אני מכיר את ההרגשה המלנכולית כמעט כל חיי. מידי תקופה מלנכוליה באה לבקר ולארח לי לחברה. כדי לתת את הטעם, אני מביא קטע שכתבתי פעם בשבת אחר הצהרים אחד בחודש מאי 1995, מעין שיר ברוחו של קיפלינג בפואמה שלו IF .

 

מרקחת מלנכולית

אם - אתה קצת חולה ועליך לבלות שעות ארוכות בביתך ובמיטתך,

אם - מקשיב אתה בתשומת לב לחולשת הגוף, לכאב בחזה ובעיניים,

אם - אתה עובר מידי פעם ליד המראה לראות אם הברק בעיניים כבר חזר,

אם - אתה שוכב ונזכר בעבר ורואה עצמך מחייך, שמח, עצוב ובוכה, צעיר ולפעמים טיפש כל-כך,

אם - בשעות ההרהורים הממושכים על מה שתקין ומה שלא תקין בך ובעולמך דאגותיך ממריאות וגדלות יחד עם חשיבותך העצמית,

אם - העתיד שקודם היה סלול לפניך כמו הכביש המהיר לבירה מתקדר ומתמלא ערפילים והדרך לאיתקה נהיית מלאת חתחתים,

אם - נדמה לך שקסמך פג לעולמים והעלמות כולן נסו יחד עם הצללים,

אם - חשש מתחיל לקנן בך שהעולם יכול להסתדר בלעדיך,

אם - גם ציוץ הציפור ליד חלונך וזריחת השמש אינם מזכירים לך שזהו יום חדש,

אם - יכול אתה לקרוא או לכתוב שורות אלה כשכואב בחזה ואתה קודח,

אם - יכול אתה אז להאזין לנוקטורנות ולפרלודים של שופן תוך כדי עצבת,

אזי -

תוכל לדעת שגברת מלנכוליה מארחת לך לחברה, ומקישה לך שירים במקלדת.

 

זה כנראה לא מתיישן לעולם. ולאחרונה מלנכוליה באה לבקר שוב, כמו נפש תאומה. אני רואה ומבין איך זה קיים בחיים של אנשים שאני פוגש, בין אם הם מדברים על כך ישירות ובין אם לאו.

פרויד [2002] דיבר על אבל ומלנכוליה, כאשר האבל מתואר כתהליך בו אדם חש צער על אדם שאבד לו, והוא מתאבל במובן שהוא מסוגל בתהליך האבל להיפרד ולוותר עליו לטובת קשרים עם אנשים אחרים. לעומת זאת, במלנכוליה ישנה חוויה של צער, אבל מדובר ב"אובדן בעל אופי רעיוני יותר", כלומר לאו דווקא ממשי ומוחשי, ולעיתים אין לאדם מושג ברור מה אבד לו. זאת היא כנראה החוויה המלנכולית, חווית צער ואבדן כחוויה קיומית מפושטת שנמצאת ומלווה את החיים וטעמם בכל מה שעושים. האובדן מעורר מלנכוליה ולא אבל כאשר ישנם כנראה שורשים ושריגים רבים הקשורים לאותו אובדן ואין דרך להגיע אליהם ולקרוא להם בשם, כמו "שם קובץ", שאפשר לשלוף ממאגר הזיכרונות. אני חש שאנשים אותם אנו מאבדים אינם רק אובייקט שאבד ואפשר וצריך להחליפו. הם משאירים בנו סימנים וחריצים ושריטות בכל המערכת הפסיכו-פיזית שלנו. אנשים שהיו ועזבו את חיינו ממשיכים להיות בתוכנו. הם יכולים לעזוב את הזיכרון המודע שלנו, אבל תמיד יהיו שם, תמיד נתגעגע אליהם או נכעס עליהם כי הם כבר בתוכנו. אנחנו נוטים לא לשים לב לדברים שהם חלק המה שנהיינו, או שהפכו להיות חלק מאתנו.

יתרה מזו: אובדנים של קרובים ויקירים מעוררים בנו מודעות מוגברת לסופיות שלנו ומודעות זו כרוכה בכאב, חרדה ועצב. אבי נפטר בהיותי בשנות השלושים לחיי. נעשיתי אז, כאילו לראשונה, מודע לנוכחות של המוות ולסופיות, כאילו המוות נעשה קרוב יותר כי אבי אינו עוד איתי. במהלך השנים הרבות שחלפו מאז מותו, נראה לי שהוא חי בתוכי ויש בתוכי דו שיח אתו, ועם הזיכרונות ממנו, עמום או ברור יותר, ונדמה לי שיותר משאני נפרד ממנו, אני חש עצמי קרוב יותר אליו. העצב או המלנכוליה נוכחים גם כשאני נזכר ברגעים שמחים ומשעשעים שחווינו יחד. בו בזמן, אני רואה שכשהיה בחיים הייתה החמצה מסויימת בקשר ובקרבה בינינו. אני הייתי הבן הצעיר במשפחה, והוא היה עסוק בדאגות פרנסה וקיום של גבר צעיר.

למלנכוליה יש צבע [ מעניין צבע=עצב] שצובע את הכל בגווניו ובצלליות שלו. האם זאת אינה האומנות – לעצב ולצבוע את הקיום העובדתי, הסתמי לעיתים, של שחור לבן בינרי לפיו הכל מתנהל בחוקיות צפויה מראש? נראה שחווית הצער והאובדן העמומים מובנים ומלווים אותנו בכל מעשינו. אלו הדברים שהחמצנו, אלו החיים שלא היו, או החיים שהיו ואינם עוד, הקשרים שהיו ואינם עוד, המקומות בהם הלכנו ושכנראה כבר לא נהיה בהם. אפשר להתאבל גם על דברים שעדיין לא קרו מתוך ידיעה פנימית אונטולוגית שהם יבואו וילכו, וכל אלה הם מעין גרסאות שונות של התנסות בסופיות, או ידיעת הסופיות, שמותירה ארומה משלה בכל השתוקקות שלנו. ארוינג יאלום [2008] הציע שחרדת מוות מסתתרת ברבות מהמצוקות המוחשיות שלנו ושחרדה זו היא חשובה, כי המוות אינו עניין שנמצא "שם", הרחק מהנוף שלנגד עינינו, הוא איתנו.

 

"עולם משוער בלבד"

אבל איך עוסקים באבל על מה שלא היה? להבנתי מצב זה מתהווה בשל המודעות לבחירות שעשינו, ולאפשרויות שהיו פתוחות בפנינו במצבים שונים. כשאתה נעשה מודע לאפשרי – אתה נעשה מודע לבחירה ולוויתור שעשית. זו סוגיה שאני נוגע בה דרך דברים שכתבתי בהזדמנויות שונות. הנה קטע שכתבתי במרץ 1998.

 

החיים שלא היו

החיים שלא חיינו אותם הם אלה שהבחנו בהם וידענו על קיומם ולא פתחנו עצמנו אליהם. כשראינו אותם והפנינו מבטנו משם או עצמנו את עינינו. שמענו שהם מדברים אלינו ולא נענינו להם. הלב ידע שהם מחכים לנו ולא התפנינו לפתוח עצמנו. התשוקה אותתה, אמרה "הנה אני, הנה אני" ואמרנו לה "לא עכשיו, לא פה". השיר רצה להופיע בשעה אלמונית ואמרנו לו "אני לא יכול, אני לא יודע, אני לא מספיק, זה לא מתאים עכשיו". כאשר הטיול לצפון נדחה ונדחה מכיוון שאין די זמן ואין די מזומנים. כשרצינו לומר מילת עידוד לחבר או לחברה והחזקנו את החיבה בתוכנו במקום להעביר אותה, בעיתה, ליעדה. כשרצינו לשבת על ספסל בחורש ולקרוא מעט והיינו עצלים מדי או חסרה לנו מעט שלוות נפש לשבת במקום אחד. כשהזעפנו פנינו אל חברנו בני האדם במקום להביט ברוך אל חלונות נפשם. לכל אחד יש לידו, אולי מעט אולי הרבה, מן החיים שלא נחיו על ידו. אלה הם אולי הדברים שהוא אוהב ומוקיר מכל, אך נבצר ממנו לחיותם מתוך חרות...

וישנם עוד את החיים שאדם אפילו אינו יודע על קיומם ואולי עושה, מדעת או שלא מדעת, כל מאמץ להרחיקם אל מחוץ לתחום הכרתו. אולי אינו מוכן עדיין לאכול מעץ הדעת. ואולי שם, דווקא שם, יש משהו עבורנו, עבור הישות הפנימית שלנו, שאין לה מקום ואין לה זמן, והיא בכל מקום ובכל זמן. אולי מעבר לעולם הנראה, יש משהו שממתין שנפקח עיננו לראות, שנפתח את אוזננו לשמוע, שניתן ללבנו להרגיש ולהתמסר לאותו קיום פלאי... תאר לך שתחייה את החיים שניתנו לך ותגלה בצהרים או אחר הצהרים של חייך שאלו לא היו חייך שלך. תאר לך שתגלה שחיית את החיים של הוריך, את החיים של ילדיך, את החיים שקראת עליהם בעיתון. תאר לך שישנה גם האפשרות שתוכל לטעום מעט מעץ החיים, שתגלה את חייך שלך, שרובם עדיין לא ידועים לך, ושתגלה שאתה יכול להמציא אותם, לחלום בהם ולצאת למסע לגילוי המסתורין והקסם של נפש אינסופית.

לא אחת אני תוהה מה היה בעצם בעבר, בכל מיני מצבים. כשאני בוחן אירועים והתנהגויות שלי במבט חוזר, הדברים נראים אחרת. הזיכרונות משתנים, נצבעים בצבעים ובמשמעויות אחרות. אפשר לזהות זאת בזיכרונות של מטופלים, כאשר מזמנים מחדש זיכרון ובוחנים איך עכשיו הוא נראה, מגלים פרטים נוספים או אחרים, רגש אחר, ממה שהיה לפני או אחרי האירוע הנזכר, ובמצב של חסד נפתחת פנורמה לקטעים שלמים מחיים שהיו חתומים במפגש הראשון עם הזיכרון.

הקטע הבא, לקוח מתוך התבוננות מספטמבר 2008, מתאר את החוויה של הרגשה חמקמקה לגבי מה שהיה או לא היה.

בדרך ראיתי סתיו. הרוח מעיפה עלים, עיתונים, שקיות ניילון, והכל מתעופף בתזמור משונה, לכל הכיוונים, כאילו זה לפני או אחרי משהו, כמו סתיו, כמו מעבר של מצבי רוח, מסרים, חיים וכל מה שעובר, חולף עם הרוח והזמן, והעננים והשמיים שנהיים אפורים בתזוזה, והמחשבות והרגשות, ותוך כדי אני מתגעגע לפתע לכל מה שהיה, למי שהייתי, אבל במחשבה שנייה ושלישית, האם אני יודע מה היה? מה הייתי? מה היה או לא היה?

יש כנראה אין ספור דרכים לבטא את המלנכוליה הקיומית... האם זה לא מה שעושה האומנות מראשית ימיה, מייצרת וריאציות שונות של הקיום? האם לא זה מה שכל בני אדם עושים תמיד, בוררים בין ההכרחי והאפשרי ומרחיקים לארץ פנטזיה את מה שלפי הרגשתם ודעתם לא היה אפשרי וגם לא יהיה אפשרי להם בחייהם?

 

הנה קטע של ט.ס.אליוט מהפתיחה של ארבעת הקוורטטים שלו, שפותח התבוננות על היש והאין בממד הזמן:

זמן הווה וזמן עבר

שניהם אולי הווים בזמן עתיד

וזמן עתיד אצור בזמן עבר.

...

מה שיכול היה להיות הוא הפשטה

ומוסיף להיות אפשרות תמידית

בעולם משוער בלבד.

נראה לי שהפער הזה בין ה"עולם המשוער בלבד" לממשות של הקיום העכשווי, בזמן עבר או בזמן עתיד, הוא מדגרה או מעבדה פנימית ליצור המלנכוליה. המציאות הגשמית היא התגשמות חלקית ומוגבלת של אפשרויות "טהורות" בחלל ובזמן לפי התורה הפילוסופית של עמיהוד גלעד [2005]. לפי תורה זו קיים מרחב רוחני כולל-כל ["אפשרויות טהורות"] שאנו פוגשים חלקים שלו בהתנסות שלנו בפועל. למשל, אנו מכירים את האהבה כפי שהכרנו והתנסינו בה הלכה למעשה, אבל התנסות זו יכולה להיות רק פן או אפס קצהו של אותה אפשרות או מהות שהיא "אהבה". הפער הזה מתסיס כנראה בתוכנו את הכמיהה לדעת עוד ולרצות עוד ולכן גם לחוש עצב ומלנכוליה כשאיננו מצליחים לחוות חוויה נרחבת ומלאה יותר של אהבה או חופש.

 

האם מלנכוליה היא דיכאון? דיכאון קליני?

הנה מה שכותב אנדרי סולומון בפתיח מאמר בשם "אנטומיה של מלנכוליה" [1998]:

"ההתנסות שלי עם דיכאון קרתה לאחר שכבר פתרתי את רוב בעיותיי. השלמתי עם פטירתה של אימי שאירעה לפני שלוש שנים, הוצאתי לאור את ספרי הראשון, הסתדרתי עם בני משפחתי, יצאתי בשלום ממערכת יחסים הדוקה עם חברתי שנמשכה שנתיים, רכשתי בית יפה וחדש, הצלחתי בכתיבה. בדיוק כשחיי לבסוף נראו כמתנהלים על מי מנוחות, התגנב הדיכאון לתוכם וקלקל הכל".

הדיכאון פשוט "התגנב" לתוך החיים שלו כאילו משום מקום. הוא כותב בסוף המאמר שההיפך מדיכאון זה לא אושר אלה חיוּת. הדיכאון התגנב לתוך החיים שלו ולקח את החיות שלו. אפשר לומר שהתגנב פירושו שהתחולל בתהליך מתחת לפני השטח [בתת מודע] ולכאורה בניגוד לנסיבות החיצוניות שהראו הצלחה וסגירת פרק בחייו. הוא המשיך להיות עצוב אבל הייתה בו חיות, וזהו מצב שונה. הוא יצא מהדיכאון ונשאר מלנכולי. את זה קשה כנראה לרפא בעזרת פרוזק. אנו יכולים לתהות על העיתוי המיוחד להופעת הדיכאון. האם העיתוי להופעת הדיכאון של סולומון סימן סיום פרק בחייו? האם פרידות כמו הפרידה מאמו שנפטרה ומבת זוג שהייתה לו הם עניין שניתן "לסיים"? סולומון מתייחס אמנם לקראת סוף המאמר למשמעויות הרגשיות של אותן פרידות אבל הוא אינו מפתח את הנושא כבעל חשיבות ממשית בהופעת הדיכאון.

מסע דומה עם מסקנות דומות אפשר למצוא בדיווחיהם של עשרים ואחד יוצרים שהתנסו בדיכאון. כולם או רובם חוו מלנכוליה והתנסו בדיכאון קליני, ורובם עברו מסע של ניסויים בתרופות, שכללו מעברים מתרופה אחת לתרופה אחרת, עד שנעשו מומחים לתרופות נגד דיכאון.... הדברים הופיעו בתרגום עברי בספר בשם "רוח רעה" בעריכת נל קייסי [2005]. אחד המאפיינים החוזרים בתיאוריהם של הכותבים הוא שהייתה להם הבחנה מודעת ברורה למדי בין התודעה המלנכולית שלהם לבין הדיכאון, והם הצליחו להתבונן על עצמם ועל מצבם גם כאשר היו שרויים בתוך הדיכאון.

אביא דוגמה מעניינת במיוחד בבהירות שלה. צ'ס טווייצ'ל כותבת: "אני רוצה לחקור את פקעת המילים הזאת – את האטום הזה של תודעה, נפש ואני – באמצעות עיון בדיכאון שממנו סבלתי כל חיי, וביחסו לשירה... חקרתי את תכונותיה של כל תרופה במעבדות הנפש והגוף שלי והגעתי לאי-אלו תגליות מבלבלות, אך בסופו של דבר מעודדות, בעניין טבעה של הנפש ושפתה. הראשונה שבהן היא שהיצור הזה חמקמק מכיוון שיש בכוחו לשנות את צורתו, וכמו נוסע שאינו נושא עמו מטען רב הוא מדלג בקלילות מתרופה לתרופה כעובר מדינה למדינה. הנוסע הזה לומד כי בכל המקומות הזרים הללו מדברים באותה שפה, מדויקת, לא מקושטת אך שובבנית במקצת. בשפה הזאת אני רוצה לכתוב את שיריי, מכיוון שזוהי שפת התודעה שלי, זהו חלקי הזעיר בזרם, ובמקרה זה גם משהו שאני מכוונת אותו באמצעות תרופות פסיכיאטריות...ומה אם האני הזה הוא פיקציה של ההיפותלמוס? מלבד המסקנה הלא נעימה שייתכן שאיני אלא קוקטיל גרוע של חומרים כימיים, הרעיון המטריד נשמע כאילו נלקח מתורת הזן, או כמו מדע בדיוני [מטריקס]... הדבר שאנו חווים אותנו כ"אני" שלנו אינו אלא השלכה מנטלית, רעיון משתנה; כדי לראות את העולם כפי שהוא, עלינו לשכוח את ה"אני". שכחת האני משמעה הבנת טבעו האמיתי, ההבנה שהגבול התוחם בינו לבין העולם הוא דמיוני. לכן נחשב ה"זן" לחקר ה"אני"" [עמ' 36-33].

סולמון במאמרו [1998] וכמה כותבים בספר של נל קייסי [2005] עומדים על ההבחנה בין מלנכוליה ודיכאון. למשל, סוזנה קייסין שכותבת פרק "בזכות המלנכוליה": "עצבות או מצב רוח קודר, כך כתוב במילון, מן "המרה השחורה" היוונית. ההגדרה השנייה היא התבוננות נוגה או הרהור נוגה. קיטס כתב שיר הלל; רוברט ברטון שרטט את האנטומיה שלה; פרויד כתב עליה מאמר חשוב. עוד לפני שזכתה להיקרא בשמה החדש, דיכאון, הייתה המלנכוליה תופעה נפוצה והכל קיבלו אותה כחלק מהחיים....[ ..]

... כל זה נחלת העבר, ואם לא הכל, לפחות קבלתה של המלנכוליה כחלק בלתי נפרד מהחיים. כיום כולם מתלוננים עליה, אם נשפוט על פי המאמרים הביוגרפיים ועלוני הסברה למניעתה. גם אני נושאת באשמה לחלק מן השטף הזה.. אני חושבת שמלנכוליה היא דבר מועיל. אם נבחן את מרכיב ההתבוננות הנוגה או ההרהור הנוגה, נגלה שהמלנכוליה היא מקור לציורים ולספרים רבים [אפילו של המלינים עליה], לתובנות מדעיות רבות, לפתרון מריבות רבות בין בני זוג וחברים, ולתהליך הפיכתנו לאנשים בוגרים"[עמ' 49].

הכותבים התעכבו פחות, או כמעט שלא, על הסיבות הרגשיות לדיכאון, אירועים טראומטיים או חוויות אובדן בחייהם. יתכן שהחוויה שרצו להעביר באופן מיוחד היא אותו פיצול בין הדיכאון ש"מתגנב" לחייהם ועושה בהם שמות, לבין התודעה המלנכולית שלהם שמאפשרת להם להחזיק את ראשם מעל המים.

 

טראומה ומלנכוליה

יש משהו מעורפל באווירה המלנכולית והדיכאונית בה אדם חי בהעדר שמחה או חיות. אני רוצה להביא את ההיבט הזה של תגובה מלנכולית ודיכאונית בעקבות טראומה ממשבר ביחסים, כפי שמוצגת בסרט "אהובת הקצין הצרפתי".. הדוקטור, הפסיכיאטר בסרט, אומר שהאשה המסתורית שנראית עומדת על המזח ומביטה הרחק אל הים ואל האופק [משחקת אותה מריל סטריפ] סובלת מסוג של דיכאון שהוא מאפיין אותו כמעורפל, "obscure", "סתום, שחל עליו איפול, אלמוני" [לפי המילון], משמע – שקשה להבין אותו. הוא מצטט רופא גרמני בשם הרטמן "אשר חילק את הדיכאון לסוגים שונים. לאחד קרא 'טבעי', כשהכוונה היא שאדם נולד עם מצב רוח עצוב. לשני הוא קרא 'דיכאון שתלוי בנסיבות', ולסוג השלישי קרא 'דיכאון לא-ברור [obscure]" - אותו הזכרתי. לפי הסיפור האשה סבלה מאובדן ונטישה, ואלו נוטים להישאר בפנים והופכים לחוויית העצמי החדשה שלה. היא יודעת בוודאות שהקצין שהיה לה קשר קצר עימו לא יחזור. נראה שחוויית הנטישה מאיינת אותה והיא נהיית כולה צער ועצב. אין לה למי ולמה לחזור. לעזוב למקום אחר היה יכול להקל עליה, אבל היא לא רוצה בכך. "העינוי הפך אצלה לעונג", אומר הפסיכיאטר. לדעתו, היא לא רוצה להבריא. בדיעבד, בסופו של הסרט, אפשר להבין שהאהבות והנטישות והדכאון שלה היו חלק מתהליך האינדוידואציה וההגשמה העצמית שלה.

נראה שזה מה שעושות טראומות לבני אדם – הם מאבדים משהו, אולי לתמיד, ולעיתים חווים באופן כרוני את האובדן. אובדן זה קשה להגדירו ולכן קשה גם לסיים את האבל. אותם אנשים מצויים כנראה במצב מלנכולי. הרחבתי על כך במאמר קודם על ה"אבל שלא נעשה", מאחר שזהו אובדן עמום ובלתי מוחשי [2009]. בהקשר זה סטולורו [ Stolorow ,2007] מדבר על התהום שנפערת בין האדם הטראומטי לחברה הנורמלית, כשהוא סובל מתחושה של ניכור ובדידות. "העולם מתחלק לשתי קבוצות: הנורמליים והטראומטיים... אין סיכוי שנורמלי יקלוט אי פעם את מי שעבר טראומה" [שם, עמ' 14, ציטוט של מטופל שלו].

"נראה לי שהחיים שלי רחוקים מעצמי" - הוא תאור מייצג של אדם הסובל ממלנכוליה, לפי ויקיפדיה. "ביני לביני מפריד נהר אפל, ערפילי", רשמתי פעם, כך שהתיאור מויקיפדיה מתאים לחוויה שלי... אחדים מהכותבים שהזכרתי מדברים על קיר בתוכם או בינם לבין העולם, ברוח "פעמון הזכוכית" של סילביה פלאת. זוהי הפרדה שמגֵנָה אבל יחד עמה מתקיים געגוע לחלקים שונים של עצמי, שאינם נגישים לי. מדברי אנדריי סולומון אפשר לראות שהדיכאון הוא לא הגיוני, לא רציונלי. "הדיכאון הוא מגוחך", אומר סולומון, אבל גם מוות ופרידה אינם "הגיוניים" בעליל. אני מעלה כאן את הסברה שהכחשת המוות והאובדנים היא פוטנציאל לדיכאון המתגנב, מוות קטן שמסרב להיעלם מתוכנו, מיסוך לתגובה הרגשית לאין, לריק. אני סבור שדווקא המלנכוליה נובעת ממפגש, מודע או פחות מודע, עם הפגיעות, עם תחושה עמומה של האין, או של מה שהיה ואיננו, או של מה שיבוא וילך... הזמן, החיים, הילדות, האהבה, ההזדמנויות, השבילים שלא הלכנו בהם. מלנכוליה היא מצב ביניים רגשי בין דיכאון ועמדה מופרזת של "מוכרחים להיות שמח", הלך רוח טבעי ומציאותי למדי המשקף את המורכבות של חיינו והיותם חד פעמיים ובלתי ניתנים למיצוי.

 

ישראל אלירז כותב:

יצאתי מן המקום אליו

אליו לא אשוב לעולם

 

ולא זכרתי היכן החניתי את נפשי

והאם נותר ממנה דבר

שהוא נצחי.

[לפני הדלת, מעבר לקיץ,2006, עמ' 21].

כתבתי פעם מכתב לאישה אלמונית, כנראה מענתי אותו אל האנימה שלי, הלא היא דמות האישה הפנימית בנפשו של הגבר. המכתב הוא קריאה לחלק בתוכי להגיע אלי ולהכרה המודעת שלי, חלק שבלעדיו איני יכול להרגיש את עצמי שלם, ולכן אני מחפש אותו וכואב את חסרונו. המכתב, אותו חזרתי ושכתבתי מספר פעמים פונה ל"חברה אלמונית יקרה", ומסתיים בשורה "את, כמו הנצח, נמצאת מעבר לגבולותיי האישיים”.

 

געגועים ומלנכוליה

געגועים מייצרים מלנכוליה ומתדלקים אותה, כי הם מבטאים את המרחקים ביני לבין חלקים של עצמי שאינם זמינים או נגישים לי בזמן הווה. זה יכול להיות כמו הגעגוע למשהו שאיננו [האישה האלמונית]. זה יכול להיות למה שהיה ואיננו. באחת הפעמים שנתקפתי געגועים, בעקבות נסיעה לחו"ל של חברה טובה, אספתי הגדרות ואמירות הקשורות לגעגועים. קראתי לטקסט הזה "קובץ געגועים". אך מהם "געגועים"?

מילון אבן-שושן מגדיר געגועים: "כמיהה, כיסופים, תשוקה עזה לראות מישהו או משהו כדי להיות בקרבתו, וכשנאמר שאדם התגעגע פירושו ש'כלתה נפשו אל... בשפה האנגלית יש לנו את המילים Longing, Yearning, ו Nostalgia שמוגדרת כ "home sickness". הגעגועים לפעמים באים, לפעמים "תוקפים". כמה מוזר, מתקפה של געגועים... זה כמו שחסר לנו תוסף כמו B 12 אוו מגנזיום כדי להרגיש בריאות וזרימה. החסר כמו מתקיף אותך או מכאיב לך, עד שתקרא לרופא או תישא תפילה. הפועל האנגלי to miss פירושו "החטיא, החמיץ, פספס, התגעגע", כלומר זוהי בפשטות תחושת החסר בצורותיו השונות.

הגעגועים הינם, לכאורה, תמיד כמיהה לחסר. אז איך יכול להיות שאני מתגעגע לבִתי גם כשהיא נוכחת לידי? יתכן שגעגוע הוא סימפטום של אהבה, שלעולם כנראה אי אפשר לרוות ממנה... לפני זמן כתבתי את הקטע הבא:

להתגעגע למי שהוא לעולם בלבך

חורפי, כמו חורף, גשום, סוער, שקט, סוער שוב, גשום, שקט, מתבהר, רוח במקום גשם, מעט שמש, אי של שמש וכחול, העצים נעים אנה ואנה, נדים בראשם עם המצב. הפסנתר של בך בסוויטות הצרפתיות מנעים לי את זמני כאן. כל ימי אני מתגעגע, אבל למה? למי? אולי זוהי מחלה קיומית להיות בגעגועים, גם למה שישנו בחיי, לא רק למה שאיננו.

עוד קראתי אתמול כתבה על מירה באי [חיים אחרים, 124] משוררת הודית מפורסמת, בעקבות תרגום משיריה ע"י פנינה בר, שאומרת משהו כזה: "בגעגועי המאמין מובלע פרדוקס – להתגעגע למי שהוא לעולם בלבך, חלק ממך. מירה באי נעה במתח שבין הניתוק בממד ה'פיזי' לבין האיחוד בממד ה'מטפיזי'. התשוקה היא לאיחוד מיסטי והפרדוקס הוא שאין חוויה של איחוד מלא; עצם הגעגוע לאהוב הוא הפגישה עימו ועצם חסרונו הוא היותו".[סלעית אחי-מרים, ינואר, 2007].

אולי אפשר לומר בפשטות שגעגועים הם הכאב והעצב בחויית הנפרדות והרצון לאיחוד ושלמות.

אני כנראה יכול למשוך עוד ועוד שורשים ושריגים שמובילים לפינות וזמנים בחיי, שאני כמו רוצה להכיר ולפגוש מחדש, אולי כדי להשקיט את המלנכוליה, לחוש משהו מהקיום שהיה, כדברי מילן קונדורה: Happiness is the longing for repetition.

 

מילות סיום

קיטס משתמש במונח "נפש עצובה" [ mournful Psych] בשירו "אודה למלנכוליה" ולדבריו המלנכוליה מובנית בתוך ההתנסות האנושית של רגשות עונג ושמחה, מאחר שכל רגש בקצה שלו מוליד את היפוכו, ובגלל הטבע הדו-משמעי שלנו [NORTON ,1962]. המלנכוליה נולדת מתוך התנועה הדו-ערכית הזו, היא מתהווה מ"חומרים" שנוצרים בגוף-נפש כאשר חשים געגועים. גם הזמן הוא מהחומרים מהם נוצר הכאב והאושר.היא, הלא היא מלנכוליה, נמצאת או מתהווה ב"מחוז הדמדומים" אותו מתארת בצורה מופלאה המשוררת רחל חלפי, כאשר "כיוונים מסתמנים בו למחצה וחוזרים בהם למחצה/ ומוזרים בו למחצה מוזרים / רצונות מצויים בו בתורת נוזלים..." [ 2002, עמ' 170].

המלנכוליה היא מרקחת של "געגועי החיים אל עצמם", כפי שאמר חליל ג'ובראן על הילדים שלנו. זהו החומר ממנו מציירים וכותבים שירים, כדי לתת צורה למה שאין לו שם וגבול, לזרימה של האינסוף לתוך המרחב הסופי של הגוף והנפש. אנחנו מתגעגעים או כמהים לא רק למה שהתנסינו בו ואנו חשים בחסרונו, אלא גם לאותו דבר שהוא סתום, בלתי ניתן להסבר, אל אותם חיים שנסתרים מעיננו וחומקים מאיתנו...

 

מקורות

אליוט, ת.ס., ארבעה קוורטטים, המעורר, 1999[בתרגום אסתר כספי].

אלירז, י. לפני הדלת, מעבר לקייץ, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006.

ג'יימס ו., החוויה הדתית לסוגיה, הוצאת מוסד ביאליק – ירושלים, 1984

חלפי, ר. מקלעת השמש, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002.

טוויצ'ל, צ'. צעצועים בעליית הגג. אצל נל קייסי [עורכת], רוח רעה – סופרים כותבים על הדיכאון, הוצאת כתר, 2005.

יאלום, י. להביט אל השמש,הוצאת דביר, 2008.

כהן מנשה, האבל שלא נעשה: הסיפור שאינו נגמר של הפוסט-טראומה, פסיכולוגיה עברית, 2009.

סלעית אחי-מרים, "חיים אחרים", ינואר 2007, גיליון 124,עמ' 32-35.

עמיהוד גלעד,אהבה ואפשרויות אחרות, נהר הוצאת ספרים, 2005

פרויד, ז., אבל ומלנכוליה, הוצאת רסלינג, 2002.

קייסי נל [עורכת], רוח רעה – ספרים כותבים על הדיכאון, הוצאת כתר, 2005.

קייסן ס. בזכות המלנכוליה. אצל נל קייסי [עורכת], רוח רעה – סופרים כותבים על הדיכאון, הוצאת כתר, 2005.

 

Keats, J. Ode on Melancholy. In Norton Antology of English Literature, Vol. 2., 1962

Solomon,A. The New Yorker,12 January,1998. http://benafshenu.jerusalem.muni.il/psycology/menalcoly.htm

Stolorow, R.D., Trauma and human existence, 2007. The Analitic Press, N.Y.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

כהן, מ. (2010). בעקבות המלנכוליה. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 26/9/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2452

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

מנשה כהןמנשה כהן2/6/2010

ליעל בקשר למלנכוליה [ל"ת]. תודה להתחברות ולמשוב שלך..

יעל ליכטשיעל ליכטש23/5/2010

תודה על מאמר מרתק ביותר. המאמר היה כל כך מעניין שהעדפתי לקרוא אותו בחלקים, לאט לאט. הוא כתוב באופן פואטי ומרגש והרעיונות וההגיגים שהעלת ממש דיברו אליי.
שמחתי למצוא התייחסות לנושא כל כך מרתק ועמום. הרגשתי שהצלחת קצת להבהיר את עבורי את תחושת המלנכוליה וליצור תמונה שלמה יותר שלה...

יעל ליכטשיעל ליכטש23/5/2010

תודה על מאמר מרתק ביותר. המאמר היה כל כך מעניין שהעדפתי לקרוא אותו בחלקים, לאט לאט. הוא כתוב באופן פואטי ומרגש והרעיונות וההגיגים שהעלת ממש דיברו אליי.
שמחתי למצוא התייחסות לנושא כל כך מרתק ועמום. הרגשתי שהצלחת קצת להבהיר את עבורי את תחושת המלנכוליה וליצור תמונה שלמה יותר שלה...