פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
בעיות תנועה

בעיות תנועה

רועי סמנה | 10/12/2013 | הרשמו כמנויים

"רכבת יוצאת אל עבר יעד x במהירות y. אחרי z שעות חורגת הרכבת באופן פתאומי מהמסלול שיועד לה. תוך כמה זמן, אם בכלל, היא תגיע ליעדה?"

מטפלים, כמו כל יתר בני-האדם, יודעים להעריך תנועה קדימה, אפילו מייחלים לה. גם עם תנועה אחורה לומדים לחיות בשלום, עם הזמן. הרי הרגרסיה, לפחות אם היא מהסוג השפיר, היא "עלייה לצורך ירידה", נסיגה לצורך התקדמות. אבל מה לגבי תנועה לצדדים? זו, לעיתים, עשויה להיות מפחידה ביותר. מייקל אייגן כותב בספרו המופלא 'תחושת מוות נפשי' ש"הגאולה, בחלקה, היא למידת האמנות של סטייה מעצמך בזמן הנכון. לעתים מובילה הסטייה מהנתיב לירידה מהפסים, אבל לעתים קרובות האדם פונה לתוך פתחים בלתי נראים ושופך את עצמו לתוכם בכל מאודו" (עמ' 261). אך לרוב אין לנו את הפריבילגיה לנבא איזו מבין שתי האפשרויות היא שתעלה בגורל. כשמטופלת מחליטה לבטל ברגע האחרון את החתונה עם בן זוגה המושלם, כשמטופל מחליט לנטוש את הקריירה המצליחה עבור רעיון עסקי אמורפי (שתי דוגמאות קלישאתיות, אין ספק, אך כאלו המסוות היטב את הסטיות המקוריות והאמיצות הרבה יותר שעשו מקצת ממטופליי), אתה יכול רק לקוות שאיינשטיין צדק כשאמר שאלוהים לא משחק בקוביות.

אבל אם לא בקוביות, אולי ב'סולמות וחבלים'? ביון ממשיל את משחק החיים למשחק זה, משחק שיש בו תנועה מתמדת, כזו שאינה תמיד צפויה. החבל שעשוי להיראות כמכשול בהווה יכול לקדם אותנו פתאום אל סולם המוביל למשבצת ה-100, ולהפך. חשוב מכל, מבחינתי, הוא מאמין שעצם המעבר, התנועה וההכרה בשינוי הם שמשמעותיים, ולא כיוון התנועה. אני נזכר בסיפור הזן היפה על אותו איכר ששכניו באו לנחמו אחרי שהסוס היחיד שלו ברח והגיב לתנחומיהם באמירה "אני לא יודע אם זה טוב או רע". כשלמחרת חזר עם הסוס עם שלושה סוסים נוספים באו לברכו השכנים והוא הגיב שוב באמירה התמוהה "אני לא יודע אם זה טוב או רע". כשכמה ימים מאוחר יותר שבר בנו של האיכר את רגלו כשניסה להכשיר את אחד הסוסים ענה שוב האיכר למנחמים ב"אני לא יודע אם זה טוב או רע" ואלו, שהחלו לפקפק בשפיותו, התפלאו בהמשך לגלות שבנו לא גויס למלחמה שפרצה בממלכה בגלל רגלו השבורה...

המטפל הפסיכואנליטי, אם לצטט את אביתר בנאי, "מכוון את התנועה בלי לדעת לאן" ('תחרות כלבים') והוא זקוק לאמונה (באלוהים, בפרויד, בעצמו...) כדי להכיל את אי-הוודאות האימתנית בנוגע להחלטות של מטופליו, ודאי אלו הסוטות מהשביל המוכר, המובן מאליו.

"על מנת שיהיו לאדם רגעים נהדרים", אומר אייגן, "עליו להיות מסוגל לנוע בין מצבים, בין אופני-עצמי שונים, בין עולמות" (שם, עמ' 61). לא רק "בין", הוא מדגיש, אלא גם "דרך". עליו לאפשר לחוויות להתעצם, לאפשר לעצמו להיסחף איתן. במקום אחר טוען אייגן, בעקבות ביון, ש"לא ניתן לווסת את התנועה של האמת". לדבריו "הסתגלויות טובות פשוטות עשויות להקל על ניהול החיים, אך עלולות לצמצם את הסיכוי לשינוי נפשי עמוק" (עמ' 56). החתונה עם הבחור המושלם היא אולי נוחה, אם כן, אבל עלולה לגרום למשהו חשוב, אמיתי, לא להתפתח לעולם אצל המטופלת. דבקות בקריירה היציבה תתרום אולי לעו״ש מאוזן, אבל תגדע אפשרות למשהו יצירתי וחיוני אצל המטופל.

תנועה היא חיים. ההפך המוחלט מהמצב הסטטי שהוא המוות. כשאני חווה את המטופלים שלי זזים, בין אם בזחילה ובין אם בריצה, בין אם בזיגזוג, בקו ישר או (כפי שזה בדרך כלל קורה) בספירלה, אני יודע לפחות שהמשחק נמשך.


לקריאה נוספת -

1. אייגן, מ., תחושת מוות נפשי. תל-אביב: תולעת ספרים, 2010.
2. אייגן, מ., מחוז האמונה אצל ויניקוט, לאקאן וביון. אצל: מיטשל, ס.א. ולואיס, א. (עורכים), פסיכואנליזה התייחסותית - צמיחתה של מסורת. תל-אביב: תולעת ספרים, 2013.
3. ביון, ו. ר., סזורה. תל-אביב: תולעת ספרים, 2012.



עוד בבלוג של רועי סמנה

נסיבות החיים הביאו אותי לעקור לפני כשנתיים מאהובתי הכעורה והיפהפייה תל-אביב לעיר ירוקה אך צחיחה בשרון....

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רוני נוה פרישוףרוני נוה פרישוף18/12/2013

"התנועה זורמת כסדרה". המשפט הכי יפה בעברית..
מקסים כתבת רועי.

http://www.youtube.com/watch?v=bSF90A2qBdU

tuduxyuxehxr ehxrtuduxyuxehxr ehxr17/12/2013

כתיבתך נהדרת. חכמה ומעשירה. תודה.. [ל"ת].

רועי סמנהרועי סמנה17/12/2013

מחשבות נוספות על תנועה - תגובה למגיבים. תודה לכם על התגובות היפות והעמוקות שחידדו את מחשבותיי. אני מאוד שמח על הדיון שהתעורר בתוך ומחוץ לבלוג בנוגע לנושא ולכן אגיב בהרחבה יחסית.
לעדי- תנועה בעיניי לא אמורה בהכרח להיות תזזיתית, ואכן, תנועה שלמה מורכבת גם מחוסר-תנועה. אפשר אולי להקביל את זה להפסקות שבין פעימות הלב - ברור לנו שבמצב נורמלי הלב ממשיך לחיות ולפעום למרות ההפסקות הזעירות שמהוות חלק מהמקצב הטבעי שלו, ברור לנו שהוא לא קפא. וכך, אני חושב שקיפאון של התנועה הוא מצב שונה מהיעדר תזוזה, מצב שמתחבר יותר למוות-הנפשי עליו דיבר משה, מוות נפשי אצל המטופל ו/או בסיטואציה הטיפולית. אני חושב שאחת הדרכים, לפחות, להתמודד עם מצבים כאלו היא להטות קשב רב לתנועות העדינות, הדקיקות, שבכל-זאת מתרחשות אצל המטופל (או אפילו אצלנו) במהלך הטיפול ולנסות להפיח בהן ומתוכן חיים, כמו שנושפים על רמצים כדי שיבערו.
נורית כתבה בתגובתה, בין היתר, על הסיכון שיש גם בתנועות הקטנות שאנו עושים בעולם ואני יכול מאוד להתחבר לתחושה. בריקוד הטיפולי פעמים רבות אחד (או יותר) מבין בני הזוג עלול לאבד שיווי משקל או לעשות צעד מוטעה ולדרוך על רגלו המטאפורית של האחר. החוכמה היא למצוא את הדרך לחזור חזרה ולהסתנכרן שוב עם התנועות של הפרטנר.
לסיום, אני רוצה להתייחס לנקודה שעלתה בהכתבות במייל עם אחד הקוראים, שביקש לדעת האם בעיניי כל תזוזה פירושה שינוי ואיך ניתן לדעת שסטייה מנתיב היא אכן שינוי ולא צעידה עקרה שמובילה חזרה לאותו מקום ממנו ביקשנו להתרחק. אני מניח שתשובה אפשרית אחת היא שאי אפשר להיכנס לאותו הנהר פעמיים, ולכן גם אם אדם מרגיש שהגיע בדיוק לאותו המקום אחרי התנועה ב-360 מעלות שעשה, זה לא באמת אותו מקום והוא לא באמת אותו האדם. תשובה שנייה היא שכאמור, כל תזוזה בעיניי היא סימן חיים, ולכן גם אם המשוואה היא לא כזו שתנועה=שינוי, תזוזה מעידה לפחות על תקווה לשינוי. לדעתי כל התנועות שאדם עושה, מוצלחות יותר או פחות, מעידות על זה שהוא עדיין מחפש, שלא התייאש, ויש לכך משמעות רבה בעיניי.

להתראות בפוסט הבא,
רועי

משה נח-מטותמשה נח-מטות11/12/2013

מהי סביבה מאפשרת במצבים של מוות נפשי?. רועי תודה! לדעתי זהו נושא מאוד מהותי המתבטא כמובן בעולם המושגים של וויניקוט על עצמי אמיתי, מרחב משחקי, יצירתיות ועוד. השאלה שעולה ומאתגרת לא פעם היא כיצד מניעים ומחיים (מלשון להחיות) מצבים כרוניים של מוות נפשי וסטגנציה. ומהי "סביבה מאפשרת" עבור מטופלת או מטופל המצויים במצבים אלה.

נורית ענבר-וייסנורית ענבר-וייס10/12/2013

על תנועה והתפתחות. הי רועי, נושא נהדר - התנועה, ואמנם קשור בטבורו לחיוּת ומשחקיוּת. הסיפור על האיכר וסוסו מופיע, בין היתר, בספרו של אלן ווטס על הדאו (שם האיכר מגיב לברכות ולתנחומים בנוגע לתהפוכות חייו במילה אחת: "אולי"). בקריאה דאואיסטית, הסיפור מספר על כך שהעולם והחיים מתאפיינים בזרימה מתמדת בין קטבים, וההצעה הדאואיסטית היא להבין זאת ולזרום עם השינויים. בקריאה בודהיסטית, האיכר בסיפור מייצג את התודעה הערה ואילו השכנים מייצגים את התודעה הסובלת, שחסרה מרווח של חופש פנימי מול המציאות ואינה יודעת להבחין בין המציאות לבין פרשנותה. אדם בעל תודעה כזו מיטלטל בחוסר אונים בין מצבי רוח קיצוניים כשהוא אחוז חרדה תמידית, שכן להרגשתו שלומו ורווחתו תלויים לחלוטין בנסיבות חיצוניות שאינן בשליטתו (ואף על פי כן, האיכר בסיפור קצת אפאטי, לא? קצת קשה לראות בו מודל לבריאות נפשית...).

אתה כותב כי המטפל הפסיכואנליטי זקוק לאמונה "כדי להכיל את אי-הוודאות האימתנית בנוגע להחלטות של מטופליו". אני רוצה להוסיף שלעתים כמטפלת האתגר שלי הוא להצליח ללוות את המטופל במסעו בלי "לדעת" עבורו בתוך תוכי מה ההחלטה הנכונה והרצויה שעליו לקבל - אם להישאר בעבודה/לימודים או לעזוב, לנסות לשקם נישואין בעייתיים או לפרק אותם, להמשיך לנהל חיים נסתרים או לצאת מהארון (כל מיני ארונות...), וכן הלאה. במצבים כאלה אני מזכירה לעצמי כי כמו בסיפור על האיכר וסוסו, מצבנו הבסיסי הוא של אי ידיעה גם כשנדמה לנו שאנו יודעים. תפנית שנתפסת תחילה כשלילית בעיקרה פעמים רבות מתבררת בהמשך דווקא כחיובית, ולהפך. כך, בין אם מדובר בתפנית הנכפית על האדם ובין אם מדובר בתפנית שהוא בוחר בה.

מחשבה אחרונה: התפתחות רגשית ובעצם התפתחות בכל תחום (כולל התפתחותנו שלנו כמטפלים), מתרחשת דרך אינספור תנועות קטנות של התנסות, עשייה ולמידה מן הניסיון. האפשרות שלנו לנוע ולהתפתח מותנית ביכולתנו להתמודד עם הסיכונים והמחירים של התנועה, לטעות, לעשות "לא בדיוק אבל בערך". כדי לעשות תנועה קטנה בעולם, למשל לכתוב לך את התגובה הזו, אני צריכה להיות מסוגלת לשאת את העובדה שהטקסט שיוצא תחת ידי הוא חלקי, לא מושלם, לא מדויק, לא מופתי; וצריכה גם לדעת שביקורת אמתית או מדומיינת לא תסב לי כאב בלתי נסבל. לעתים העבודה הטיפולית שמאפשרת תנועה היא לסייע לאדם לפתח סבילות מסוג זה לחוויות של פגימוּת ופגיעוּת.

עדי כהן-רוקחעדי כהן-רוקח10/12/2013

לעצור. פונקציה שלא קיימת בסולמות וחבלים. אהבתי את ההקבלה בין תנועה בחיים למשחק סולמות וחבלים, אבל היתה חסרה לי פונקצית 'עצור'. תנועה מורכבת ממשהו שזז ועוצר ושוב זז לאנשהו אחר ועוצר וכן הלאה. תצורת המעבר בין תזוזה לעצירה ועוצמתם משתנה מפעם לפעם. העצירה (יין) היא כביכול היעדרה של התזוזה (יאנג), אך לא ניתן בלעדיה-הן משלימות לכדי תנועה שלמה. מה קורה כשמטופל צריך כל הזמן להיות בתנועה? לעשות שינויים? להשתנות? הרי בחיים יש רגעים קפואים שרק ההפשרה מהם היא זו שמאפשרת את התנועה האותנטית שצומחת מבפנים לבחוץ..