פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
מה יגידו אלו שבאמת קשה להם?

"מה יגידו אלו שבאמת קשה להם?"

רועי סמנה | 10/1/2016 | הרשמו כמנויים

לפעמים (אני כותב "לפעמים" רק כי לא נעים לי לכתוב "לעיתים תכופות" או "הרבה מהזמן"), ותסלחו לי על הצרפתית (כפי שאומרים באנגלית), זה פשוט פאקינג יותר מדי. החיים נהיים מלחיצים מדי, מתישים מדי, מכאיבים מדי, מתפקעים מהכובד של עצמם. הטראומה אמיתית מדי, הדרמה קרובה מדי*. המשורר טי.אס. אליוט כותב שהמין האנושי אינו יכול לשאת יותר מדי מציאות ואייגן, בעקבות ביון, תומך ברעיון הזה כשהוא מציין שיתכן שלא התפתחנו מספיק אבולוציונית בכדי להכיל את החיים הללו, את הנפש של עצמנו, את נפשו של הזולת.

החיים, רבותי, הם גזרה שהציבור אינו יכול לעמוד בה. לא תמיד, בכל אופן. לדברי אייגן "בכל חיים יש אסון רב יותר מכפי שאדם יכול להתמודד איתו" (עמ' 215). הם "תמיד ניתנים בעודף, יותר מכפי שאנחנו יכולים להשתמש בו" (עמ' 248). האבולוציה, במילים אחרות, לא הכינה אותנו היטב (נו נו נו, אבולוציה!) לג'אגלינג הפסיכי שאנחנו נדרשים לעשות במציאות הפנימית והחיצונית שלנו. קשה לאזן את כל הצלחות המסתובבות כשיש לנו פשוט יותר מדי על כל צלחת. בולאס מאמין כי עצם הבעלות על הנפש היא קללה מתוקה-מרירה. לדבריו כולנו מתייסרים בגלל כמה מתוצרי הנפש שלנו, שמתעללת בנו לעיתים ולא פעם גורמת בכוחות עצמה לטראומה. "נועדנו להיות מסובכים" הוא טוען, "ואף לחיות בתוך המורכבות" (עמ' 184), אבל המורכבות הזו היא קשה מנשוא עבור רובנו.

חלק מהבעיה, לדברי אדם פיליפס, היא שאנחנו מצפים מעצמנו לעמוד במורכבות ובעודפות הזו של החיים, להתמודד היטב עם אינספור הדרישות שלהם. אז אנחנו מנסים ונכשלים, נכשלים ומנסים ומרגישים הרבה פעמים כמו לוזרים. פיליפס טוען שהתגובות הרגשיות שלנו לעולם אינן מוגזמות, שכשאנחנו מתייחסים אליהן כמוגזמות אנחנו בעצם מתכוונים לכך שהן חזקות ממה שהיינו רוצים שהן יהיו. מנחם זילברמן ענה פעם, כשנשאל מה שלומו: "אם אני אתלונן מה יגידו אלו שבאמת קשה להם?". אבל כמה קשה זה "באמת קשה"? האם כשלא אכלתי יום שלם, ואני מוצא את עצמי בסופו מקרקר כמו צפרדע, העובדה שיש ילדים עם בטן נפוחה באפריקה מפחיתה מהרעב שלי? אני חושד שאנשים מייצרים לעיתים צרות "אמיתיות" כדי לספק הסבר מספק למצוקות האמורפיות שלהם. כמה חשוב זה, לפעמים, לומר למטופל: "בוחן המציאות שלך תקין, זה פשוט יותר מדי. זה באמת בלתי אפשרי".

פיליפס מציין שכולנו התחלנו את החיים עם החוויה שאנחנו, לפחות מפעם לפעם, יותר מדי עבור מישהו (לרוב הורינו). אבל, אני מוסיף, חלקנו היו "יותר מדי" יותר מאחרים. חוסר התאמה בין הצרכים הראשוניים ליכולת ההכלה של המבוגר האחראי עלינו עלולה להיטמע כתחושה כרונית שאנחנו באמת "יותר מדי": יותר מדי תלותיים, יותר מדי נזקקים, יותר מדי תובעניים, יותר מדי בלתי-נסבלים. שני פתרונות שכיחים לתחושה הזו הם ניסיון לצמצם את עצמנו במאמץ שלא להוות נטל על אף אחד, או לחלופין התמכרות לשחזור החוויה של דחיית הצרכים העודפים, "הבלתי-סבירים" שלנו, על-ידי דרישה מתמדת מהעולם, אינסופית ומנג'סת, למלא את כל מאוויינו.

הנוירולוג המפורסם אוליבר סאקס סיפר בראיון בשנת 2011 על האנליזה בת 46 השנים שלו וציין ש״אני חושב שאנחנו מתחילים להגיע לאיפשהו עכשיו״**. פעם חשבתי שאנליזה אינסופית היא דבר נוראי, עדות לכישלון המטפל לספק את צרכיו של המטופל. כיום אני כבר הרבה פחות בטוח בזה. אנחנו נרדפים, לדברי אייגן, "על-ידי התמדתן של בעיות בלתי פתורות, אשר אולי לא ניתנות כלל לפתרון" (עמ' 106). מחסום הגירויים, אותו מנגנון פרוידיאני שאמור למנוע מהמערכת הנפשית מלהציף את עצמה, הוא בלתי בשל וכנראה תמיד נהיה יותר מדי עבור עצמנו, לפחות עד שתשוחרר גרסה מעודכנת ומשודרגת יותר של המין האנושי. "אפילו סלעים נשברים, ומה גם אנשים" כותבת דליה רביקוביץ'***, שיודעת דבר או שניים על שברים. ואולי במקרים מסוימים לספק דיאליזה רגשית לאנשים שנשברו (או נמצאים על סף שבירה), להחזיק אותם בחיים, בחיים האלה: המכאיבים, המתישים, הלוחצים, זה לא מעט. גם אם הטיפול מתמשך ומתמשך, גם אם לא תמיד נוכל לשחרר את היד המגוננת מהאופניים עליהם הם רוכבים.


*************
ב-8.2.16 ארצה ב"כולי עלמא" בת"א, במסגרת הערבים של המיזם Think and Drink Different, על הפחד להחמיץ (FOMO).

בהמשך, ב-17.2.16, ארצה על הפחד להחמיץ ב"איסמי סלמה" בת"א, במסגרת הערבים של אתר Funzing. פרטים כאן: http://il.funzing..../3524

פרטים נוספים על ההרצאות ועדכונים נוספים ניתן למצוא בדף הפייסבוק שלי: https://goo.gl/Dp9O1E



* מתוך השיר Illumination של להקת Paradise Lost

** ניתן לצפות כאן: http://www.webofst...s/196

*** מתוך השיר "גאווה"


לקריאה נוספת-

אייגן, מ., תחושת מוות נפשי. תל-אביב: תולעת ספרים, 2010

אליוט, ת.ס., ארבעה קוורטטים. תל אביב: המעורר, 1999

בולאס, כ., למה אדיפוס? בתוך: המקראה של כריסטופר בולאס. תל-אביב: תולעת ספרים, 2015

פרויד, ז., אנליזה סופית ואינסופית. בתוך: הטיפול הפסיכואנליטי. עורך: עמנואל ברמן. תל-אביב: עם עובד, 2002

רביקוביץ', ד., כל השירים. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 2010

Phillips, A., On Balance. New-York: Farrar, Straus and Giroux, 2010

עוד בבלוג של רועי סמנה

וַיְחִי אִיּוֹב אַחֲרֵי-זֹאת, מֵאָה וְאַרְבָּעִים שָׁנָה; וירא (וַיִּרְאֶה), אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בְּנֵי...
משחקים במחבואים מתחבאים מהחיים ...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רועי סמנהרועי סמנה18/1/2016

תודה לך אורחת :) [ל"ת].

אורחת מידי פעם אניאורחת מידי פעם אני17/1/2016

מרגש, אמיץ ונוגע כל כך. [ל"ת].

רועי סמנהרועי סמנה14/1/2016

תודה נח, תודה סילביה. שימחתם אותי בתגובותיכם.
רועי

סילביה איילוןסילביה איילון14/1/2016

מרגש....תודה רבה רבה!. מרגש .............ממש מודה לך!..................

משה נח-מטותמשה נח-מטות11/1/2016

מקסים! [ל"ת].

רועי סמנהרועי סמנה10/1/2016

תודה איתן על המחמאה ועל ההפניה. אני חושב שאפשר לנחש באיזה צד של המתרס אני...

רועי סמנהרועי סמנה10/1/2016

תודה גבע על הפירגון המתמשך! [ל"ת].

איתן טמיראיתן טמיר10/1/2016

מצוין. תודה רועי. נהניתי לקרוא. בעיני זה מעלה בין היתר את השאלה של טיפול פסיכולוגי כמרחב התנסותי דינמי ותמיכתי לעומת פסיכותרפיה אינסטרומנטלית ומכוונת מטרה סימפטומטית.
בדיוק אתמול קראתי מאמר מצוין מה- Guardian, שמציג מחקרים עדכניים לגבי טיפול מסורתי לעומת טיפולי CBT. הוא נקרא "מלחמות הטיפול: נקמתו של פרויד". ממליץ:
https://plus.google.com/+TipulpsychologyCoIltamir/posts/JbvVowDjaJe

גבע גלגבע גל10/1/2016

לא בפעם הראשונה, ומקווה ומאמין שלא האחרונה - פשוט תודה. בכל קריאה של כתביך אני מוצא נקודות חיבור מרגשות,מהנות, ומחכימות
מצפה ומחכה לפרסום הבא