"מה יגידו אלו שבאמת קשה להם?"

רועי סמנה | 10/1/2016 | הרשמו כמנויים

לפעמים (אני כותב "לפעמים" רק כי לא נעים לי לכתוב "לעיתים תכופות" או "הרבה מהזמן"), ותסלחו לי על הצרפתית (כפי שאומרים באנגלית), זה פשוט פאקינג יותר מדי. החיים נהיים מלחיצים מדי, מתישים מדי, מכאיבים מדי, מתפקעים מהכובד של עצמם. הטראומה אמיתית מדי, הדרמה קרובה מדי*. המשורר טי.אס. אליוט כותב שהמין האנושי אינו יכול לשאת יותר מדי מציאות ואייגן, בעקבות ביון, תומך ברעיון הזה כשהוא מציין שיתכן שלא התפתחנו מספיק אבולוציונית בכדי להכיל את החיים הללו, את הנפש של עצמנו, את נפשו של הזולת.

החיים, רבותי, הם גזרה שהציבור אינו יכול לעמוד בה. לא תמיד, בכל אופן. לדברי אייגן "בכל חיים יש אסון רב יותר מכפי שאדם יכול להתמודד איתו" (עמ' 215). הם "תמיד ניתנים בעודף, יותר מכפי שאנחנו יכולים להשתמש בו" (עמ' 248). האבולוציה, במילים אחרות, לא הכינה אותנו היטב (נו נו נו, אבולוציה!) לג'אגלינג הפסיכי שאנחנו נדרשים לעשות במציאות הפנימית והחיצונית שלנו. קשה לאזן את כל הצלחות המסתובבות כשיש לנו פשוט יותר מדי על כל צלחת. בולאס מאמין כי עצם הבעלות על הנפש היא קללה מתוקה-מרירה. לדבריו כולנו מתייסרים בגלל כמה מתוצרי הנפש שלנו, שמתעללת בנו לעיתים ולא פעם גורמת בכוחות עצמה לטראומה. "נועדנו להיות מסובכים" הוא טוען, "ואף לחיות בתוך המורכבות" (עמ' 184), אבל המורכבות הזו היא קשה מנשוא עבור רובנו.

חלק מהבעיה, לדברי אדם פיליפס, היא שאנחנו מצפים מעצמנו לעמוד במורכבות ובעודפות הזו של החיים, להתמודד היטב עם אינספור הדרישות שלהם. אז אנחנו מנסים ונכשלים, נכשלים ומנסים ומרגישים הרבה פעמים כמו לוזרים. פיליפס טוען שהתגובות הרגשיות שלנו לעולם אינן מוגזמות, שכשאנחנו מתייחסים אליהן כמוגזמות אנחנו בעצם מתכוונים לכך שהן חזקות ממה שהיינו רוצים שהן יהיו. מנחם זילברמן ענה פעם, כשנשאל מה שלומו: "אם אני אתלונן מה יגידו אלו שבאמת קשה להם?". אבל כמה קשה זה "באמת קשה"? האם כשלא אכלתי יום שלם, ואני מוצא את עצמי בסופו מקרקר כמו צפרדע, העובדה שיש ילדים עם בטן נפוחה באפריקה מפחיתה מהרעב שלי? אני חושד שאנשים מייצרים לעיתים צרות "אמיתיות" כדי לספק הסבר מספק למצוקות האמורפיות שלהם. כמה חשוב זה, לפעמים, לומר למטופל: "בוחן המציאות שלך תקין, זה פשוט יותר מדי. זה באמת בלתי אפשרי".

איגוד ישראלי לפסיכולוגיית העצמי ולחקר הסובייקטיביות
שמח להודיע על השקת מחזור ד' של תכנית 'רוח אדם'

פיליפס מציין שכולנו התחלנו את החיים עם החוויה שאנחנו, לפחות מפעם לפעם, יותר מדי עבור מישהו (לרוב הורינו). אבל, אני מוסיף, חלקנו היו "יותר מדי" יותר מאחרים. חוסר התאמה בין הצרכים הראשוניים ליכולת ההכלה של המבוגר האחראי עלינו עלולה להיטמע כתחושה כרונית שאנחנו באמת "יותר מדי": יותר מדי תלותיים, יותר מדי נזקקים, יותר מדי תובעניים, יותר מדי בלתי-נסבלים. שני פתרונות שכיחים לתחושה הזו הם ניסיון לצמצם את עצמנו במאמץ שלא להוות נטל על אף אחד, או לחלופין התמכרות לשחזור החוויה של דחיית הצרכים העודפים, "הבלתי-סבירים" שלנו, על-ידי דרישה מתמדת מהעולם, אינסופית ומנג'סת, למלא את כל מאוויינו.

הנוירולוג המפורסם אוליבר סאקס סיפר בראיון בשנת 2011 על האנליזה בת 46 השנים שלו וציין ש״אני חושב שאנחנו מתחילים להגיע לאיפשהו עכשיו״**. פעם חשבתי שאנליזה אינסופית היא דבר נוראי, עדות לכישלון המטפל לספק את צרכיו של המטופל. כיום אני כבר הרבה פחות בטוח בזה. אנחנו נרדפים, לדברי אייגן, "על-ידי התמדתן של בעיות בלתי פתורות, אשר אולי לא ניתנות כלל לפתרון" (עמ' 106). מחסום הגירויים, אותו מנגנון פרוידיאני שאמור למנוע מהמערכת הנפשית מלהציף את עצמה, הוא בלתי בשל וכנראה תמיד נהיה יותר מדי עבור עצמנו, לפחות עד שתשוחרר גרסה מעודכנת ומשודרגת יותר של המין האנושי. "אפילו סלעים נשברים, ומה גם אנשים" כותבת דליה רביקוביץ'***, שיודעת דבר או שניים על שברים. ואולי במקרים מסוימים לספק דיאליזה רגשית לאנשים שנשברו (או נמצאים על סף שבירה), להחזיק אותם בחיים, בחיים האלה: המכאיבים, המתישים, הלוחצים, זה לא מעט. גם אם הטיפול מתמשך ומתמשך, גם אם לא תמיד נוכל לשחרר את היד המגוננת מהאופניים עליהם הם רוכבים.

*************

ב-8.2.16 ארצה ב"כולי עלמא" בת"א, במסגרת הערבים של המיזם Think and Drink Different, על הפחד להחמיץ (FOMO).

בהמשך, ב-17.2.16, ארצה על הפחד להחמיץ ב"איסמי סלמה" בת"א, במסגרת הערבים של אתר Funzing. פרטים כאן: http://il.funzing.com/funz/3524

פרטים נוספים על ההרצאות ועדכונים נוספים ניתן למצוא בדף הפייסבוק שלי: https://goo.gl/Dp9O1E

* מתוך השיר Illumination של להקת Paradise Lost

** ניתן לצפות כאן: http://www.webofstories...er.sacks/196

*** מתוך השיר "גאווה"

לקריאה נוספת-

אייגן, מ., תחושת מוות נפשי. תל-אביב: תולעת ספרים, 2010

אליוט, ת.ס., ארבעה קוורטטים. תל אביב: המעורר, 1999

בולאס, כ., למה אדיפוס? בתוך: המקראה של כריסטופר בולאס. תל-אביב: תולעת ספרים, 2015

פרויד, ז., אנליזה סופית ואינסופית. בתוך: הטיפול הפסיכואנליטי. עורך: עמנואל ברמן. תל-אביב: עם עובד, 2002

רביקוביץ', ד., כל השירים. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 2010

Phillips, A., On Balance. New-York: Farrar, Straus and Giroux, 2010