פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
הסזורה המרשימה של הפרידה – מחשבות (ורגשות) על סיומו של טיפול

הסזורה המרשימה של הפרידה – מחשבות (ורגשות) על סיומו של טיפול

רועי סמנה | 18/1/2015 | הרשמו כמנויים

בשבועות האחרונים אני מצוי בתהליך של פרידה ממטופלת ותיקה ויקרה לליבי. מבחינות רבות זוהי פרידה "טובה-דיה". היא אומנם נעשית בלית ברירה ובחוסר רצון של שני הצדדים (לפחות ברמה המודעת), אבל היא מתרחשת לאחר תהליך עבודה פורה, ללא שאריות בלתי-מעובדות של כעס או תסכול, באופן מאורגן ועם חיבה והערכה הדדית. ובכל זאת, הפרידה הזו, אחת מני רבות שחוויתי ועוד אחווה במהלך הקריירה הטיפולית שלי, היא צלקת נוספת בנפש, חלק מטראומה מצטברת.

סנדרה ביוכלר כותבת בספרה הנהדר "Still Practicing" כי בכל פעם שאנחנו מאבדים מטופל אנו מאבדים גם חלק מעצמנו. אנחנו מאבדים את המטפל הספציפי שהוא אנחנו רק בנוכחות המטופל הספציפי הזה. אנחנו מאבדים את ההשתקפות שלנו בעיניי המטופל הזה. ביוכלר טוענת כי רבים מאתנו מצויים במצב כרוני של אבל, הן על המטופלים שכבר נפרדו מאתנו והן על אלו שייפרדו מאתנו בעתיד.

האם בכלל מותר לנו, המטפלים, להיות כה אנוכיים ולהתלונן על הפרידה? במאמר בו הוא מודה שהוא חש לעיתים אשמה על הגעגוע למטופלים לשעבר, שואל אסף רולף בן-שחר: ״האם זה לא-אתי או בלתי מקצועי להיות עדיין סקרן לגביהם, להתגעגע אליו או אליה, להתאבל על הקשרים האבודים?" (p. 44, תרגום שלי). משהו ממש לא בסדר אצלנו, הוא אומר במה שנשמע כמו חיוך מריר, אם אנחנו מאפשרים לעצמנו להינטש פעם אחר פעם ומונעים מעצמנו את הזכות להתגונן על-ידי נסיגה לאחור והתרחקות מאינטימיות וקירבה. ביוכלר ממשילה את סיום הטיפול לסצנה מסרט מד"ב שבו כוכב לכת קטן, מאוכלס בשני אנשים בלבד, נעלם ונכחד פתאום לעולמים. אין הלוויה לטיפול שנגדע ובטח לא שבעה. ובכל-זאת, אנחנו מוצאים איכשהו את הכוחות לקום מהאבל ולפתוח את הלב מחדש, בידיעה שבמוקדם או במאוחר הוא יישבר שוב.

------
המודל המפורסם של אליזבת קובלר-רוס מתאר חמישה שלבים בתהליך האבל, שלבים שרלוונטים, באופן לא מפתיע, גם לאבל על הפרידה ממטופלים.

הכחשה
ביוכלר מתארת בספרה את עשר הדקות בהן היא ממתינה לפגישה האחרונה עם מטופלת ותיקה. היא מספרת שהעצבות שלה בדקות הללו מרוככת על-ידי תחושת חוסר-ממשות. זה פשוט לא ייתכן שהיא לא תפגוש יותר את המטופלת הזו. בהתחשב בכל מה שעברו יחד זה פשוט אבסורד.

לעיתים קרובות מטופלים, ולעיתים גם מטפלים, מכחישים את הפרידה על-ידי התייחסות אליה כאל "הפסקה". אני מסרב באופן קונסיסטנטי לשתף פעולה עם טרמינולוגיה כזו. מבחינתי כל סיום הוא טרמינלי. לעיתים מטופלים חוזרים לטיפול לאחר תקופה מסוימת, אבל אז מדובר כבר, לתפיסתי, בהתחלה חדשה.

כעס
ביוכלר כותבת שבסיום הטיפול אין סידורי משמורת, רכוש משותף או סכו"מי כסף לריב עליהם (אם כי לפעמים יש סכומי כסף שנתונים במחלוקת). "קצת כעס", היא אומרת, "היה מרגיש טוב עכשיו" (p. 131). אז נכון שלרוב אין מריבות בסיום (כי בכל זאת המעמד מחייב), אבל כעס יש גם יש. כעס על מנהל הבנק שלא מוכן לתת יותר אשראי, כעס על הממשלה, על בן או בת הזוג שעומדים בדרכו של הטיפול, לפעמים על המטופל שלא מספיק רוצה או מוכן או מתעקש ולעיתים קרובות גם על עצמנו – שלא ויתרנו או שמדי ויתרנו, שלא עשינו, שינינו, תיקנו בזמן. כל העולם כולו הוא שָד רע מאוד.

מיקוח
אז כמה פגישות נקדיש לסיום? ואולי לקראת סיום נוסיף עוד כמה, רק כדי לאפשר עוד קצת עיבוד לפני שנלך לאיבוד זה לזו? אולי נסתפק בתדירות מפגשים נמוכה יותר, ואולי הפרידה תהיה רק לתקופה מוגבלת (הפסקה כבר אמרנו?)

דיכאון
"שלב זה מתאפיין בתחושת אובדן חזקה, מחשבות עגומות על העתיד, רגשות אשמה, בושה, כישלון והחמצה", מנסחת ויקיפדיה היטב את שלב הדיכאון*. האם השגנו את כל מה שרצינו להשיג בטיפול? האם הייתי המטפל הכי טוב שהייתי יכול להיות עבור המטופלת? ודאי נותרו שטחים שלא ננגעו, רגשות שלא נחקרו, נקודות עיוורות שלא הוארו. איזה פספוס.

בעיניי שלב הדיכאון קשור במידה רבה לחוויית חוסר-האונים שמתלווה לסיום הטיפול. כשנפרדתי מהמטפלת האהובה שלי הסכמנו שנינו שהאובדן הכואב של מטופלים, ובפרט חוסר היכולת לדעת מה קורה איתם (איפה הם נמצאים? האם טוב להם? האם המבנים הפנימיים שגובשו בטיפול בעמל רב עדיין עומדים על תילם?) הוא כנראה האלמנט השוחק ביותר במקצוע שלנו. למעשה, הסיבה המרכזית שהפסקתי לטפל בילדים לפני כמה שנים הייתה הקושי לשאת את הסיומים השרירותיים שנכפו עליי ועל מטופליי הצעירים על-ידי הוריהם.

קבלה
ברוב המקרים נשלים לבסוף עם העובדה שהטיפול הגיע לקיצו. בין אם זה סיום כפוי או כזה שנעשה בהסכמה הדדית, בין אם הוא חד ומהיר או איטי ומתמשך, עלינו לקבל את עובדת סופיותו כדי להיות מסוגלים להמשיך הלאה.

ביוכלר מספרת שהיא מבקשת עבור המטופלת שלה שתסיים את הטיפול עם תחושה של הישג וסיפוק. היא רוצה שהפגישה האחרונה תיצור זיכרון חיובי עבור המטופלת ועבור עצמה. רוצה ששתיהן תוכלנה להיזכר בדקות הללו בעתיד ולחייך קצת, אפילו אם בפגישה עצמה הן יבכו.

------
כששאלתי כסטודנט את אחת המטופלות הראשונות שלי מה הייתה רוצה שיקרה בפגישתנו האחרונה (בתקווה הנאיבית לשמוע בקשה פרוזאית ופשוטה שתקל עליה ועליי), נעניתי בתשובה עוצרת-הנשימה: "הייתי רוצה שהיא תימשך לנצח". מאז עולה המשאלה הזו הרבה פעמים גם בי.

אז איך נפרדים? אני מרגיש ששנות הלימוד והניסיון שצברתי עד כה, המאמרים הרבים שקראתי בנושא, ההרצאות והדיונים הפורמליים והבלתי-פורמליים, אפילו העבודה שעשיתי בטיפול האישי שלי, לא באמת הכינו אותי היטב לשאלה הזו. ביוכלר תוהה לגבי קצה הסיום, מבולבלת: "האם נלחץ ידיים, כמו פוליטיקאים לאחר עימות? חיבוק יבטא את העמדה שזה סופי. זו תהיה כזו פריצה של המסורות שלנו.... עם חיבוק כבר לא נהיה 'אנחנו' יותר" (p. 132).

פרידה בטיפול היא ללא ספק מוות, אבל עם קצת מזל היא גם לידה. “בין החיים בתוך הרחם לבין הינקות המוקדמת ביותר יש המשכיות רבה יותר מכפי שהסזורה** המרשימה של אירוע הלידה מאפשרת לנו להאמין” כותב פרויד. אני חושב שסיום טוב הוא כזה שבו הקשר הטיפולי ממשיך לחיות בתוך מטפל ומטופלת, אולי אפילו מתפתח, למרות הסזורה המרשימה של הפרידה, עד סוף ימיהם.



* ראו כאן: http://he.wikipedi...D7%A1

** "סזורה" היא המילה בה בחר בפרויד להשתמש כדי לתאר את החתך שבאקט הלידה ומשמעותה היא הפסקה ברצף וקטיעה חדה, שאחריה יש המשך (אהרוני וברגשטיין, 1992).



לקריאה נוספת -

אהרוני, ח. וברגשטיין א. לראות את הנולד - הקדמה למהדורה העברית. בתוך: א. פיונטלי, מעובר לילד (עמ' 12-20). מושב בן שמן: מודן, 2001

קובלר-רוס, א., המוות חשוב לחיים. ירושלים: כתר, 2002

Buechler, S., Still practicing: the heartaches and joys of a clinical career. New York : Routledge, 2012

Rolef Ben-Shahar, A. , A duty to honor our hearts. Somatic Psychotherapy Today, 3, 44-48, 2013

עוד בבלוג של רועי סמנה

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רועי סמנהרועי סמנה22/2/2015

תודה, כרגיל, לקוראים ולמגיבים. קיבלתי תגובות רבות, גם (ובעיקר) מחוץ לאתר ונדמה שהפוסט הצליח לגעת בנקודות רגישות וכנראה לא מדוברות מספיק. בהתחשב בכך שלכתיבתו היתה איכות תרפויטית עבורי זוהי שמחה כפולה.
להתראות בקרוב, בפוסט הבא...
רועי

עדי כהן-רוקחעדי כהן-רוקח28/1/2015

הפוסט הדהד לי שיר יפה של רילקה. Requiem For A Friend

I have my dead, and I have let them go,
and was amazed to see them contented,
so soon at home in being dead, so cheerful,
so unlike their reputation. Only you
return; brush past me, loiter, try to knock
against something. Oh do'nt take from me what I
am slowly learning. I'm sure you have gone astray
if you are moved to homesickness for anything
in this dimension. We transform these Things;
they aren't real, they are only the reflections
upon the the polished surface of our being.

wrote by: Rilke
translation: S.Mitchell

רועי סמנהרועי סמנה27/1/2015

על המודל של קובלר-רוס. תודה רבקה, במקור אכן התלבטתי אם לציין בהערת שוליים שהמודל זכה לביקורת ויש ספק לגבי התוקף שלו. על כל פנים, השתמשתי בו כאן יותר בתור אמצעי ספרותי והרשיתי לעצמי חופש פואטי להסתייע בו לצרכיי.

רועי

רבקה יעקובירבקה יעקובי27/1/2015

המודל של קובלר רוס. סוגיית הפרידה ממטופלים היא אכן סוגייה מורכבת המעוררת רגשות רבים, בעיקר כשהפרידה נכפית עלינו עקב מותם של מטופלים. אולם המודל של קובלר-רוס הוא מודל מיושן, מודל של שלבים, אשר אין לו תמיכה מחקרית וקלינית. המודלים המקובלים כיום להבנת תהליכי פרידה הם מודלים דו-מסלוליים כדוגמת המודל של שמשון רובין. אני מוצאת לנכון לציין זאת מכיוון שישנם מטפלים שעדיין עושים שימוש במודל של קובלר-רוס בעבודתם עם מטופלים, ומפספסים בכך הבנה עמוקה יותר של תהליכי פרידה מאדם, ממצב בריאות, מאיבר ועוד.

dvora ashkenazidvora ashkenazi25/1/2015

פרידה. רועי,
הענקת מלים והגדרות למה שכולנו מרגישים בשעת פרידה,
ברגישות רבה תיארת את חווית הפרידה

תודה גדולה

אילנה בן חייםאילנה בן חיים21/1/2015

כואב ומחייב. הפוסט הזה מדויק לי להיום ולמחר:
היום לאחר 8 חודשים
מחר לאחר 10 שנים
אוי..

צביאל רופאצביאל רופא18/1/2015

פרידה לנצח – לזכרה של מירב קנר ז"ל. http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=1116349

"דמעות מטפל על מות הילד הקט שלא צלח דרך מפרכת אינן מוחשיות ויתערבבו עם דמעות נוקשות של אם, שנותרה כה פצועה ומתייפחת. ועל ההפרדה, שהפכה לפרידה לנצח, בלב שבור נוצרת ומתפללת שלא תגיע לעולם פעם שניה."

צביאל רופאצביאל רופא18/1/2015

פרידה - משל הציפור וגוזליה. http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=174962

המטפלים ברצונם לבגר אותי ניתקו אותי והפכו אותי לעצמאי... רק חבל שלא ידעתי מראש מהם המחירים הנוראים שהייתי חייב לשלם בעוברי תהליך זה... רק חבל שרימו אותי לאורך כל הדרך... רק חבל שעד היום, זמן רב אחרי תום הטיפול, הם אינם מוצאים לנכון לדבר איתי ישירות, להסביר לי, ולהשלים עמי...

אני יכול לחיות גם כך, אך אני חושב שההגינות מחייבת הסבר והתנצלות למי שטופל ללא חוזה בכתב וללא אזהרה כלשהי מפני סיכוניו הגבוהים של הטיפול... כי המטרה אינה מקדשת את האמצעים.


0

צביאל רופאצביאל רופא18/1/2015

כוחה של פרידה לעולמים. http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=1239412

וכמובן, שלמטפלים עניין הפרידות הוא קשה יותר מאשר אצל המטופלים,
שהרי אצלם הפרידות הן מרובות, תכופות, סדרתיות.

עדי כהן-רוקחעדי כהן-רוקח18/1/2015

כתוב מקסים ובכנות נוגעת. ייתכן כי כל "צלקת נוספת בנפש" איננה "חלק מטראומה מצטברת" כהגדרתך, אלא דווקא תשתית גופנית-רגשית להמשך עיבוד הצלקת הבראשתית של הפרידה, והכנה/החלמה לקראת הסזורה הבאה של המוות..??
עדי