פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
פתיחת שנת הלימודים, מחירום לשגרה - חומרי עזר למורה, לגננת ולפסיכולוג המלווה

פתיחת שנת הלימודים, מחירום לשגרה - חומרי עזר למורה, לגננת ולפסיכולוג המלווה

שפיות זמנית | 31/8/2014 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

בשבוע הבא תיפתח שנת הלימודים ברחבי הארץ.  אלא שהפעם לא תהיה זו חזרה רגילה, אלא גם מעבר מתקופת חירום לשגרה וסיומה של חופשה דלה בחופש ועתירה במתח, טראומה וחרדה. מערכת החינוך תקלוט בתחילת השנה ילדים מכל רחבי הארץ שעברו במהלך הקיץ אירועים מגוונים ונחשפו ברמות משתנות לאימת המלחמה. איך חוזרים בתקופה כזו ללימודים? כיצד נכון לגעת במה שהתרחש בקיץ? כיצד אנשי הטיפול המלווים יכולים לסייע לגננות ולמורים וכיצד אלה האחרונים יכולים להיטיב עבור התלמידים את החזרה לשגרת הלימודים?

לצערנו, מדינת ישראל למודת 'מבצעים' ומלחמות, מה שמאפשר לנו לנסות וללמוד מניסיון שנצבר בעבר, בנסיבות דומות. גם בספטמבר 2006, עם תום מלחמת לבנון השנייה שהתרחשה במהלך הקיץ ההוא, נדרשו הצוותים החינוכיים להתמודדות דומה עם פתיחת שנת הלימודים.חומרי עזר לצוותי הטיפול ולצוותים החינוכיים שהתפרסמו בזמנו באתרנו, עשויים להיות רלוונטיים גם היום:

בין החומרים הנגישים לעיונכם תוכלו למצוא מצגות לגננות וצוותי הגיל הרך, כמו גם לצוותי בית הספר, העוסקות בהתמודדותם של ילדים עם מצב החירום והאופן שבו ניתן להתייחס לנושאים אלה במסגרת הלימודית, מסמך הנחיות לעבודה קבוצתית עם גננות בנושא היערכות ומעבר ממצב חירום לשגרה, וחוברת המפרטת פעילויות מומלצות בחדר המורים ובכיתות להתייחסות ולעיבוד הנושאים המורכבים, שנערכה על ידי פורום שפ"י 'מטראומה לחוסן' שהתכנס במהלך מלחמת לבנון השנייה.

עוד על כלים טיפוליים להתמודדות עם פחדים של ילדים שמתעוררים בעקבות תקופות לחימה בכלל, ובעקבות מבצע 'צוק איתן' בפרט, ניתן לקרוא במאמרה של ד"ר יעל שרון שהתפרסם לאחרונה באתר. 


עוד בבלוג של שפיות זמנית

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

תמר ארזתמר ארז7/9/2014

הפסיכולוגיה החינוכית היא כבר מזמן לא (רק) זאת..... קראתי בהנאה את הפתיח בו בחרתם לציין את שנת הלימודים החדשה ( נכדי שר בהתלהבות את השיר הזה על דנה כבר חצי שנה לקראת היום המיוחל...), ולהזמנה להרחיב את מאגר המאמרים בנושאי חינוך ופסיכולוגיה חינוכית.
אז ראשית לכל- אציע עדכון:

קרוב לוודאי שדנה של היום החלה את דרכה במערכת חינוך חוץ ביתית ( והסטטיסטיקה מלמדת שקרוב לוודאי שזאת מסגרת קבוצתית) כבר בשנת חייה הראשונה. אף שהמדינה עדיין לא לקחה על עצמה אחריות לאיכות החינוך במסגרות לפעוטות , הרי שחוק לימוד חינם , שבאחריות משרד החינוך, חל כיום כבר על ילדים מגיל 3 שנים.
גם פסיכולוגים העובדים במערכות החינוך הכשירו עצמם לעבוד במערכות חינוך לילדים צעירים מגיל חינוך חובה. והנהלת האגף לפסיכולוגיה של שפ"י מעודדת את הרחבת השירותים המקצועיים לילדים אלו בשל ההכרה בחשיבותם.
אשמח אם במהלך שנת 2015 שנקבעה על ידי האו"ם כ"שנת הילדות המוקדמת" אכן יוגשו מאמרים טובים אודות היבטים חינוכיים ופסיכולוגיים של הגיל הרך בכלל, וגילאי הגן בפרט, ויתפרסמו באתרכם.
היה כבר מי שסבר כי בהיבטים החשובים של החינוך והתפתחות הרגשית חברתית "כל מה שאני צריך לדעת למדתי כבר בגן", ראה מתוך פרק ה' עמ' 14-15 " אני מאמין" של רוברט פולגרם.ואם בפסיכולוגיה עסקינן, בוודאי שהלמידה המשמעותית מתחילה מראשית החיים.

דר' תמר ארז, פסיכולוגית חינוכית והתפתחותית מדריכה.
יו"ר האגודה הישראלית למען הילד בגיל הרך
בעבר:מנהלת מכון שניאורסון לחינוך מיוחד בשפ"ח תל-אביב-יפו מייסדת ( בשיתוף) ויו"ר פורום הפסיכולוגים של שפ"י לגיל הרך.

צביאל רופאצביאל רופא31/8/2014

על מה שלא למדנו בבית הספר. "סטיגמה" היא מילה ביוונית עתיקה.
פירושה היה אותה חותמת שנצרבה בבשר כתפם של העבדים על מנת לזהותם במקרה ויברחו.

בורות החברה בתחום חולי הנפש היא רעה חולה. היא גורמת לחרדה ציבורית ופרטית. זו יוצרת דחייה וקיפוח כלפי כל מי שנחשד בבעייתיות נפשית כלשהי.

ממה נובעת הבורות התהומית הזו שהיא מנת חלקו של רוב הציבור הישראלי?

התשובה לשאלה זו אינה מסובכת. כל אחד מאיתנו יכול, עקרונית, להשיב עליה. הרי כולנו בוגרי בתי ספר יסודיים ותיכוניים ויודעים בדיוק מה מלמדים שם, ואם מעט נתאמץ נוכל אף לפרט גם מה לא מלמדים במקומותינו.

אז בואו ניזכר לרגע במה שלמדנו שם:
למדנו על השלד, למדנו על הלב, למדנו על מחזור הדם, כמו גם על כל שאר המערכות הפיזיות של גוף האדם. וזה סביר וברור, ואין שום מחלוקת, בדבר הנחיצות של אזרחי מדינת ישראל ללמוד נושאים אלה 14 שנים אחרי סוף האלף השני לספירתם.

ואולם, מה למדנו על בריאות הנפש בבית הספר התיכון?
נאדה.
ואין שום ספק שהצליחו והגדילו מאוד לעשות במדינתנו הסדומחלמאית את הבלתי אפשרי:
להפריד בין בגוף ובין הנפש.

אז מה דעתכם, חברים, האם לא מגיע פרס נובל על כך?