דיווח מלב מאפליית החרדה

שפיות זמנית | 9/3/2014 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

העיתונות והספרות הפופולארית האמריקאית עוסקות לא מעט בחרדה ובדיכאון, והתייחסות אליהן מהווה כבר חלק בלתי נפרד מהתרבות. פעם בכמה זמן, אחד מהטקסטים הללו מתבלט מעל האחרים: בדומה ליצירה הקולנועית של וודי אלן שתופסת משהו מהותי מהחרדה ומהנוירוזה, או לספר "דמון של צהריים" לאנדרו סולומון אודות הדיכאון, כך הכתבה הנוכחית של סקוט סטוסל, עורך ה"אטלנטיק" - "לשרוד את החרדה" - מספרת משהו ייחודי. הכתבה הופיעה כמובן ב"אטלנטיק" (תרגום לעברית מ"הארץ" אפשר למצוא כאן) ומבוססת על ספרו " My Age of Anxiety: Fear, Hope, Dread, and the Search for Peace of Mind".

"אני מתמודד עם אמטופוביה, פחד חולני מהקאה, אבל מזמן כבר לא הקאתי. הרבה מאוד זמן, למעשה: נכון לשעת ההקלדה עברו מאז, למען הדיוק, 35 שנה, חודשיים, ארבעה ימים, 23 שעות ו-34 דקות. כלומר יותר מ-83% מימַי עלי אדמות חלפו מאז הפעם האחרונה שהקאתי, ב-7 במארס 1977 לפנות ערב, כשהייתי בן שבע. בחישוב גס, העברתי לפחות 60% מחיי הערות שלי במחשבות ובדאגות לגבי משהו שלא עשיתי כלל ביותר מ-30 השנים האחרונות. ולמרות זאת, חלק עצום מחיי בנוי סביב הניסיון להימנע מהקאה והכנה לאפשרות שאולי אקיא.

"אבל התנהגות אחרת שלי היא הרבה יותר קיצונית, בהתחשב בסבירות הנמוכה שאקיא בכל זמן נתון. אני מטמין שקיות הקאה שגנבתי ממטוסים, בכל רחבי הבית והמשרד והמכונית למקרה שאתקף בצורך פתאומי להקיא. אני נושא עלי פפטו־ביסמול ודרממין ותרופות אחרות להקלת בחילות בכל עת. כמו גנרל העוקב אחר התקדמות האויב, יש לי בראש מפה מפורטת של התפרצויות מתועדות של נורו־וירוס (נגיף הקיבה הנפוץ ביותר) ודלקות אחרות במערכת העיכול, ואני עוקב באינטרנט אחר התפרצויות שלהן בארצות הברית וברחבי העולם"..