פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
אִם הָיָה כָּאן יֶלֶד – על ציפיות, אכזבות וילדים

"אִם הָיָה כָּאן יֶלֶד" – על ציפיות, אכזבות וילדים

ד"ר ליאור גרנות | 14/1/2014 | הרשמו כמנויים


הִיא תֵּכֵף חוֹזֶרֶת.
יָצְאָה לְשָׁעָה קַלָּה.
מַיִם חַמִּים לְתֵה,
מַיִם חַמִּים לְאַמְבָּט.

אִם הָיָה כָּאן יֶלֶד
הָיִיתִי שׁוֹמֶרֶת עָלָיו
מִמַּיִם חַמִּים
מֵחַכּוֹת לְקוֹלָהּ.

היא תכף חוזרת/ דנה גולדברג. מתוך הספר: אלמוגים כתומים, הוצאת קשב לשירה, 2011
*

כאשר אני מביאה למטופלים שירים לטיפול אני מבקשת מהם לפעמים לסמן בשיר מלים או משפטים שמדברים אליהם או נוגעים לליבם במיוחד. אם הייתי עושה את התרגיל הזה לעצמי עם השיר מכמיר הלב הזה של דנה גולדברג – המילה הראשונה שהייתי מקיפה בעיגול היא "ילד". אחר כך הייתי חופנת את המילה הזאת בכפות ידי, מקרבת אותה לחזה, מערסלת.

ציפיה היא לעולם מקום ילדי. ציפיה ליום הולדת. ציפיה למתנה. אבא, מה הבאת לי. שמלה לבשתי, יפה מאד, וסינור בו רקום אפרוח ורוד, דומם ישבתי, דומם חשבתי, עלי ועל מיכאל. חיכיתי חיכיתי. הציפיה הזאת שהכל יתגשם, שהכל יהיה מושלם, מותאם, נכון, אולי כמו האחדות התינוקית של יחידת האם-תינוק הויניקוטיאנית בשלב הכל כך ראשוני; שם אין אפילו ציפיה, אין הכרה בצורך, שכן המותאמות היא מלאה כל כך, מדויקת. בהמשך נוצר הפער. המרחק הנמתח בין הצורך למילויו, החֶסֶר ששואף להתמלא, הציפיה. רחל המשוררת כתבה: "קשוב הלב. האוזן קשבת: /הבא? היבוא?/ בכל ציפיה יש עצב נְבוֹ", והצביעה בכך על האכזבה הגלומה בכל ציפיה, על אי אפשרות המימוש, על החרדה המפעפעת במעמקי התקווה, על ה"בכיתי בכיתי" הטמון בנבכי ה"חיכיתי חיכיתי". היא תכף חוזרת. עוד רגע, הנה כבר. אני מתכוננת לקראתה. שׂמה מים. איך אפשר לשמור על הילד הזה, שלא להיכוות – ממים חמים, מהבטחה שלא קוימה, מאכזבה, מהיעדר, מידיים ריקות. "היא תכף חוזרת", אומרת לנו כותרת השיר, ונוטעת גם בנו, הקוראים, את תקוות הכבר. אבל השיר אינו מממש את ההבטחה שבכותרת. הוא מסתיים בהיוותרות בציפיה; כאילו הילד נותר לעמוד שם, להמתין.

"אִם היה כאן ילד", כותבת המשוררת, והלא ברור כי הילד ישנו, כי הוא שוכן בתוך ליבה של הדוברת עצמה, מצונף וממתין. אבל היא כותבת "אִם". ה"אִם" הזה בעיני הוא כמו שמירה, כמו ניסיון אחרון לשמירה על הגרעין הילדי הזה, כמו לעטוף אותו בשכבת הגנה אחרונה, ניסיון אחרון שלא יִכווה. ילד. מים חמים לתה. עוגה. "אמי אפתה לי את כל העולם בעוגות מתוקות", כתב עמיחי. לא סתם את העולם; את כל העולם. כלום יש מושלם מזה? אבל דווקא משום המושלמות הזאת ברור כי המתיקות לא תימשך לעד. זוכרים איך מסתיים השיר הזה? – "אך שערי עצוב כגומא בביצה המתייבשת והולכת – / כל הציפורים הנדירות ויפות הנוצה/ נסות ממני". כגומא בביצה המתייבשת והולכת. מתבקש לומר: איזה ייבוש. ועוד אחרי העוגות המתוקות. האם אפשר לצפות מבלי לפחד? האם התקווה יכולה להיות שלמה? הספר של מיטשל "תקווה ופחד בפסיכואנליזה" מונח על המדף מאחורי. תקווה ופחד. פחד ותקווה. הולכים יד ביד. בכל ציפיה יש עצב נבו. "איש ונבו לו/ על ארץ רבּה.", כך רחל.

אני חושבת על הילד המתאכזב. האם לאחר האכזבה לא יצפה בשנית? הלא כוח האיחוי הילדי הוא גדול. הכוח לצפות מחדש, הכוח להאמין. חלקיה הפגיעים של הנפש הם החלקים הילדיים, אבל אותם חלקים ילדיים קלים להיפגע הם גם אלו שבזכותם מתאפשר הריפוי, שבזכותם מתאפשרת השמירה על גחלת התקווה. השמירה, אם כך, איננה רק מפני כווית המים החמים ומפני "חכות לקולהּ" אלא השמירה היא גם מפני אי הציפיה, מפני אובדנה של התקווה, מפני היאטמות הלב, מפני התקשחותו.

אם הייתי ממשיכה את תרגיל הביבליותרפיה שהצעתי לעצמי ובוחרת להמשיך את השיר באופן כלשהו, הייתי אפוא כותבת כך:
אִם הָיָה כָּאן יֶלֶד
הָיִיתִי שׁוֹמֶרֶת עָלָיו
מֵחַכּוֹת לְקוֹלָהּ.
מֵאִי חַכּוֹת.

*
עוד על אכזבות ודאגות ילדיים ועל הכלתן: http://bibliothera...-mind/

עוד בבלוג של ד"ר ליאור גרנות

'עמוק בבטן הספינה/ בחום כבד בחשיכה/ אדם נואש מאד מצא מחבוא// נמלט מסכנה גדולה/ נוסע אל הלא נודע/ היש נמל...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רות דרדיקמן - עירוןרות דרדיקמן - עירון21/1/2014

המרווח בין הציפיה להגעה. שלום ליאור, מאוד יפה מה שכתבת על המרווח הזה שאנחנו כמהים אליו וחוששים ממנו. משורר נוסף, ויניקוט, כתב על כך:
"It is a joy to be hidden, but a disaster not to be found"

dvora ashkenazidvora ashkenazi17/1/2014

להמשיך לצפות. ליאור,
תודה גדולה על הדברים שכתבת.
קראתי ומשהו בלבי נצבט מכל הצפיות שהסתיימו בלא כלום,
והתמלא בתווה לדברים שיתממשו.
הילדה המצפה עוד נושמת בתוכי,
תודה

ליאור גרנותליאור גרנות16/1/2014

לטל וגיא, תודה. מחממות לב, המלים שלכם. וגיא, כן... הטקסטים חיים בתוכי, יוצאים ובאים, ועולים להם כמו מעצמם למקרא טקסטים אחרים ובסיטואציות שונות... תודה!

גיא פרלגיא פרל16/1/2014

מדהימה יכולתך לצאת מן הטקסט. אל עוד ועוד שירים. מאוד יפה.

טל פישרטל פישר14/1/2014

מקסים, כתמיד. תודה. [ל"ת].