פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
"אֲנִי כּוֹתֵב אֶל הַמַּעְתִּיקִים" – לאין שיעור – אנתולוגיית שירי בית ספר בעריכת גלעד מאירי

"אֲנִי כּוֹתֵב אֶל הַמַּעְתִּיקִים" – לאין שיעור – אנתולוגיית שירי בית ספר בעריכת גלעד מאירי

ד"ר ליאור גרנות | 8/12/2020 | הרשמו כמנויים

1 בספטמבר

עֶרֶב קַיִץ נִשְׁפָּךְ עַל רֹאשִׁי כְּמוֹ מַיִם חַמִּים
מַשֶּׁהוּ עוֹלֶה בָּאֵשׁ
חֶדֶר קוֹרֵס אֶל חֶדֶר
הוֹפֵךְ לְאֵפֶר
הַכּל בְּסֵדֶר
אֵין בֵּית סֵפֶר
הַכֹּל בְּסֵדֶר.
אנה הרמן
*

השיר הזה הוא אחד מ145 שירים שנכללים באנתולוגיה המצוינת שערך גלעד מאירי: לאין שיעור – אנתולוגיית שירי בית ספר. (הוצאת מקום לשירה, 2020).
המעשה של קיבוץ יחד שירים המתייחסים לחוויות בית ספר הוא מעשה פואטי ורגשי חשוב מאין כמותו המקפל בתוכו את מתן המקום לתקופה מכוננת בחיי רבים והכרזה עליה ככזאת. זוהי תקופה מכוננת גם משום שנמשכת מספר שנים לא מבוטל שבמהלכן מתעצבת אישיותו של הילד ההופך לבוגר וגם משום היותה בעלת השפעה מכרעת על החוויה הנפשית בהיותה כר הן ליחסים חברתיים עם קבוצת בני הגיל, הן להתמקמות רגשית מול סמכות, הן לרכישת ידע ולמידה, שיח עם הישגיות, הצלחות וכישלונות, מפגש עם מוסכמות וחוקים אל מול הנפש החופשית הילדית.

כשחשבתי איך לפתוח את הדברים שלי פה עלו בי כל מיני זיכרונות שלי מימי בית הספר, ועלה בראשי מיד השיר שציטטתי של אנה הרמן והאפשרות שלי להזדהות – גם היום – עם אנחת הרווחה וקריאת ה"יש!" המתרחשות לאחר הישמע המילים: "אין בית ספר".
אז למה בעצם השמחה הזאת ותחושת ההקלה? ולמה שעטות הילדים שרגליהן ממהרות, ממהרות אל החוץ מיד עם הישמע הצלצול, כמו טסים אל החופש, כמו בורחים מכלא? – אני חושבת על המערכת הממסגרת הרבה פעמים, התוחמת, המקדשת את הצריך, את ההישגים הנמדדים כלפי חוץ בציונים, את ההתנהגות ה"טובה" (תלמידה למופת! המילה הזאת – למופת, וכמה יש בו בילד הרצון להיות "טוב", להיות "למופת"), ועיוורת – הרבה פעמים – מלראות את החבוי מתחת: את החלוּם בנפשו של ילד, את הכישורים שלו שאינם נכללים תחת כותרת שמישהו כבר שרטט, את הכמיהות שלו, את הדברים המעסיקים את נפשו – הגועשים בה לעיתים – ומונעים ממנו להפנות את הקשב למשוואות במתמטיקה.

במשך כמה שנים לימדתי קורס על טיפול רגשי במערכת החינוך לסטודנטים שעשו הסבה להוראה. ביקשתי להזכיר להם להתבונן, לראות את הילד מבעד ל"צריך", לראותו במלואו, את נפשו השרה או את זאת המנועה מלשיר.
וזה מה שהאנתולוגיה היפה והמרגשת הזאת עושה: מביאה את הקולות שמתחת, את אלו הנכתבים על הפתקים, מתחת לשולחן, את אלו שאולי מעולם לא נאמרו מפי הילד, אבל זוכים להיאמר היום מפי המבוגר האמיץ הכותב את נפשו של הילד.
בשיר – איגרת אל הילדים – שמתוכו לקחתי את הכותרת לרשימה הזאת כותב אלי אליהו:
"אני כותב אל המעתיקים./ אל הלוחשים בחשש זה אל זה./ אל החורטים את אהבתם על השולחנות./ אל המאחרים./ אל אלה שבוהים/ מבעד לחלונות. בשביל אלה ששוכחים/ את המחברות. בשביל מי שנרדם על מושבו./ בשביל אלה שלא יודעים את התשובות./ בשביל זו שמוחקת את מה שכתבה./ בשביל אלה שתמיד יושבים/ בקצה. בשביל זה שקם/ פתאום ויוצא". (עמ' 97).
אני חושבת על כמה ילדים שהיו שמחים כל כך לקבל את האיגרת הזאת, מאמצים אותה אל ליבם, מרגישים – אולי לראשונה, שגם להם יש מקום.

אם לנסח בשתי מילים את העומד מאחורי שמחת האין בית ספר המילים יהיו אולי: פנים וחוץ. ובעוד כמה מילים: הפער ביניהם. הפְֹנים הפרום, החולם, שיש לו מקום אולי מחוץ לבית הספר ובדרך אליו, אם היא ברגל ואם היא עוברת באיזה שדה, שצריך להתכנס בהגיעו אל השער אל תלבושת אחידה – אל מה שמותר לומר ואל מה שאסור, אל מה שמצפים לשמוע, אל התשובה הנכונה, אל מול כל המחשבות שעדיף להשאיר בפנים (מה מצחיק אותך? בואי, תספרי לכל הכיתה, שכולנו נצחק).
עמיחי ניסח את זה כך, במטאפוריקה הנהדרת שלו:
"אני זוכר שאלה בספר לימוד החשבון,/ על רכבת שיוצאת ממקום אחד ורכבת אחרת/ שיוצאת ממקום אחר. מתי יִפָּגְשוּ?/ ואף אחד לא שאל מה יקרה כאשר יִפָּגְשׁוּ, / אם יעצרו או יעברו אחת על פני השניה ואולי יתנגשו./ ולא היתה שאלה על איש אחד שיוצא ממקום אחד/ ואשה שיוצאת ממקום אחר. מתי יפגשו/ והאם בכלל יפגשו ולכמה זמן יפגשו?/ ובדבר ספר לימוד החשבון. עכשיו הגעתי/ אל העמודים האחרונים שבהם רשימת הפתרונות./ ואז היה אסור להסתכל בהם ולהשתמש בהם./ עכשיו מותר. עכשיו אני בודק/ במה צדקתי ובמה טעיתי/ ויודע מה עשיתי נכון ומה לא עשיתי. אמן". (עמ' 205).
השאלה החשובה באמת, אומר לנו עמיחי, היא לא מתי יפגשו הרכבות אלא מה יקרה שם, ומה יקרה במפגש בין האיש והאישה, אם אכן יקרה, כלומר היכן הוא המקום – בספרי הלימוד – לאהבה?
והאירוניה הזאת בסיום השיר – המענה "אמן" אחרי ה"נכון".

הנראה והלא נראה, הפנים והחוץ, מה שמעל ומה שמתחת, מקבלים את ביטויָם בכל כך הרבה רבדים באנתולוגיה. דוגמא נוספת היא שיר לופת לב של מאיר דדון – אמי:
"אמי היתה מנקה בבית הספר שבו למדתי/ כל יום אחרי הלימודים הייתי נשאר ומחכה לה שתבוא/ וביחד מנקים את הכיתות/ מוחקים מהלוחות את המילים שכתבו בגיר את נוף הילדוּת,/ אוספים ניירות מקומטים של מה שלא נכנס למחברת/ ואת הפתקים של אהבות דחויות שנזרקו לרצפה כלאחר יד,/ מטאטאים את פירורי העפרונות שציירו בהם חלומות גדולים/ הופכים כיסאות מיותמים ושוטפים רצפות שהריצו דורות של רגליים./ לבסוף מסדרים את השולחנות שורות שורות כתלמידים במסדר בוקר/ משם היתה אמי ממהרת להספיק לאולם החתונות/ להכין את סלטי המטבוחה ואת רגלי העוף, הזיתים והבורקס/ ובחצות לפני השינה היתה תופרת את הפצעים/ שנוצרו בבגדים./ מאחה טלאים-טלאים, מכבסת את היום/ שעבר ושרה שיר ערש/ בערבית להרדים את הלילה הרוחש בשביל להתעורר לפנות בוקר" (עמ' 119).
– הילדים המגיעים עם בוקר לכיתה הנקיה מקבלים את הנקי, את המוכן, אינם יודעים או מגלים עניין במי ניקה, התלמיד שמנקה יחד עם אמו – שביום הוא חלק מהם, מהלומדים, מהרשאים לצייר חלומות גדולים בעפרונות, ובתום היום – הוא מנקה עם אמו, שמהישג ידה חמקו החלומות הגדולים, שניהם עדים לכל מה ש"מתחת", שנשמט, שנדחה, שלא יכנס ל"ייצוגי" – ל"מחברת", והם- הם אולי מה שנשמט, שנדחה.

גם שיר שלי נכלל באנתולוגיה, וגם הוא מדבר את הפנים והחוץ ואת הפער ביניהם:
"מילי יושבת בשורה הראשונה בכיתה. / השמלה שלה תמיד מגוהצת, / מחברותיה נקיות. /המבט שלה מופנה אל המורָה /אבל מי שמסתכל טוב יכול לראות/ את כל הגוף שלה מתפתל, /את הלב שלה מתכווץ מתחת לכחול של השמלה./ "יפֶה מאד, מילי" אומרת המורָה כשהפֶּה של מילי /עונֶה עוד תשובה נכונה/ שמכסָּה – כמו חיוך – את סימן השאלה הענק/ המצויר לה בבטן בטוש אדום בלתי מחיק." (עמ' 121).
זה מה שעושה האנתולוגיה הזאת: מסתכלת טוב. ונותנת ביטוי לְמה שמתחת, בשמונה שערים של מבט וקול: שלום כיתה א' | מה למדנו היום? | לוּ היית קצת יותר חברה שלי | שיעור מאלף | חינוך אפור | נכשל | כבר אין לי קול | חלונות הכיתה תמיד פונים לעתיד.
*
אני הייתי תלמידה שמקשיבה בשיעורי ספרות – בחלקם, אלו שממש עניינו, ובשיעורי פסיכולוגיה ואזרחות, תנ"ך לפעמים. במתמטיקה, כימיה, גיאוגרפיה, המחשבות שלי היו נודדות הרחק הרחק, ולפעמים הייתי קוראת ספר בהיחבא מתחת לשולחן.
לו אני תלמידה היום בשיעור עם נוסחאות – הייתי מחביאה את האנתולוגיה הזאת מתחת לשולחן וקוראת; והייתי מחלקת אותה להורים ביומְהורים, שיטמינו לילדיהם בתיק בית הספר, לצד הכריך, עם הפנייה לעמוד 166, לשירה של סיגל בן יאיר – פיקציה דיקטטורה:
א.
"כיתות היסוד
לכבוד
הורי התלמיד/ה חמוטל
שלום רב,
הנדון: התנהגותו/תה של חמוטל.
אתמול, יום שני, ט"ז בסיון תשע"א
לא הגיע/ה חמוטל
בתלבושת אחידה לבית הספר.
הערה תירשם בתיק האישי.
לידיעתכם.

אנו מתייחסים
בחומרה רבה להתנהגות כזו.
נא להחזיר מכתב זה חתום.
ב.
הה, בתי, בתי, איני יכולה לשאת
את מונוטוניות הקול המונֶה
שגיאות, טעויות, הכתיב המלא החסר
פרפורי ילדוּת אחרונים קליפות תפוזים
שקיות אוכל לחות, הה בתי
בתי שנולדת שנית, מכרס הבית החם
האוהב, אל מורא המנהלים, סגני המנהלים
חבר נאמנים, אגודת הידידים, יועצות
ומרכזות, סייעות מתקנו-ת
הה, בתי, תמות נפשי
תמות נפשי
הערה תירשם בתיק האישי."
*
קישור לרכישת הספר:
https://www.poetry...yJIUk

עוד בבלוג של ד"ר ליאור גרנות

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.