הצורך במילה, הצורך בשתיקה, הצורך בכתיבה
ד"ר ליאור גרנות | 4/10/2025 | הרשמו כמנויים
"הַצֹּרֶךְ בַּמִּלָּה וְהַצֹּרֶךְ בַּשְּׁתִיקָה,/ הַצֹּרֶךְ בַּשְּׁתִיקָה גּוֹבֵר.// וַאֲנִי מִתְעַטֵּף בָּהּ,/ כְּתַרְמִיל שֶׁעוֹטֵף אֶת הַזֶּרַע/ עֵצִי וְקָשֶׁה,/ כִּפְרִי הֶחָרוּב הֶחָרֵב.// הַצֹּרֶךְ בְּמִלָּה וְהַצֹּרֶךְ בַּשְּׁתִיקָה,/ הַצֹּרֶךְ בַּשְּׁתִיקָה גּוֹבֵר.// וְכָל שֶׁאֲנִי רוֹאֶה/ אָטוּם וְקָשֶׁה/ וְאֵין לוֹ מָה לוֹמַר./ אֶבֶן שֶׁנִּתְּקָה מִגַּל/ גֶּדֶם עֵץ מְפֻחָם בַּשָּׂדֶה./ וּמַהוּ בְּכָל זֹאת שֶׁבָּלוּם בְּכָל זֶה?// הַצֹּרֶךְ בְּמִלָּה וְהַצֹּרֶךְ בַּשְּׁתִיקָה/ הַצֹּרֶךְ בַּשְּׁתִיקָה גּוֹבֵר."
(הצורך בשתיקה גובר/ עמוס לויתן. שרה: חוה אלברשטיין).
*
כבר תקופה ארוכה שמשהו בי מתעטף בשתיקה כלפי העולם. פחות כותבת (גם כאן), פחות מניחה את רחשי הלב על רעדותיו ותקוותיו במלים משלי.
לפעמים המלים מגיחות, כמו בתקופה שליוויתי את סבתי האהובה בימיה האחרונים, לפני חצי שנה, ישבתי לצד מיטתה, כותבת רגעים של זיכרונות משותפים איתה מילדותי ובגרותי, כותבת פיסות הווה.
כשפקחה את עיניה סיפרתי לה את זיכרונות האהבה שכתבתי, קראתי באוזניה את מילותיי.
"את חיה בעבר, העבר הוא סיפור נחמד, דְּרָגֹה ["יקרה" בהונגרית"], מה שחשוב הוא העכשיו. יש לך ילדה לגדל, קדימה, דְְּרָגֹה, לכי"; כך אמרה לי בחכמה ובמעשיות שבה, בכוחותיה הרבים, שלאורך כל חייה – ובהתמודדות עם האובדנים הרבים שחוותה – הוליכו אותה קדימה, אל העשייה, אל הבנייה, אל יצירת תנועות אהבה.
אני מתחילה כעת לכתוב על השתיקה, והנה, המילים שנובעות מתוכי – הן על סבתא שלי, המלים האלו שחלקן נכתבו וסופרו בחצי שנה שחלפה, וחלקן בוודאי עוד שתוקות, וחלקן מבקשות להיות מסופרות שוב ושוב, כמו לאחוז זיכרון.
האם הכתיבה היא ההפך מההליכה קדימה, האם היא ההפך מהיות נוכחת ברגע הזה, בהווה? האם יש בה כדי להיאחז בחולף, במה שלא ניתן להיאחז בו בחיים עצמם? –
אני חושבת שהכתיבה אינה כתמונת מצלמה הלוכדת רגע; איננה ראי בלבד להשתקפות ההווה ברגע התרחשותו. בתוך הכתיבה עצמה כבר גלומה התנועה: תנועת הנפש של הסובייקט הכותב, ההתבוננות על הרגעים שהיו, המשמעות שמעניקה הנפש לרגעים; מה שהיא בוחרת לזכור, מה שהיא בוחרת לשכוח, מה שהיא בוחרת להגדיל בתוכה, מה שהיא בוחרת לצמצם.
אני כותבת עכשיו. אחרי תקופה ארוכה שלא כתבתי. הכתיבה שלי היא אסוציאטיבית. היא בלתי ערוכה. אני מקווה שאתם מצליחים לעקוב. אני מזהה כמה אני נהנית מהכתיבה הזאת; כמה יש בה עבורי רגעים חזקים של היות – היות בנוכחות מלאה עם המתרחש בתוכי ברגע הזה ממש, בזרם התודעה הפנימי. הרגשה של חיוּת יש בכתיבה הזאת. בזמן שאני כותבת החושים שלי ערים יותר – ציוץ הציפורים בחצר בבית הוריי נשמע צלול מאד, אני מריחה היטב את ריח טיגון החביתה שאמי מכינה לארוחת הבוקר, העולה מן הבית. משהו בי חי מאד.
איכשהו, זה מפתיע אותי. נדמה לי שבאופן לא מודע ההימנעות הבלתי מכוונת שלי מן הכתיבה בחודשים הארוכים האלו – היתה כי היה בי איזה חשש ממגע עם חומריה הכואבים של הנפש שנושאת בתוכה כל כך הרבה בשנתיים האלו. פחדתי מלגעת עוד ועוד לעומק בכאבים ובחרדות הנוכחים כל-כך מאז ה7 באוקטובר 23; ואולי גם באיזשהו מקום פחדתי שלא אמצא לזה מלים. זה היה פחד פרדוכסלי אולי – שלא אמצא מלים, אבל גם שאמצא מלים. אולי לא רציתי לשים על הדף את המלים העומדות נכחה מול הזוועות. גם כתיבת המילה "זוועות" עצמה קשה לי. כותבת ומוחקת וכותבת שוב. תנועת הנפש בין הצורך להנכיח, לומר, להעיד, ובין להתעטף בהגנותיה.
ב8 באוקטובר 23 היתה אמורה להתחיל סדנת כתיבה ביבליותרפויטית בהנחייתי שנקבעה מראש. הנושא שלה היה: "שמחות קטנות של יום חולין". לאורך השבת האיומה ההיא של ה7 הבנתי שהסדנא לא תתחיל למחרת; אבל היא התחילה כמה ימים אחר-כך. והשארנו את נושא הסדנא כפי שהוא. התעקשנו על השמחות הקטנות, התעקשנו – ברעד, ובהיסוס מתעקש, בעקשנות מהוססת – על המילה "שמחה", על להשאיר אותה. על ה"אומץ לחולין", כפי שכתבה לאה גולדברג. על "מותר, מותר לאהוב" ועל צריך לאהוב.
ומאז, הסדנא ההיא נמשכת – כל חודשיים וחצי מחליפות נושא; גרעין קבוע של משתתפות נשאר, אחרות הולכות ומצטרפות. ואנחנו בתנועה הזאת שמחזיקה בתוכה בה בעת גם את התקווה ואת פרטי האהבה ביום-יום וגם את הכאבים, האובדנים, השבר. ולפעמים אין לזה מלים.
אני חושבת כיצד זה נראה מבחוץ כשאין מלים; אולי כמו: "וְכָל שֶׁאֲנִי רוֹאֶה/ אָטוּם וְקָשֶׁה/ וְאֵין לוֹ מָה לוֹמַר"; נראה כמו רִיק. אבל בפנים מתחולל דבר-מה, לעתים מתחוללים דברים רבים בו זמנית, דברים שקשה לסנן אותם במסננת של מלים, לעתים הם גדולים מדי מכדי להיכנס בְּחוריה. מבחוץ זה נראה כאילו דבר לא בוקע מחורי המסננת, כאילו דבר לא נמצא מצידה השני. אבל מַהוּ בְּכָל זֹאת שֶׁבָּלוּם בְּכָל זֶה? – כשאנחנו לא מדברים או לא כותבים – אנחנו יכולים לפעמים לדעת על הבָּלוּם הזה רק ברמז – יודעים שיש "כאב", יודעים שיש "חרדה", יודעים שיש "התמודדות עם אובדן", יודעים שיש "אי-שקט". אנחנו נוגעים בחלק החיצוני, הגס, של הרגשות האלו. אבל כשאנחנו מושיטים את היד לתוכם באמצעות בוחשן מילה – אנחנו מתחילים לגעת בחומר עצמו. אנחנו מגלים חומרים שלא ידענו שקיימים שם בכלל. אנחנו לשים את המרקם. ולפעמים זה יכול להיות מציף ומכביד. אבל בו זמנית זה גם משחרר נשימה. אנחנו נוגעים בחומרי הנפש, אנחנו הכי קרוב אליהם שאפשר, ואז יכולים לצאת משם – ממערת החומרים הנפשיים הזאת, כשיש יותר אוויר ברֵאות שלנו, כשיש יותר אזורים מרווחים במערת הנפש, שפינינו מחומרים גולמיים בלתי נגועים שחסמו את המעברים שלנו לנשימה, לרכּות, להיות-אחת עם הטבע, עם הבריאה. עכשיו אפשר לנשום בחיוּת גם לתוך הכאב, ואז לנוע מתוכו, וגם כאשר נשוב אליו – זה יהיה כבר אחרת, הכאב יהיה יותר נלוש, יותר מודע, יותר ניתן לדיבור. ואולי זה מסביר את תחושת החיוּת המלווה אותי כעת בזמן הכתיבה.
"מה שאי אפשר לדבר עליו – על אודותיו יש לשתוק", כך חתם ויטגנשטיין את הטרקטטוס שלו; ואני מבקשת לומר שמה שאי אפשר לדבר עליו - אנחנו שותקים על אודותיו ממילא.
הוא נותר שָׁתוק ועורם שתיקה בתוכנו, והיא קשה ויוצרת אזורים של בדידות בתוך הנפש שלנו כמו "אֶבֶן שֶׁנִּתְּקָה מִגַּל", כמו "גֶּדֶם עֵץ מְפֻחָם בַּשָּׂדֶה".
בהתחלה נראה שהשתיקה עוטפת אותנו, מגנה, כמו ה"תַרְמִיל שֶׁעוֹטֵף אֶת הַזֶּרַע"; אבל ככל שהיא גוברת משהו בתרמיל הזה – כמו גם במה שבתוכו – הופך ל"עֵצִי וְקָשֶׁה, כִּפְרִי הֶחָרוּב הֶחָרֵב."
כתבתי כאן על הכתיבה כהפך משתיקה, ולא על הדיבור עִם אחר כהפך משתיקה. אולי כי כתיבה היא, ראשית כל, דיבור פנימי עם עצמנו, דיבור שאיננו מוכרח את המפגש עם זולת אנושי, דיבור שיכול גם להישאר בינינו ובין עצמנו. ככזה, הוא כבר איננו שתיקה – הוא מתן מלים, הוא סינון הרגשות שלנו דרך המסננת והַנחתם – אות-אות, מילה-מילה – על גבי מצע הדף. אחר-כך, אפשר לחלוק או שלא לחלוק עם זולת את שנכתב. אפשר לזכות למבט של אחר, או להישאר עם המבט שלנו עצמנו לאחר שנגלתה אלינו הכתיבה; המבט שנולד בעקבות הכתיבה.
כך, אולי אפשר להוסיף ל"צורך במילה" ול"צורך בשתיקה" מהשיר של עמוס לויתן את "הצורך בכתיבה". הצורך בכתיבה כמעין אזור ביניים, כמרחב פוטנציאלי בין שתיקה לבין מילה.
הכתיבה כמכילה בה בעת את המילה ואת השתיקה – גם במובן של מה שבין המלים שלא נכתב – וגם במובן של שתיקה מול זולת שאינו נפגש בהכרח עם הטקסט הכתוב.
אני יכולה לקחת את הדף שבו כתבתי ולקפל אותו יפה לארבעה חלקים, להדביק בסלוטפ; בפנים יהיו את המלים שלי, ומבחוץ – יהיה דף לבן; אבל הדף הלבן הזה איננו "עֵצִי וְקָשֶׁה" אלא הוא רך ונעים – כמו המכתביות הריחניות שהחלפנו כילדות, כמו הסדינים הדקים, הריחניים של סבתי; שאפשר להתעטף בהם ברוך, לעתים לספר סיפור שלפני השינה, לעתים לשתוק, לעתים לשיר שיר ערש בשפה שלא מכאן מארץ רחוקה.
לדבר-לשתוק מאפשרת לנו הכתיבה (עם המקף הויניקוטאיני המפורסם של "יחידת אֵם-תינוק"), להיות מעורסלים בזרועותיה של הכתיבה כשאין לנו מלים, והכתיבה מעניקה לנו מלים, כמו אם המעניקה מלים לרגשות ולתחושות הגוף הראשוניות של התינוק ועוטפת אותו בחיקה.
לדבר- לשתוק, להיות; לגלות את מה שיש בתוכנו לומר.
והנה, גיליתי על עצמי כעת: הצורך במילה גובר, הצורך בכתיבה הולך ומבעבע שוב.
*
ב22 באוקטובר תתחיל סדנת כתיבה רגשית בהנחייתי, ששמה "להיות, לכתוב", כדי לאפשר לכם את מרחב הדיבור-שתיקה, היות, כתיבה. הסדנא תתקיים בזום במשך עשרה מפגשים בימי רביעי בבוקר, בקבוצה קטנה. כאן בקישור כל הפרטים:
https://liorgranot.co.il/being-writing/
מוזמנים להצטרף ולאפשר לכם את מרחב הגילוי של מילותיכם ושתיקותיכם, של מה ש"בְּכָל זֹאת בָּלוּם בְּכָל זֶה" ושל מפגש עם שירים שגם הם כמובן מאפשרים לנו חלון אל שטמון בתוכנו.
