פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×יצירה מאת Adam Hillman
Adam Hillman ©
זכור אותי

המון מילים לא יוצאות לי מהפה

בעקבות הכנס שהתקיים בסוף השבוע שעבר בבית איזי שפירא, כנס לפסיכותרפיה פסיכואנליטית עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים בגיל הרך, מצורף סיפור, שמביא דיבורה של ילדה, שלא יוצאות לה מלים מהפה... 'הדיבור' התפרסם גם בניוזלטר של בית איזי שפירא ובדה-מרקר למנויים.

כתבות שטח | 16/6/2009 | 22,206

תגיות:

המון מילים לא יוצאות לי מהפה

נוחי טל שטרית

 

בעקבות הכנס שהתקיים בסוף השבוע שעבר בבית איזי שפירא, כנס לפסיכותרפיה פסיכואנליטית עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים בגיל הרך, אני מצרפת סיפורון ובו מובא דיבורה של ילדה, שלא יוצאות לה מלים מהפה...

'הדיבור' התפרסם גם בניוזלטר של בית איזי שפירא ובדה-מרקר למנויים.

יום שני, בגן

עמדתי בעמידון. לא נוח ואני משתדלת שיידעו... ומפרצפת חמוציות... ואם לא מבינים, אני מתחילה להודיע בקול, ואפילו בקול  גדול !!! שידעו...

פתאום סבתא הופיעה. בגן... זה לא כל כך רגיל. אז ישר הודעתי לה שתוציא אותי משם. אבל, היא התלהבה וצחקה מהנאה איך שהרגליים שלי עומדות להן שם ביציבות בתוך נעלי-הספורט האלה, שדודה דנה הביאה לי מאמריקה.

בכלל, אני רגילה שאם אני עם סבתא אז אנחנו שרות ומנגנות בכל הגוף, וכשהביאו לי 'יצירה' התרעמתי כהוגן... וסבתא שלא הבינה לקחה את היד שלי בידיים שלה ואני צעקתי שלא... והנדתי בראשי בחזקה לשלילה ש..לא לא לא!.. והיא עוד יותר לא הבינה והכניסה את הידיים שלי לחומר הלבן והמסריח... ואפילו שאמרו שאח"כ יקשטו את הטבעת הידיים שלי בכל מיני צבעים, ממש התעצבנתי! כמה אפשר להסביר? ... סופסוף סבתא קלטה וניגבה את הידיים שלי ודי. אני עוד קצת בכיתי,  כי עדיין הייתי מעוצבנת.

ואז סבתא הביאה קסילופון וניגנו ביחד את השיר שלנו "יונתן הקטן". ואח"כ הביאה את הפעמונים, וגם עליהם ניגנו וזה שימח אותי מאוד, גם אם לפעמים נזכרתי שאני רוצה לצאת מהעמידון ולהתחבק עם סבתא.

הנצח עבר וסבתא לקחה אותי על הידיים והתרפקתי לתוכה... והיה לה מין ריח של סבתש'לי... ובכל הכוח גם אני חיבקתי, והיא הרגישה ושמחה שקיבלתי כוח. ונחתי.

אילת אמרה שאין עכשיו ממש פעילות ושהיא יוצאת להפסקה והיא וסבתא הסכימו שאני וסבתא נטייל קצת. לא בא לי. סבתא הושיבה אותי בעגלה, ולא בא לי ואמרתי לה. אבל, היא רק חייכה אלי ואמרה לי שתיכף נהנה מאוד וחיכיתי... ובאמת מיד ראיתי שאנחנו הולכות בכיוון של הבניין של הבריכה וה"בית-קפה" שלי ושל סבתא... אנחנו מגיעות למעלית ואני מסתכלת בסקרנות ומחכה בשקט. אנחנו עולות והנה... אנחנו מתקרבות לפינה הזו שבקצה ,איפה שסבתא מוציאה מסלסלה עוגייה ונותנת לי. מתוקה. אני מכרסמת ושומרת חזק שלא תיפול וגם סבתא, כי היום לא נשארו ואת האחרונה מצאנו והצלנו בשבילי. סבתא מחכה שאסיים ומגישה לי כוס מים לשתות, ואני שותה קצת מהכוס. טיפה. סבתא מנגבת לי את הפירורים המרשיעים וצוחקת ואנחנו חוזרות.

אילת באה לקראתנו עם עגלול מלא ילדים מהגן שלי, ומיד אני מתחילה לבכות, שיידעו שלא בא לי. אילת אומרת לסבתא, שאני לא אוהבת טיולים עם הגן. וזה נכון. ואיך אני אסביר למה?

אני נרגעת כשהיא מספרת לסבתא שאני נשארת עם אלה לפיזיותרפיה, ועד שיגיע תורי אני אשחק עם מטפלת שנשארת שם במיוחד בשבילי.


לפני שסבתא נפרדת ממני, אילת מגלה לה שאני לא מוכנה להשתעמם אפילו רגע... ושאני מודיעה לכולם בקול מאוד חזק... בטח! שידעו. וזה נכון, למה לי? היא חושבת שמשעמם לי בטיול ואני מעדיפה לשחק. התנשקתי עם סבתא והרמתי אצבעות לשלום. ונחתי.

יום חמישי, בבית

מתוך המונית שמעתי את סבתא קוראת אלי וראיתי את פניה המחייכים. ידעתי שיהיה כיף. התרפקתי על סבתש'לי והיה לי מתוק. ונחתי.

והנה שמעתי את סבא מוטי קורא אלי: "תמ-א-ר..." בקול רך, ועכשיו כבר הייתי בטוחה שהיום יהיה לי כיף... ישר חייכתי אליו, כי הוא תמיד מצחיק אותי.
כשהתקדמנו בשביל הביתה שמעתי את ליבי קוראת לי והרמתי את הראש, אני חושבת שהיא שמחה שהגעתי.

כשנכנסנו, סבתא לקחה אותי מהר אל ליבי להגיד שלום והצמידה את הידיים שלנו זו לזו. ליבי ואני הסתכלנו על כפות הידיים המחוברות שלנו, בשקט. ועוד קצת.

איך שסבא וסבתא אמרו לז'קלין שנלך לגינה כבר צחקתי. ובעגלה מיד שמחתי.
הלכנו לגינה והושיבו אותי בנדנדה ואני הושטתי ידיים להחזיק בשרשרת שבצד, כי אני כבר יודעת שככה צריך, אפילו שזה לא כמו בפארק ששמה השרשרות שעליהן תלויה הנדנדה הן מלפנים. סבא וסבתא שרו לי "נד-נד", כמו אצלם בנדנדה שבחצר. ואני מאוד אוהבת שאני מכירה את השירים ששרים לי. עד שהתעייפתי. וגם כשסבא מוטי ביקש שארים את הראש פשוט לא יכולתי להחזיק אותו יותר, באמת שניסיתי, אבל לא הצלחתי ליישר את הגב והצוואר... סבתא מיהרה להוציא אותי. ונחתי.


ביליתי בעוד מתקנים בגינה ונחתי. סבא צילם את ליבי ואותי. אני אוהבת להיות בגינה גם על הספסל על סבתא, אני מסתכלת על היונים וליבי קוראת להם וקופצת על ז'קלין. מאוד מרתק אותי להביט למעלה על פסי-הסוכך שמעל הספסל, האור נכנס משם דרך הפסים ואני מברכת אותו.


בבית סבתא גילגלה אותי והיתה כ"כ מאושרת כשהצלחתי לדחוף עם הבטן ולהתהפך, שנורא שמחתי וצחקתי והתגלגלתי אפילו פעם לבד... וז'קלין אמרה שכבר ראתה שאני עושה את זה לפעמים. אני אוהבת את המשחק הזה ולהרגיש את הגוף שלי עם הנשיקות של סבתא על הלחיים שלי והדיגידי בצוואר.


סבתא שאלה אותי, אם אני מסכימה לעמוד. הקשבתי דרך העיניים כשאני ישובה על סבתא, ואז אנחנו קרובות-קרובות ככה שסבתא יכולה לקרוא אותן. סבא הראה לה איפה להחזיק אותי כמו שהוא למד ממרב, והתכופפתי לבד והתאמצתי והם עזרו ו.. התרוממתי ועמדתי ככה דקה! וכולנו שמחנו. ונחתי. וככה כמה פעמים.


פעם אחת כשנחתי, סבתא שרה לי עם האצבעות שלה על הפנים שלי "אברהם אל תלך משם, כי הזאב יאכל אותך האם"...שמחתי, כי אני מכירה את השיר מהגן. לקחתי את היד של סבתא וחייכתי. סבתא שאלה מה אני רוצה. הרמתי את היד שלי לפה שלי וסבתא לקחה את היד שלי ביד שלה ושרה לי עם האצבעות שלי על הפנים שלי את השיר של 'אברהם...' וכמה שמחתי שהיא הבינה...


ולהתראות,
תמר

 כתבה: סבתא של תמר, נוחי טל-שטרית, מנחת סדנאות לסבתאות וסבאות

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

טל-שטרית, נ. (2009). המון מילים לא יוצאות לי מהפה. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2163

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

מירי אלונימירי אלוני17/9/2009

מרגש ומקסים. וואו! פשוט מרגש ומקסים. חובת קריאה לעובדים עם ילדים עם צרכים מיוחדים. אני מטפלת בילדים עם צרכים מיוחדים והוריהם, וחווית הקריאה העלתה צמרמורת בגבי... לשמוע במלים, של ילדה קטנה, את מה שאני (ומטפלים באשר הם), מנסה כל כך להבין, מנסה כ'כ לשקף - את נקודת מבטו של הילד, את החוויה שלו, ואת המשמעות שבהתנהגותו. זו אמנם הנכדה המתוקה שלך, והקשר המיוחד שלכן, אבל אני קיבלתי חיזוק להמשך עבודתי. תודה לך.

נוחי טל-שטריתנוחי טל-שטרית25/6/2009

ראית. היי תמי,
ראית את תמר ושמעת ואפילו האזנת למוזיקה המתלווה לריקודנו, וככה ככה טוב לה, שרואים ואוהבים ונענים ולפחות מנסים... את זה... שמנסים, היא רואה ווממשיכה לנסות להסביר, בדרכה, בידיעה שיודעים אותה, שיודעים את נוכחותה. והתנועה הזו שלנו, עם המחושים והמשושים, היא הפוסקת את המרווח אל האופק הפתוח.
שמחה שהצטרפת אלינו לביחד הזה. התרגשתי (:
תודה שהכרת בתמר.
נוחי

תמי קויפמןתמי קויפמן24/6/2009

הי נוחי, המון מילים.... קראתי את מילותיך, מילותיה של תמר, והתרגשתי מתמונת היחד המופלאה שעלתה מן הדברים.
התפעמתי מהרגישות, מהענין המשותף, מהחום והאהבה האינסופיים שיכולים למלא לבבות, מהנגיעה המדברת בצלילים מרגיעים שנכנסים ללב ולגוף, מהמבט שרואה, ויודע, ונראה , מהאופק הפתוח.
הרגשתי אתכם, כבתוך ריקוד מתואם שגם אם קשה לפעמים לרקוד אותו, הגוף שם, מחזיק ופועם.
והנפש מלאה.
תודה
תמי
 

נוחי טל-שטריתנוחי טל-שטרית23/6/2009

תודות מתמר. חוה יקרה,
משמח לדעת שתמר 'נשמעת' ונראית, גם אם רק נדמה שאנחנו באמת באמת יודעים אותה... והיא אכן שמחה כשמנסים. המון תודה לך שהקשבת. וראית. בתקווה שבזכות שכמותה נלמד עוד.
נוחי

חוה קרייסלרחוה קרייסלר22/6/2009

נוחי יקרה.. אין לי מילים נוכח הדברים שכתבת בשם תמר.
מזלה שהתברכה בסבתא כמוך  שכך אוהבת,שמרגישה ומבינה ונותנת מילים ובונה דיבור.
וגם את התברכת בתמר,  ואנחנו - בשתיכן.
תודה, נוחי. חזקי ואמצי.
חוה קרייסלר.