פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×יצירה מאת Adam Hillman
Adam Hillman ©
זכור אותי

גיבורים בעל כורחם: מנגנוני התמודדות של ניצולי שואה יוצאי בריה''מ לשעבר והשלכותיהם על התערבות טיפולית

במאמר זה מציגה המחברת מחקר שעסק באוכלוסיית ניצולי השואה יוצאי בריה"מ לשעבר. המחקר בדק את מנגנוני ההתמודדות שלהם עם טראומת השואה ואת ההשלכות של מנגנונים אלה על התערבות טיפולית שנבנתה לצורך המחקר. המחקר כלל ראיונות עומק עם ארבעים ניצולי שואה בני 79-68 וכן עם בני הדור השני בני 60-42 שעלו מבריה"מ אחרי שנת 1989. מנגנוני ההתמודדות העיקריים שעלו הם: אובדן הילדות, תפיסת החיים כמעשה גבורה, אובדן הגבורה והעברה בין-דורית. ההתערבות נבנתה בהתאם להבנה שמושג "הילד הפנימי הפגוע" עוזר להבין את החוויה של ילדי השואה מבריה"מ ושל בני הדור השני לשואה. מהמחקר עלה כי המשחק ככלי טיפולי עשוי ליצור מקום טיפולי מוגן, בעל אווירה מזינה ומפתחת, המסייעת לניצולים למלא את החסכים הפסיכולוגיים של ילדותם.

מאמרים | 27/4/2014 | 8,517

תגיות:

 

גיבורים בעל כורחם: מנגנוני התמודדות של ניצולי שואה יוצאי בריה''מ לשעבר והשלכותיהם על התערבות טיפולית

 

מאת נטליה חבורוסטיאנוב

 

המאמר מבוסס על מחקר שנעשה באוניברסיטת בן גוריון בנגב, במסגרת מחקר רחב על סוגיות השתלבותם של עולי בריה''מ לשעבר בארץ בשנים 2010-2007. המאמר פורסם לראשונה בכתב העת "מסר לעניין", בגיליון מס' 46, שנת 2011 .

 

מבין 149,000 יוצאי ברית המועצות לשעבר (בריה"מ) בני 65 ומעלה, כ-118,000 (79%) הם ניצולי שואה (מי-עמי, 2005). רובם עונים להגדרה של "ילדי השואה" (child survivor), מי שבשנת 1941 לא עברו את גיל 13 (Brodsky & Della Pergola, 2005). צרכיה של אוכלוסייה גדולה זו ודרכי ההתערבות איתה לא נחקרו דים. מאמר זה מציג ניסיון חלוצי בתחום זה: מחקר איכותני שבדק את מנגנוני ההתמודדות של אוכלוסייה זו עם טראומת השואה, וכן תוכנית התערבות שנבנתה לנוכח הממצאים שהתקבלו.

ניצולי שואה יוצאי בריה"מ לשעבר, שהצליחו לשרוד את מחנות הריכוז והגטאות, ברחו או פונו1 עם הוריהם מהשטחים שנכבשו על ידי הנאצים. בילדותם הם חוו טראומות ואבדנים מרובים, אך בנו מחדש את חייהם. תחושות האובדן והסבל שלהם הודחקו ונותקו מחיי היום-יום, ומצוקותיהם הפסיכולוגיות נשארו לא מאובחנות.

על פי מחקרים על עולים בני 65 ומעלה מבריה"מ לשעבר, שהם ברובם ניצולי שואה, אוכלוסייה זו מאופיינת בתחושות של ייאוש, עייפות כרונית ופגיעות למחלות גופניות (Ritsner, Ponizovsky, Kurs & Modai, 2000; Aroian et al., 2001; Miller & Chandler, 2002;). כמו כן, אצל רבים מהם מתגלות הפרעות אישיות, הערכה עצמית נמוכה, חוסר יכולת ליהנות מן החיים, ספקות באשר ליכולתם להיות עצמאיים, חוסר ביטחון ובדידות. לרבים יש סף חרדה נמוך וקונפליקטים בחיי הנישואים (Naon, King & Habib 1993; Brodsky & Della Pergola, 2005; Lerner, Y., Kertes, J. & Zilber , 2005; Polyakova & Pacquiao, 2006). כמו כן, סימפטומים של הפרעת דחק פוסט-טראומתית (PTSD) עלולים להתגלות אצלם גם שנים רבות אחרי השואה (Davidson, 1980; Eitinger, 1980; Kuch & Cox, 1992; Cohen, Brom, & Dasberg, 2001).

ניצולי שואה יוצאי בריה"מ מתמודדים בנוסף עם אירוע חיים מעורר דחק – ההגירה שעלולה להקשות על ההתמודדות עם טראומת השואה. ידוע כי הצטברות של טראומות במהלך החיים (cumulative lifetime trauma) ואירועי דחק קרובים (recent life events) עלולים להחמיר סימפטומים של הפרעת דחק פוסט-טראומתית (Krause,1991; Yehuda, Kahana, Schmeidler, Southwick, Wilson & Giller, 1995; Schreuder, 1997; Breslau, 2001; Auerbach, in press). גם היעדר תמיכה חברתית (Southwick, Bremner, Krystal & Charney, 1994) והשתייכות לקבוצות מיעוט (Penk & Alien, 1991; Halligan & Yehuda 2000) מהווים גורמי סיכון להחמרת הסימפטומים.

אולם, עוד לפני ההגירה, נסיבות החיים בבריה"מ יצרו טראומטיזציה חוזרת והקשו מאוד על עיבוד טראומת השואה; ניצולים רבים שחזרו אחרי המלחמה למקום מגוריהם מצאו את ביתם הרוס או תפוס על ידי אנשים אחרים. קרה גם שהמשוחררים ממחנות הריכוז נחשדו בבריה''מ כ"בוגדים" ובשל כן נכלאו ב"גולאג".2 הניצולים לא זכו לפיצוי כלכלי, משום שבריה''מ ויתרה על הפיצויים לנפגעי הנאצים. יתר על כן, אנטישמיות ברמה של מדיניות חברתית לא אפשרה לניצולים לעלות ארצה וגם לא אפשרה להם להגשים את יכולותיהם ואת כישוריהם המקצועיים בארץ מוצאם (Slezkine, 2004).

ניסיון טראומתי בגיל צעיר מחליש את יכולתו של האדם להסתגל ולהתמודד עם משברי החיים (Kestenberg & Brenner, 1986; Menzies Lyth 1989). משום כך, ההגירה הייתה עבור רבים מהם טראומה שהם לא הצליחו להתמודד איתה. רבים לא השתלבו בחברה הכללית ולא רכשו את השפה העברית. כתוצאה מכך, עד היום הם מתקשים לממש את זכויותיהם, חשים חוסר ביטחון, בושה, וניכור חברתי. רבים מהם מדווחים על יחסים מנוכרים עם נכדיהם שאינם שולטים בשפה הרוסית (Lowenstein & Katz, 2005).

גם נסיבות חייהם היום-יומיים של רבים מן הניצולים בישראל הם מעוררי דחק. רובם הגיעו לישראל חסרי כל, וכיוון שלא הספיקו לצבור זכויות פנסיוניות בישראל, רבים מהם מתקיימים מקצבת זקנה של הביטוח הלאומי וחיים במצוקה כלכלית. 89,000 ניצולי השואה יוצאי בריה"מ לשעבר חיים מתחת או סמוך לקו העוני וסובלים מבעיות בריאות; בשל המצוקה הכלכלית חלקם נמנעים מלקבל טיפול רפואי יקר, סובלים מחוסר חימום בחורף, ומתנאי דיור בלתי הולמים. 29% מהם אינם יכולים להרשות לעצמם הוצאות על ביקורים או על שיחות טלפון לילדיהם ונאלצים לבחור בין קניית מזון לבין רכישת תרופות (Brodsky & Della Pergola, 2005). כל אלה משפיעים על בריאותם הגופנית והנפשית. בקרב אוכלוסייה זו נמצאו רמות גבוהות יותר של דיכאון, ייאוש וכוונות אובדניות בהשוואה לבני גילם הוותיקים (Ron, 2007).

לצד הנתונים החמורים, קיים קושי לסייע לניצולים יוצאי בריה"מ לשעבר כיוון שרובם אינם רואים בעזרה נפשית כלי שישפר את יכולתם להתמודד עם קשייהם (Kroph, Nackerud & Jorokhovsky, 1999; Aroian, Khatutsky, Tran & Balsam, 2001; Auslander, Soskolne & Ben-Shahar, 2005; Soskolne, Auslander & Ben-Shahar, 2006). על כן, מטרתו של המחקר הנוכחי הייתה ללמוד ממקור ראשון על דרכי ההתמודדות ועל הצרכים של ילדי השואה מבריה"מ ומאלה להסיק על הדרכים שבאמצעותן ניתן להגיש להם סיוע נפשי.

המחקר

שיטת המחקר

המחקר מבוסס על ראיונות עומק עם 40 ניצולי שואה בגילאי 79-68 (28 נשים ו-12 גברים) ו-15 בני הדור השני בגילאי 60-42 (13 נשים ו-2 גברים). כל המרואיינים עלו מבריה"מ אחרי שנת 1989 ובזמן המחקר היו מטופלים במרכז תמיכה נפשית וחברתית לניצולי השואה והדור השני "עמך", סניף באר שבע. הראיונות התקיימו במהלך שנת 2007 במועדון "עמך" בשפה הרוסית, ונמשכו בממוצע כשעה וחצי.

במהלך הריאיון ניצולי השואה בני הדור הראשון נתבקשו לספר את סיפור החיים שלהם בדגש על תקופת ילדותם לפני השואה ועל חוויות הילדות הקשורות לתקופת השואה, ואילו נציגי הדור השני נשאלו על חוויות ילדותם בדגש על יחסיהם עם ההורים. כמו כן, נתבקשו המרואיינים להתייחס לאירועי חיים כגון: לימודים ורכישת מקצוע, נישואים, לידת ילדים, עבודה וקריירה, עלייה לישראל ותהליך הקליטה, וכן אירועי חיים אחרים שנתפסים על ידיהם כמשמעותיים ביותר. בנוסף, המרואיינים התבקשו להתייחס לתקופת החיים העכשווית, לרבות מצבם הסוציו-אקונומי, מצבם הבריאותי (נפשי ופיזי), פעילות בשעות הפנאי, תקשורת עם בני המשפחה ועם הסביבה, והשתלבות תרבותית וחברתית בישראל.

הראיונות הוקלטו ברשות בקלטות שמע ותועתקו במלואם לצורך הניתוח. התמלילים נותחו כמקובל בניתוח נרטיבי קטגוריאלי, ומוטיבים שחזרו על עצמם גובשו לתמות מרכזיות (McAdams, 1993; Riessman, 2001). כדי לשמור על האלמוניות של המרואיינים, הם מוצגים בשמות בדויים. הציטוטים כוללים שימוש בתעתיקי שיחות שתורגמו מרוסית, תוך כדי ניסיון לשמר את אופי השיח המקורי.

ממצאים

מתוך הראיונות עלו חוויות ודפוסי התמודדות מרכזיים של ניצולים יוצאי בריה''מ: אובדן הילדות, תפיסת החיים כמעשה גבורה, אובדן הגבורה והעברה בין-דורית.

אובדן הילדות

אחת הבעיות הבסיסיות של ניצולי השואה היא התפתחות אישית לקויה כתוצאה מהתבגרות מוקדמת וכפויה בתנאים טראומתיים. אנשים אלו חוו אובדנים רבים – של הבית, של ההורים, של תחושת הביטחון ושל אורח חיים משפחתי – בזמן העיצוב של רכיבי האישיות הבסיסיים, הכוללים אמון בעולם, אמון באנשים ואמון בעצמי. כתוצאה מכך, אחת החוויות המרכזיות שעלו בראיונות הייתה תחושה של אובדן הילדות.

אני זוכר את עצמי בגטו. הייתי קטן, רציתי לאכול והייתי בכיין. אימא הצילה אותי. כל יום היא אמרה לי: "אל תבכה, אם תבכה – יירו בך". היא גם לא הרשתה לנו (לי ולאחותי) לשחק: "אסור לשחק, אסור לצעוק, אסור לצחוק – זה מרגיז את הנאצים. תשתקו למעני!"

גריגורי, נולד ב-1937.

פינו אותנו. הספקנו לברוח ברגע האחרון. כשהמלחמה פרצה הייתי בת 6, הקטנה בין 3 אחים. היו לי בובות ובגדים לבובות [...] רעש מהשמיים, כולם רצים, צועקים, אימא מחזיקה את היד שלי, ואני מחזיקה את הבובה. שוב רעש. אני נופלת, מאבדת את הבובה ואת היד של אימא [...] ברגע אחד [...] אחר כך איני זוכרת. אימא סיפרה שהספקנו לעבור את הגשר והגשר נפל, מי שלא הספיק – נשאר בצד השני של השואה. מה אני זוכרת בכל זאת? שאני עובדת במפעל צבאי, אני בת 11. העבודה לא קשה, אבל הברזל קר מאוד, והאצבעות כואבות לי.

נוסיה, נולדה ב-1934.

במקרים רבים אנשים אינם זוכרים את נסיבות הטראומה. זיכרון של טראומות מגיל הנמוך מ-5-4 עשוי להישמר רק בגוף (Lowen, 1954), וברוב המקרים האדם אינו מודע לו. עם זאת, ניסיון טראומתי בילדות הצעירה משנה באופן משמעותי את העולם הרגשי של האדם, ובמידה רבה קובע את התפתחותו, את חייו הפנימיים והחברתיים, ואת המודלים להסתגלות שיפעיל (Krystal, 1988).

תפיסת החיים כמעשה גבורה

מחקרים רבים מלמדים כי אדם מוצא דרך להתקיים "בצל האיום", והמחיר הוא לעתים הפנמה של איסורים שונים (van der Kolk, 1987; Krystal, 1988; Laub & Auerhahn, 1989; Breslau, 2001) – בדוגמאות שלעיל האיסור לשחק, האיסור לבכות, האיסור להגיב בצורה ספונטנית. כדי להסתגל לדרישות הסביבה ולשרוד בתנאים קשים, הילד מפתח הרגלי התנהגות ושיטות הגנה, המיועדים להקל על מצבו. כך נבנה "הילד הפנימי הפגוע" (Bradshaw, 1990).

הרגלי התנהגות אלה ממשיכים להתקיים גם בסיומה של הסיטואציה הטראומתית. כך, למשל, בקרב ילדי השואה מבריה"מ לשעבר האיסור על התנהגות ספונטנית נמשך שנים רבות. בין הסיבות לכך אפשר למנות את העניין התרבותי: התרבות הרוסית אינה מאפשרת מגע ורבלי עם נפגעי טראומה; המשפט המקובל כאשר פוגשים אדם עצוב או מתאבל: "אל תיגע בו, תן לו להירגע". לא מקובל גם ביטוי רגשי. למשל, בספרות הרוסית מתוארת דמות של "אימא עם עיניים יבשות", המבטאת את האיסור לבטא רגשות לא רק בקרב גברים, אלא גם בקרב נשים. הדרך המקובלת והלגיטימית להתמודד עם רגשות היא ניתוק והדחקה: שימוש באלכוהול ועבודה פיזית (Karakozov, 2001).

כתוצאה מהדחקה זו, נולדת תפיסת החיים כמעשה גבורה, שלפיה אדם צריך לעבוד, ומי שמתלונן – חלש ולא זכאי לשום דבר. אכן, ניצולי השואה יוצאי בריה''מ לשעבר מגדירים את חייהם כחיי גבורה, לא רק בהקשר של השואה, אלא גם בהקשר של יחסים משפחתיים, יחסי עבודה, הגירה והשתלבות בארץ.

הייתי בת 11 כשהמלחמה פרצה. ביום שלישי של המלחמה הנאצים כבר כבשו את ברזינו. לא הספקנו לברוח. שנה היינו בגטו. אני זוכרת את היום שהנאצים באו לגרש את האנשים מהבתים ולרצוח. אימא ביקשה מאיתנו – ממני ומאחי – לעזוב אותה עם הקטנים ולברוח, להסתתר. אחי לא הסכים לעזוב את אימא אך אני עזבתי. היא כל כך ביקשה ובכתה. שלושה ימים ישבנו בבור של תפוח אדמה. אחר כך ברחנו מהכפר. 2 בנים שישבו איתי בבור נהרגו. ואני כחצי שנה נדדתי מכפר לכפר וביקשתי נדבות. בלילה הייתי ישנה בשלג. לפעמים נתנו משהו, לפעמים זרקו אותי, קיבלתי מכות, ולמרות הכול – שוב חזרתי לבקש נדבות. אחרי כחצי שנה מצאתי ביער פרטיזנים. הייתי איתם. עזרתי במטבח, כיבסתי, טיפלתי בפצועים, לחמתי כמו כולם. בגיל 13 בפעם הראשונה עשיתי תאונת רכבת לנאצים. ראיתי הרבה מוות. למרות הכול שרדתי. אחרי המלחמה חזרתי הביתה – לא היה בית. הייתי יתומה. עבדתי קשה, למדתי, למרות ששכחתי הכול, אפילו לא קראתי טוב, כי הייתי פצועה בראש פעמיים. למרות הכול קיבלתי השכלה גבוהה, תואר שני בכלכלה. התחתנתי. הייתה לי מחלת כליות קשה, סרטן, כרתו לי כליה, הרופאים לא הרשו לי ללדת – אבל הבאתי 2 ילדים. גידלתי אותם. כשהחלטתי לעלות – עבדתי עד היום האחרון, עד עלייתי למטוס. לא בשביל המשכורת. פה אני מסתדרת טוב. רק דואגת לילדים. הם לא כמוני. יש בהם משהו חלש".

סופיה, נולדה ב-1930.

פינו אותנו. אני לא זוכרת כלום. כשהמלחמה פרצה הייתי בת 4. אימא סיפרה לי איך ברחנו, איך אנשים מתו בדרך. אחרי המלחמה למדתי כמו כולם, עבדתי, הייתי מורה. הייתי מורה בכירה. אהבתי מאוד את המקצוע. הייתי מאושרת. חיי לא היו פשוטים אף פעם. אימא שלי שכבה 10 שנים משותקת, טיפלתי בה, לא היו טיטולים. אחרי שאימא נפטרה, טיפלתי בדודה, אחר כך בחם ובחמות. אחרי כן הייתה לנו צרה במשפחה – 16 שנים טיפלתי בנכדה, חולה במחלה גנטית, עד שהיא נפטרה, והיום בעלי חולה פרקינסון מתקדם, רתוק למיטה. כשאומרים לי להעביר אותו לבית אבות אני כועסת נורא – איך אפשר להגיד דבר כזה, איך אפשר לחיות אחרי זה? אני לא כזאת. חשוב לי להיות גאה במה שאני עושה. כל יום בשבילי הוא מעשה גבורה. אני לא יודעת מתי יגיע זמן לנוח [...] רק מוות ישחרר אותי"

לריסה, נולדה ב-1937.

מוטיב זה של "גיבור העל" מסביר כיצד הניצולים הקשישים ממשיכים לעבוד בעבודות פיזיות כדי לעזור לילדיהם, מטפלים בבני משפחה חולים בלי להיעזר בשירותי הרווחה, ופעילים כמתנדבים. זוהי דרך אחת להתמודד עם המצב הטראומתי. ילד חסר אונים מחכה ל"גיבור מציל" שיושיע אותו מהמצב הקשה שבו הוא נתון, וכשהגיבור לא מגיע – הופך הילד עצמו לגיבור. ברמה הסימבולית, זוהי אחת הדרכים להתמודד עם "הילד הפנימי הפגוע" – להפוך לגיבור שאינו מרגיש כאב, חולשה או פחד.

אובדן הגבורה

ההגירה נחווית לעתים קרובות על ידי ילדי השואה מבריה"מ כטראומה חוזרת ומעלה את הדי התנסויותיהם בשואה. לדוגמה, נערה בת 16, בת הדור השלישי לניצולי השואה, ילידת הארץ, דוברת רוסית ועברית, תרגמה את המילה "פינוי" (Evacuation), כ"הגירה" (Immigration) והייתה משוכנעת שמדובר באותה התופעה עצמה. כשנשאלה מדוע, אמרה: "ככה סבתא הסבירה לי". דוגמה אחרת: גריגורי (נולד ב-1937) מתאר את יחסיו עם חברת עמידר: "יש שם פקיד המטפל בשיפוצי דירות, הוא אנטישמי, אל תפני אליו. חברת עמידר מלאת אנטישמים. ברומניה היו יותר, אבל גם בארץ יש מספיק". דבריו של גריגורי אינם הומוריסטיים – כך הוא מפרש את המציאות.

יש שמציינים במפורש את קווי הדמיון בין חוויות השואה והמלחמה לבין העלייה לישראל. אחת הניצולות מספרת: "זה כמו דז'ה - וו". זה כבר היה בחיי. אני זוכרת שמגיעים לעיר זרה, אין לנו כלום, אין איפה לגור, אף אחד לא צריך אותנו. רק שוני יחיד – שם הייתי ילדה, ועכשיו - זקנה". ניצולה אחרת, אשר בזמן המלחמה נאלצה לעבוד כמשרתת באחד מבתי הגרמנים, סיפרה בעצב רב שהיום, אחרי שעלתה לישראל, בתה מנקה וילות של תושבים מבוססים: "זה כל הזמן מזכיר לי את מה שניסיתי לשכוח".

ההזדקנות גורמת להופעה מחודשת של תחושת האובדן והסבל. מתוך הראיונות עלה נושא של "אובדן הגבורה": "אני זקן, יש לי פחות כוחות, אני תלוי ויחד עם זאת איני יכול לסבול שום תלות, הילדים לא מעריכים את עזרתי, בדמיוני אני ממשיך להיות אדם פעיל, אבל במציאות זה לא יוצא לי" (נחום, נולד ב-1939).

אנשים שהקדישו חלק ניכר מחייהם כדי "לשכוח את עצמם" בעבודה, מתקשים בגיל מבוגר ובנסיבות של הגירה להמשיך במנגנון התמודדות זה:

אני מרגישה שאף אחד לא צריך אותי. הילדים שלי ברוך השם מסודרים ולא זקוקים לי. לפעמים אני מתגעגעת לתקופה שלילדים היו יותר בעיות והם פנו אליי. היום הם באים כדי לעזור, מביאים אוכל. אני מבינה שזה בסדר, אבל זה רק מדגיש את אי-היכולת שלי. אני משתדלת להעסיק את עצמי. ריקודי עם, יוגה. זה ניתוק לרגע. הכי קשה – זה זמן לפני השחר – אני שוכבת ואין לי היכן להסתתר. ממה? אני לא יודעת. ממשהו. מה אני עושה? אני קמה (בלילה) ומתחילה לשטוף את הרצפה.

מינה , נולדה ב-1938.

העברה בין-דורית

סגנונות ההתמודדות שתוארו למעלה מאפיינים גם את ההתנהגות ההורית של ילדי השואה מבריה"מ. מן הראיונות עם בני הדור השני עולה כי הוריהם נהגו להתייחס אליהם כאל בוגרים, דרשו מהם לתפקד ומיעטו להתייחס לרגשותיהם. בני הדור השני משמרים אף הם דפוסים אלה של הורות.

נולדתי ב-1948. אני יודעת שלאימא שלי היו לפניי 2 תינוקות שנספו בשואה. היא שרדה, והם לא. אימא שלי הייתה טובה, היא תמיד רצתה לתת לנו לנוח. אם באתי למטבח לשאול, מה לעזור, אימא תמיד סירבה לקבל עזרה. היה לה קשה לתקשר איתנו. אני יודעת שהיא אהבה אותנו אבל לא ידעה להיות איתנו ביחד. יותר אהבתי את אבא. הוא היה קצין בצבא. הוא היה מאפשר לנו ללכת לריקודים, היה משחק איתנו, מספר משהו [...] אני אימא ל-2 ילדים. אני בטוחה שאין סתם לשבת עם הילדים, סתם לפטפט – צריך לחנך אותם באמצעות דוגמה אישית. לעבוד בעבודה שלך מכל הלב – שהילדים יראו את אימא עובדת. אני כל הזמן עבדתי. הבת שלי אומרת שאני עם אנשים זרים יותר טובה מאשר עם הקרובים. זה נכון. אני דורשת מילדים שלי, אבל אני גם דורשת מעצמי. כשהבת שלי חלתה ללא חום או עם חום נמוך – תמיד שלחתי אותה לבית ספר. אין לבלות בבית סתם. בית ספר הוא העבודה של הילדים. אני גם תמיד עבדתי – חולה, לא חולה. כשאני חולה איני לוקחת כדורים ולא הייתי נותנת לילדיי [...] אדם יכול לסבול ולא להיעזר בכדור. אני זוכרת שבתי התלוננה שכשהיא הייתה חולה, מורות ניסו לשלוח אותה הביתה. ואני לימדתי אותה להגיד שאין לה מפתח ולמרות הכול – לשבת בכיתה. אני רופאה, ידעתי שזאת אינה מחלה מידבקת.

סוניה, נולדה ב-1948.

כשניסיתי להתלונן לאימא על איזה שהן בעיות, היא תמיד אמרה: "אילו בעיות יכולות להיות לך? את לבושה ולא רעבה!" ועוד: "מה יש לך לבכות? קברת את הורייך? לא? אל תבכי!"

מירה, נולדה ב-1958.

נראה כי ניצולי השואה בני הדור הראשון התקשו מאוד להכיל את רגשותיהם ואת מצוקותיהם של ילדיהם, ונוצרה הרציונליזציה שביטוי רגשות שליליים מביא לאובדן יעילות ופוגע ביכולת התפקוד.

ההתערבות

הרציונל להתערבות

ההתערבות המתוארת בהמשך נבנתה על ההבנה שעלתה מתוך ממצאי המחקר, כי מושג "הילד הפנימי הפגוע" מסייע להבין את החוויה של ילדי השואה מבריה"מ ושל בני הדור השני לשואה.

בתרבויות רבות קיימים מיתוסים ואגדות המספרים על ילדים, שהצליחו להימנע מסכנות מרובות, להתמודד עם מפלצות, ולבסוף הגשימו את עצמם והפכו לגיבורים. ארכיטיפ הילד (divine child) מגלם בלשונו של יונג "עתיד בפוטנציה", מבטא את הכיסופים להתחלה, להתחדשות ולעתיד חדש. ארכיטיפ הילד מסמל את ראשית היווצרות העצמי, את תחילת תהליך האינדיבידואציה (Jung, 1940, p. 32) .

"הילד הפנימי", על פי יונג, אינו שייך רק לילדות אלא מתקיים גם בבגרות: הוא מבטא את כוחות החיים הנמצאים מעבר לגבולות התודעה שלנו, מבטא את הדרכים והאפשרויות הנשגבים מבינתנו. הוא מבטא את השאיפה החזקה ביותר של כל יצור חי, השאיפה למימוש עצמי (שם, עמ' 34-33).

בבגרות "הילד הפנימי" מוסתר מאיתנו, ואין לנו נגישות לכאביו ולמשאביו. בחיפושיו אחר הדרך להתחבר אל "הילד הפנימי" מצא יונג את המשחק. דרך זו הייתה קשורה להתמודדות עם "מחסום הבגרות":

אהה, אמרתי לעצמי, כל זה עדיין חי בתוכי. התינוק שבתוכי עדיין לא מת ומלא יצירה. ואיך אמצא את הדרך אליו? חשבתי שאדם מבוגר לא יכול לחזור לגיל אחת עשרה. אבל לא הייתה דרך אחרת. הייתי חייב למצוא דרך לתקופת ילדותי מלאה במשחקים. זאת הייתה נקודת שינוי בגורלי. אבל, כרסמו בי התלבטויות אין-סופיות, עד שביצעתי את החלטתי. היה זה הרגע הכי משפיל כאשר הבנתי שאין דרך אחרת, חוץ ממשחק ילדים (Jung,1965, p.24).

המשחק תופס מקום מכובד באוצר הגישות בפסיכותרפיה. לפי ויניקוט, הפסיכותרפיה הינה משחק של שני אנשים במרחב פוטנציאלי. אם המטופל אינו מסוגל להצטרף למשחק של אסוציאציות חופשיות, המטפל משתדל להביא את המטופל למצב שבו הוא מסוגל לשחק (Winnicott, 1971, p.49).

המשחק ככלי טיפולי מקובל בעיקר בפסיכותרפיה עם ילדים. מלאני קליין תפסה את המשחק כביטוי סימבולי של דחפים בלתי מודעים שניתן לפרשם, (Klein, 1955). טיפול במשחקי תגובה (acting out) מיושם במשחקים מובנים וחצי מובנים במטרה לסייע לילד להשתחרר מפחדים ו"לשחק" את בעיותיו האקטואליות כגון תוקפנות כלפי אחים, רגשות אשמה, חרדת היפרדות מהאם וכדומהAxline, 1947) ). מקובל להשתמש במשחקי צעצועים (play therapy with toys) וגם במשחקי עלילה, במשחקי תפקידים ובתנועה (play therapy with games) (Meschiany & Krontal, 1998).

לאחרונה נוצרה התעניינות רבה במשחק ככלי טיפולי גם עם מבוגרים, בייחוד עם מבוגרים שמתקשים להביע את עצמם בצורה מילולית, כגון אוטיסטים, קשישים עם דמנציה, מבוגרים נפגעי התעללות ואלימות במשפחה ועוד (Demancick, Cochran, & Cochran, 2003; Ellingford & James, 2007; Roehrig, 2007; Mackenzie & Schaefer, 2003; Taylor, 2009 & ).

בהתערבות עם ילדי השואה מבריה"מ בחרנו במשחק כשיטת התערבות מתוך ההבנה כי זו עשויה להיות התערבות מתאימה להתחברות עם "הילד הפנימי הפגוע", לביטוי רגשות וחוויות שקשה לבטא במילים. בחרנו להשתמש במשחק במסגרת קבוצה טיפולית הכוללת ניצולים שהיו ילדים בזמן השואה ובני הדור השני, מתוך מחשבה שקבוצה משולבת עשויה ליצור "משפחה זמנית" המספקת מרחב לעיבוד תחושות האבל והאובדן, ולגרום להבניה המחודשת של זהות אישית וחברתית (Danieli, 1989).

תוכן ההתערבות ותהליך ההתערבות

לקבוצה נבחרו חברי המועדון "עמך" בעיר באר שבע העונים על הקריטריונים הבאים: בני הדור הראשון שנולדו אחרי שנת 1930 ובני הדור השני ללא הגבלת גיל, שעלו מבריה''מ אחרי שנת 1989, שמצב בריאותם הפיזי והנפשי מאפשר השתתפות בקבוצה טיפולית בכלל ובמשחקי תנועה בפרט. בראיונות השתתפו 8 ניצולות שואה בנות 79-66 ו-4 בני הדור השני (שלוש נשים וגבר אחד) בני 55-45. כל נציגי הדור השני סבלו ממחלות כרוניות ו-3 מהם היו בעלי נכות 100%. נציגי הדור הראשון סבלו ממחלות שונות. כל חברי הקבוצה היו דוברי רוסית המתגוררים בישראל בין 4 ל-16 שנים, בעלי השכלה גבוהה. הקבוצה התאספה פעם בשבוע במועדון "עמך" במשך 24 פגישות. כל פגישה נמשכה כשעתיים וחצי והמשתתפים שילמו עבורה דמי השתתפות בסך 20 ₪ לחודש.

הקבוצה ביקשה להתייחס לכמה נושאים: קשיים ביחסים הזוגיים, קושי להגיד "לא" ולעמוד על זכויות, חוסר שליטה עצמית, תחושות עלבון מהחיים ומהסובבים, תחושות עלבון ממדינת ישראל, אי-שביעות רצון אישית, בדידות, אבל על הקרובים, מצב רוח ירוד, בעיות זיכרון, קושי להירדם, חוסר יכולת לנוח וליהנות, תחושה של סוף החיים, פחד ממחלות, מגסיסה וממוות.

המפגש כלל כמה טקסים אשר נועדו להדגיש, לגלות ולפתח את היכולות של "הילד הפנימי":

(1) יכולת להתקיים בזמן אמת. "ילד אינו מודאג מהעבר ואינו מודע לעתיד, אלא מתקיים בהווה" (Jung, 1940, p.217). כדי לקדם יכולת זו, פיתחנו טקס המסייע להתרכז בחוויות של כאן ועכשיו: הפגישה החלה בכך שחברי הקבוצה שיתפו את האחרים בהרגשה שאיתה הגיעו באותו היום ובהרגשתם באותו הרגע. בסוף כל מפגש התקיים סבב דומה בנוגע להרגשה בסוף המפגש. הטקס סייע גם לקשר בין חיי הקבוצה לחיים שמחוץ לקבוצה.

(2) יכולת תנועה ודמיון. תנועה ודמיון הם ביטויים של חופש הילד בשני עולמות: הוא לא חש מחסום בתנועתו בעולם הפיזי ובעולם הפנטזיה. יונג הדגיש את משמעותו של הדמיון בתהליך הטיפולי, וקרא לו "אם כל האפשרויות, שבה נפגשים ומתאחדים שני עולמות פסיכולוגיים - פנימי וחיצוני" ( Jung, 1940, p.102).

הפעילות בקבוצה כללה הרפיה שנועדה למשוך את תשומת לבם של המשתתפים לחיבור בין גוף לנפש, תוך כדי התרכזות בתחושות הגופניות של "כאן ועכשיו". אחד מתרגילי ההרפיה נעשה בעזרת דמיון מודרך שבו התבקשו המשתתפים לדמיין את המקום הכי טוב והכי בטוח בעולם עבורם. הודגשה התרכזות בתחושות כגון צבעים, ריחות וצלילים.

המשתתפים הופנו בדמיון לרגעים שונים בחייהם. בסיכום הפעילות התברר שהניצולים תפסו את רגעי העבר כמאושרים וכמלאי שמחה ויצירה. במפגשים הראשונים עלו חוויות מהעבר הקרוב: נופש עם המשפחה, חיבוק עם הילדים והנכדים. במפגשים הבאים עלו תמונות הקשורות ליחסים רומנטיים, לחוויות הקשורות לאימהות ולהישגים אישיים. בשלבים מתקדמים של התהלך הקבוצתי המשתתפים הופתעו לזהות את התמונות של ילדותם לא רק כחוויות של עצב וכאב, אלא כרגעים של משחקים, תעלולים, הנאה מהטבע ומתקשורת עם הקרובים. במפגשים הבאים, הוצע "טיול לגן הנפש" ו"מפגש עם עצמי אמיתי" – ללא קשר לגיל. לא פעם ביכו המשתתפים את העצמי האובד – ה"נקי", ה"בלתי פגוע", ש"אינו כועס", ש"אינו שפוף". עם זאת, להתחברות לעצמי הפנימי היה אפקט חיובי על הדימוי העצמי של חברי הקבוצה.

(3) יכולת לחיות את המשחק ולהתקדם בתוכו. "ילד אינו מבדיל בין משחק ומציאות. הוא חי את המשחק ומתפתח מניסיונו המשחקי" (Winnicott, 1971, p.141 – תרגום חופשי שלי). כל מפגש התרכז במשחק עיקרי, משחק מוכר מהילדות, ואחריו נעשה עיבוד של החוויות העכשוויות ושל ההשלכות לחיי היום-יום. המשחק שימש כמטפורה להתייחסות של האדם לעולם ולעצמו:

(א) "המכשפה הרעה" – משחק התקרבות.

בשלב הראשון המטרה הייתה ליצור אווירת שמחה וקבלה, יחסי אמון ולכידות של הקבוצה, מתוך תחושה של שותפות. משחק זה נבחר כיוון שהוא מאפשר מעבר הדרגתי לפעילויות משחקיות אחרות.

מהלך המשחק: המנחה השמיעה ואלס של שטראוס וביקשה מן המשתתפים להתחלק לזוגות ולרקוד. מי שנשאר ללא בן/בת זוג הוא "המכשפה הרעה". כאשר המכשפה מוחאת כפיים, הזוגות מתחלפים. המכשפה מוצאת לה בן/בת זוג, ומי שנשאר ללא בן/בת זוג מקבל את תפקיד המכשפה.

במקרים רבים המשתתפים הופתעו מהמוזיקה ורבים סיפרו שלא רקדו כבר מזמן. הרוח של מוזיקת הוואלס, המשחק, הלהיטות, הצחוק, התזוזה, כל אלו קסמו למשתתפים, אפשרו אווירה של קרבה ומגע פיזי. לאחר דקות אחדות של משחק, המשתתפים התבקשו לחזור ולשבת והתחיל שלב הרפלקסיה. הנה כמה מהדברים שנאמרו:

היה לי כיף לשחק, שמח ומפחיד – הכול ביחד. פחדתי להישאר בתפקיד של מכשפה. להיות לבד. כשכולם בזוגות. לכל אחד יש מישהו ורק אתה לבד. כשאתה לבד – בלי כוונה אתה הופך למכשפה, אפילו אם אתה לא אדם רע. בדידות משמעותה אתה לבד מול העולם ולכן אתה זקוק לשיניים. אני פוחדת להיות לבד. כי אני לא כל כך יודעת לנשוך.

לריסה, נולדה ב-1937.

היה לי כיף לשחק. ואלס, מוזיקה, ריקודים. אני מתה על הריקודים, אבל לא רקדתי 14 שנים. ולא רקדתי וואלס אני לא יודעת כמה שנים. נורא להגיד [...] מקובל לרקוד את הוואלס רק בזוגות, משמעותו [...] שבזמן המשחק היה לי כל כך קשה להישאר ללא זוג, שתפסתי לא חשוב מי, אפילו לא ראיתי [...] רק כדי לא להיות לבד. לא נעים להגיד, אבל זה די דומה לי"

מינה, נולדה ב-1939.

פחדתי מאוד להישאר בתפקיד המכשפה. הייתי משותקת בפחד הזה. לא תפסתי אף אחד. תפסו אותי. הרגשתי אסירת תודה למי שבחר בי. לא חשוב מי. ופעם אף אחד לא תפס אותי. אף אחד. עמדתי לבד. והבנתי שזה אני – המכשפה הרעה! כולם רוקדים בזוגות ורק אני לבד. וברגע הזה הרגשתי את החופש – כהשראה! אני לבד, אני חופשית, משוחררת [...] אני עושה מה שרוצה, אף אחד לא מחזיק את ידיי. בכל רגע אוכל למחוא כפיים והכול יזוז. אני לבד, המשמעות – אני יכולה לבחור. את מי שארצה"

זינה, נולדה ב-1938.

(ב) "היפהפייה, הגיבור והמפלצת" – משחק היכרות עם עצמי.

מטרתו של המשחק לחבר את המשתתפים עם חלקים שונים בחוויה שלהם ולתת לגיטימציה לרגשות אותנטיים. במשחק זה השתתפו שתי קבוצות קטנות. לאחר התייעצות קצרה, כל קבוצה התבקשה לבחור דמות אחת מבין שלוש דמויות אפשריות – היפהפייה, הגיבור והמפלצת – ולהציג אותה: מי שבחר בדמות הגיבור הרים את היד למעלה וצעק "הידד"; מי שבחר בדמות היפהפייה עשה "פנים של בחורה יפה", ומי שבחר בדמות המפלצת עשה פוזה מאיימת ושאג. הניצחון במשחק זה מושג על ידי שילוב של כל הדמויות: גיבור מנצח את המפלצת, המפלצת טורפת את היפהפייה, והיפהפייה משדלת את הגיבור. אך לדברי המשתתפים משמעותו של המשחק הייתה הרבה מעבר לניצחון:

זה היה נורא נעים. משגע. בחיים אמיתיים אני יותר דומה ל"גיבור" – תמיד אני חייבת יותר מכולם [...] אבל במשחק הזה נהניתי להיות יפהפייה [...] כמתמטיקאית חישבתי שלא כדאי פעמיים לבחור אותה דמות. והיה לי כל כך קשה להציג את הגיבור והמפלצת ברגע שגופי ונפשי ביקשו להיות יפהפייה. התחושה שלי כרגע? [...] מתחשק לי לבכות. אני מרגישה עלבון. עלבון על חיי, על האנשים, על עצמי [...] שדווקא אני לא מאפשרת לעצמי להיות מי שאני רוצה.

אסתר, נולדה ב-1940.

הדבר הכי נעים – להציג מפלצת. תמיד חינכו אותי להיות חמודה, לחייך, להגיד משהו נעים [...] "את יכולה?" – "בטח, בשמחה רבה אני אעשה הכול". הרגשתי את הזיוף של היפהפייה – היא לא באמת מחייכת, כאב לה לעמוד על העקבים [...] הרגשתי את השקר של הגיבור – הוא רק מעמיד פנים של גיבור, כדי שיאהבו אותו ויתפעלו [...] זה רק פוזה. מפלצת הינה אמיתית, אינה משקרת [...] אם אוהבת – אוהבת, אם לא – לא מעמידה פנים. היא חופשית. היא מאפשרת לעצמה לכעוס! זה טוב יותר מאשר שנאה שקטה של יפהפייה ויהירות של גיבור. הייתי רוצה לקחת לעצמי קצת מהמפלצת.

אלנה, נולדה ב-1936, ובחייה משחקת את תפקיד הקורבן ושונאת אותו.

(ג) "בונים מטוס" – משחק שיתוף פעולה.

מטרת המשחק ליצור מגע ושיתוף פעולה בין חברי הקבוצה, לחוות תחרות ומאבק אינטרסים, שיתוף ברגשי הזולת, עידוד ותמיכה הדדית. המשחק מפתח מודעות ל"בוגר הפנימי" ומאפשר אינטגרציה של רכיבי אישיות ילדיים והוריים. בנוסף, הוא מעודד את היכולת של המשתתפים להביט על התנהגותם מהצד.

המנחה שאלה את המשתתפים, "האם יש בינינו אדם היודע לבנות מטוס של נייר?" שתי נשים התנדבו – אירה (נולדה ב-1958) ולריסה (נולדה ב-1939). הן בחרו צוותים של "בוני מטוס". המשימה הייתה לבנות את המטוס, תוך כדי שימוש ביד ימין בלבד ושיתוף פעולה של כולם. הקבוצה המנצחת היא הקבוצה שמטוסה טס רחוק יותר. הקבוצה של אירה סיימה את המשימה מהר. הקבוצה של לריסה הסתבכה ולא הצליחה לבנות את המטוס. בהמשך למשחק התקיים הדיון הבא:

לריסה: כן, המטוס לא יצא. שכחתי איך בונים אותו [...] והיה מעט זמן. וסופה, למה היית כל כך גסה איתי? מה זה התביעות האלה?

סופה: תביעות נורמליות. אם את לא יודעת לבנות מטוס, למה את מתנדבת להיות ראש הקבוצה?

לריסה: מפני שכולם שותקים! משהו צריך לקחת על עצמו [...] כן, איני יודעת, אבל אני לא יכולה לשבת, כשהמשימה לא נעשית. ואם את יודעת לבנות מטוס היית יכולה לקחת על עצמך קצת אחריות! את בעצמך לא רצית להיות ראש הקבוצה.

סופה: אני מוכנה לוותר. יותר מזה, אני מעדיפה לוותר. בחיי לא שאפתי להיות מנהלת, גם בביתי וגם בעבודתי, תמיד הייתי רופאה כללית. אבל אני רוצה שינהל אותי אדם באמת קומפטנטי, שראוי לנהלי.

ז'אנה: בנות, זה רק מטוס נייר. תפסיקו!

המנחה: הבעיה אינה במטוס. העניין שמשחק ילדים מפגיש אותנו עם עצמנו. לריסה לוקחת על עצמה אחריות כי אינה יכולה אחרת.

לריסה: לצערי, זה בדיוק כך. אני לוקחת כל עבודה. אני סוס ואני שור. לפעמים אני חולמת על הסוף שלי כעל השחרור. כך היה כשהייתי מורה. ובמשפחה שלי: חמותי שכבה 10 שנים משותקת, אחריה חמי, אחרי כך הנכדה חלתה. טיפלתי, למרות שיש עוד סבתא. ברגע שכולם שותקים איני יכולה לא להתנדב.

נוסיה: זה בדיוק, לריסה. כשאת נכנסת לקבוצה, מיד את מתחילה לסדר את השולחנות, להזיז כיסאות.

לריסה: זה לא טוב?

מינה: תלוי למי. בשבילנו זה מצוין. אפשר לשבת, לנוח בזמן שאת עובדת קשה.

לריסה (צוחקת): בפעם הבאה אבוא ואשב לשתות קפה!

המנחה: מה את מרגישה עכשיו, לריסה?

לריסה: כעס [...] והקלה [...] ביחד.

המנחה: סופה, ברצונך להגיד משהו?

סופה: מתברר שלא כל כך קל לנהל אותי.

מריה: לדעתי את בין אותם העובדים, שמעדיפים לנהל את המנהלים.

סופה: איני יודעת. חיי הסתדרו כך. חינכו אותי להיות צנועה, לא להכריז את עצמי, לא להציג [...] תעבדי ברצינות וישימו לב אלייך, אבל ילדיי אומרים שבמשפחתנו אני "קרדינל אפור" [הביטוי מתייחס לאדם שקובע את הדברים בצורה סמויה].

למפגש הבא סופה הביאה תרגיל הרפיה שהיא בנתה. היא שאלה את חברי הקבוצה אם הם מוכנים לנסות ונהנתה "לנהל" את הקבוצה.

(ד) משחקי ילדים קלאסיים: "חתול-עכבר" ("תופסת"), "פרה עיוורת", "שלום אדוני המלך", "טלפון שבור". כמו כן, משחקי ציור ופיסול בבצק מלוח. להלן כמה תגובות שהתקבלו לאחר הפיסול בבצק:

פיסלתי אותו ממה שהיה לי (ציטוט משיר) [...] מלכתחילה אהבתי את המשימה הזאת – לפסל ילד מבצק. הבצק הינו נעים, פלסטי [...[ חשתי את תהליך היצירה. אני יוצרת – והבצק מקשיב לי, מקבל [...] בבית אני מנוסה לחנך את הנכדים, "לפסל" מהם משהו טוב, אבל אינם מקשיבים לי [...] מה ייצא מהם? ילדי בר ישראלים.

רדה, נולדה ב-1939.

היה לי נעים לפסל, אבל כשסיימתי אני מתבוננת וחושבת, מה יצא לי? משהו מוזר. ידיים קצרות, ראש ענקי, ולא נשאר בצק בשביל הרגליים [...] קשה לעמוד על רגליים כאלה [...] כמובן, נעים כשמקשיבים לי. אבל איני מרגישה כוח כדי להיות אחראית על התוצאה. ישראל, מדינה אחרת, חיים שונים. שיפסלו את עצמם בידיים שלהם.

לובה, נולדה ב-1937.

עם התפתחות הקבוצה, המשחקים הפכו ל"מבוגרים" יותר, והאגדות – לפילוסופיות ולמטפוריות. כך, התקיים תהליך בניית "הבוגר הפנימי". תחושת "הילד" שבתוכנו מחברת אותנו עם ילדותנו, ואילו תחושת "המבוגר", מסייעת לנו להבין את העצמי הנוכחי. האחדה של הילד הפנימי עם המבוגר הפנימי שווה להאחדה של הגוף והנפש, בינה ורגשות, עבר והווה. אירה, שנולדה ב-1958, סיכמה: "מה הקבוצה נתנה לי? קשה להגדיר. תחושת אחדות עם עצמי, שלמות, רגעים של שלווה ושמחה. הבחנתי בשיפור ביחסים עם האנשים הכי קרובים אליי: בתי ואמי".

סיכום

מורכבות הטיפול באוכלוסיית ניצולי השואה יוצאי בריה''מ לשעבר קשורה לחוויות הטראומתיות שחוו בגיל צעיר בזמן מלחמת העולם השנייה, להיעדר התייחסות בארץ מוצאם לצורך בטיפול לאחר הטראומה, למשבר ההגירה שחוו עם הגיעם לארץ בגיל מבוגר, ולניסיונם התרבותי שלעתים אינו מאפשר ביטוי מילולי של רגשות. מטרתה של ההתערבות הקבוצתית שתוארה הייתה ליצור מקום מוגן, עם אווירה "מזינה" ומפתחת, שבו המשתתפים יוכלו למצוא את מה שאיבדו בילדותם.

לא כל משחק הינו טיפולי, ולא כל סיטואציה משחקית בהכרח מניעה תהליך טיפולי(Moustakas & Schalock, 1955). המשחק עשוי להפוך למשחק טיפולי כאשר הוא נוגע בנקודה מסוימת של זיכרון תחושתי. לפי לוואן (Lowen, 1954) זיכרונות טראומתיים של ילדות צעירה נשמרים בגוף בלבד. המשחק הטיפולי מאפשר לפנות לתחושות גופניות ולעבד את הניסיון הטראומתי, לעתים ללא פנייה לתודעה. המשחק איננו כלי שעלול להזיק, שכן כאשר אין מוכנות להשתמש בו ככלי טיפולי, הוא נשאר מקור להנאה, לשמחה ולשחרור פיזי ונפשי.

מערכת מגוונת של משחקים מאפשרת לאדם לראות את עצמו ב"מראות" שונות. אדם לומד שבחיים, כמו במשחק, לא תמיד מנצחים, אבל יש משחק אחרי המשחק, וכאב מן העבר לא חייב לכאוב תמיד. החיים אינם משחק, אבל הם די דומים לו: יש כללים, אבל אפשר לבחור תפקיד אחר. כדאי לבחון האם האדם חי את חייו או משחק תפקיד שאינו שלו בעלילה של מישהו אחר. באמצעות המשחק ניתן לסייע לאנשים מבוגרים למלא את החסכים הפסיכולוגיים של ילדותם, ובכך לפרוץ את מעגל הקסמים שבו מועברים חסכי ההורים לילדים. בתוך כל אחד מאיתנו נמצא הילד הפנימי, שפעם היה חופשי וחף מכל אשמה. באמצעות המשחק, ניתן לעזור לאנשים לפתוח את הדרך אל הילד הפנימי שלהם.

אחד המפתחות להצלחה של המשחק ככלי טיפולי הוא יכולתו של המטפל לשחק. אני עצמי גדלתי ברוסיה במשפחה של ניצולי שואה, וספגתי את המיתוסים שהוזכרו למעלה: הבנת החיים כמעשה גבורה, איסור על ביטוי רגשות, החובה להתמודד לבד בכל מצב. העבודה הטיפולית עם הקבוצה המתוארת עזרה לי לא רק להבין את המטופלים שלי טוב יותר, אלא גם להגיע ל"ילד הפנימי" שלי ולמודעות עצמית עמוקה יותר.

 

מקורות

מי-עמי נ' (2005). יחסה של מדינת ישראל לניצולי השואה. מרכז המחקר והמידע של הכנסת.

Aroian, K.J., Khatutsky G., Tran T.V., & Balsam A.L (2001). Health and social service utilization among elderly immigrants from the former Soviet Union. Journal of Nursing Scholarship, 33(3), 265-271.

Auerbach, M. (in press). Retraumatization of Holocaust Survivors.

Auslander, G., Soskolne, V., & Ben-Shahar, I. (2005). Utilization of Health Social Work Services by Older Immigrants and Veterans in Israel. Health and Social Work, 30 (3), 241-251.

Axline, V.M. (1947). Play therapy: The inner dynamics of Childhood. New York: Ballantine.

Bradshaw J.E. (1990). Homecoming: Reclaiming and Championing Your Inner Child. Bantam Books: New York.

Breslau, N. (2001). The epidemiology of posttraumatic stress disorder: What is the extent of the problem? Journal of Clinical Psychiatry, 62 (17), 16-22.

Brodsky, J., & DellaPergola, S. (2005). Health Problems and Socioeconomic Neediness Among Jewish Shoah Survivors in Israel. Myers – JDC – Brookdale Institute & The A. Harman Institute of Contemporary Jewry: The Hebrew University of Jerusalem.

Cohen, M., Brom, D., & Dasberg, H. (2001). Child survivors of the Holocaust: Symptoms and coping after fifty years. Israel Journal of Psychiatry, 38(I), 3-12.

Danieli, Y. (1981). The group project for Holocaust survivors and their children. Children Today, 10, 11-13.

Davidson, S. (1980). The clinical effects of massive psychic trauma in families of Holocaust survivors. Journal of Marital and Family Therapy, 6(1), 11-21.

Demancick, S., Cochran, N., & Cochran, J. (2003). Personcentered play therapy for adults with developmental disabilities. International Journal of Play Therapy, 12(1), 47-65.

Eitinger, L. (1980). The concentration camp syndrome in its late sequaliae. In J. Dimsdale (Ed.), Survivors, Victims and Perpetrators: Essays on the Nazi Holocaust (pp. 127-162). Washington, DC: Hemisphere.

Ellingford J., James I., Mackenzie L. (2007) Using dolls to alter behaviour in patients with dementia. Nursing Times 103 (5): 36-37

Halligan, S.L., & Yehuda, R. (2000). Risk factors for PTSD. PTSD Research Quarterly, 11(3), 1-8.

Jung, C. G. 1940. (1977). The psychology of the child archetype. Collected works, 9(1), 81-151. Princeton: Princeton University Press.

Jung, C.G. (1965). Memories, Dreams, Reflections. New York: Random House.

Karakozov, R.R. (2001). The Soviet/Post-Soviet person in focus of existential psychology and therapy. The First Russian scientifically-practical conference on existential psychology. Materials of messages. (pp. 45-47). Moscow: "Smisl". (In Russian).

Kestenberg, J.S., & Brenner, I. (1986). Children who survived the Holocaust - The Role of Rules and Routines in the Development of the Superego. Psycho-Analysis, 67, 309-316.

Klein, M. (1955). The Psycho-Analytic Play Technique: Its History and Significance. In M. Klein, R. Money-Kirle, & P. Hermann (Eds), The Directions of Psychoanalysis (pp. 40-122). London: Maresfield Reprints.

Krause, N. (1991). Stressful Events and Life Satisfaction among Elderly Men and Women. Journal of Gerontology: Social Sciences, 46 (2), 84-92.

Kroph, N., Nackerud L., & Jorokhovsky, I. (1999). Social Work with older Soviet immigrants. Journal of Multicultural Social work, 7, 111-127.

Krystal, H. (1988). Integration and Self-Healing: Affect, Trauma, Alexithymia. Hillsdale, NJ: Analytic Press.

Kuch, K., & Cox, B.J. (1992). Symptoms of PTSD in 124 survivors of the Holocaust. American Journal of Psychiatry, 149(3), 337-340.

Landreth, G.L. (1991). Play therapy: The art of the relationship. Muncie, IN: Accelerated Development.

Laub, D., & Auerhahn, N.C. (1989). Failed empathy - a central theme in the survivor's Holocaust experience. Psychoanalytic Psychology, 6 (4), 377-400.

Lerner, Y., Kertes, J. & Zilber N. (2005). Immigrants from the former Soviet Union, 5 years post-immigration to Israel: adaptation and risk factors for psychological distress. Psychological Medicine, 35, 1805-1814.

Lowen, A. (1975). Depression and the body. New York: Penguin.

Lowenstein, A., & Katz, R. (2005). Living arrangements, family solidarity and life satisfaction of two generations of immigrants in Israel. Ageing & Society, 25, 749-767.

McAdams, D. P. (1993). The stories we live by : Personal myths and the making of the self. NY: William C. Morrow and Co.

Menzies Lyth, I. (1989). The Dynamics of the Social: Selected Essays, 2. London: Free Association Books.

Meschiany, A., & Krontal, S. (1998). Toys and games in play therapy. The Israel Journal of Psychiatry and Related Sciences. 35(1), 31 – 37.

Miller, A. M., & Chandler, P. J. (2002). Acculturation, Resilience, and Depression in Midlife Women from the Former Soviet Union. Nursing Research. 51(1),26-32.

Moustakas, C. E., & Schalock, H. D. (1955). An analysis of therapist-child interaction in play therapy. Child Development, 26, 143—157.

Naon, D., King, Y., & Habib, J. (1993). Resettling elderly Soviet immigrants in Israel: Family ties and the housing dilemma. Journal of Psychology & Judaism, 17, 299-313.

Penk, W., & Alien I. (1991). Clinical assessment of post-traumatic stress disorder (PTSD) among American minorities who served in Vietnam. Journal of Clinical Psychology. 48 (3), 280 – 280.

Polyakova, S., & Pacquiao, D. F. (2006). Psychological and Mental Illness among Elder Immigrants from the Former Soviet Union. Journal of Transcultural Nursing, 17(1), 40-49.

Riessman, C. K. (2001). Analysis of personal narratives. In J. F. Gurbium & J. A. Holstein, (eds.), Handbook of Interview Research (pp. 695-710). London: Sage Publications.

Ritsner, M., Ponizovsky, A., Kurs, R., & Modai, I. (2000). Somatization in an immigrant population in Israel: A community survey of prevalence, risk factors, and help-seeking behavior. American Journal of Psychiatry, 157, 385–392.

Roehrig (2007).The Use of Play Therapy with Adult Survivors of Childhood Abuse. Dissertation Abstracts International, 68 (4). Andrews University Press.

Rogers, C. (1942). Counseling and psychotherapy: new concepts in practice. Boston: Houghton Mifflin.

Ron, P. (2007). Depression, Hopelessness, and Suicidal Ideation among the Elderly: A Comparison between Veterans and New Immigrants. Illness, Crisis, & Loss. 15(1), 25-38.

Schaefer, C. E. (2003). Play therapy with adults. Hoboken, NJ: John Wiley & Sons.

Schreuder, J.N. (1997). Post-traumatic re-experiencing in old age: Working through or covering up? In L. Hunt, M. Marshall, & C. Rowlings (Eds), Past Trauma in Late Life: European perspectives on therapeutic work with older people (pp.17-30). London: Jessica Kingsley.

Slezkine, Y. (2004). The Jewish Century. Princeton, NJ: Princeton University Press.

Soskolne, V., Auslander, G., & Ben-Shahar, B. (2006). Help seeking and barriers to utilisation of medical and health social work services among ageing immigrants to Israel from the former Soviet Union. Health & Social Care in the Community,14(1), 74-84.

Southwick, S., Bremner, D., Krystal, J., & Charney D. (1994). Psychobiologic research in post-traumatic stress disorder. Psychiatric Clinic of North America, 17 (2), 251–264.

Taylor, E. (2009). Sandtray and solution-focused therapy. International Journal of Play Therapy, 18(1), 56–68.

Van der Kolk, B. A. (1987). Psychological Trauma. Washington, DC: American Psychiatric Press.

Winnicott, W.W. (1971). Playing and Reality. London: Tavistock Publications.

Yehuda, R., Kahana B., Schmeidler, J., Southwick, S., Wilson, S. & Giller, E. (1995). Impact of cumulative lifetime trauma and recent stress on current posttraumatic stress disorder symptoms in Holocaust survivors. American Journal of Psychiatry, 152(2), 1815-1818.

 

 1 יהודי בריה"מ פונו על ידי השלטונות הסוביטיים מערים רבות ברוסיה ובאוקראינה עם התקדמות הנאצים והועברו לחלקים האסיאתיים של המדינה. העולים מבריה"מ מכנים את התופעה "אבקואציה"((evacuatzyaעל משקל evacuation, בעברית "פינוי".

 2 ענף של שירותי ביטחון הפנים של ברית המועצות אשר עסק בהפעלת מערכת עונשין באמצעות מחנות של עבודת כפייה. מחנות אלו יועדו לפושעים מכל הסוגים, אך בפועל נודע הגולאג בעיקר כאמצעי של דיכוי יריבים פוליטיים ומתנגדי המשטר הסובייטי.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

חבורוסטיאנוב, נ. (2014). גיבורים בעל כורחם: מנגנוני התמודדות של ניצולי שואה יוצאי בריה''מ לשעבר והשלכותיהם על התערבות טיפולית. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3123

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

עידו צדרעידו צדר4/5/2014

מאמר נהדר ומלמד, אך. לא מצאתי התייחסות לתוצאות ההתערבויות בחיי היום יום של המשתתפים.

תודה

רות נצררות נצר3/5/2014

מעניין ביותר. נושא לא מוכר וחשוב, השימוש במושג הילד הפנימי הפגוע חשוב, השימוש במשחקים בטפול הקבוצתי הוא רעיון שמוכיח את עצמו. המאמר מעניין, נוגע ללב, ומרגש ומפגיש עם נושא חשוב ובלתי מוכר. רות נצר

גליה דוכןגליה דוכן1/5/2014

אני לא אשת מקצוע, אלא...... אני לא אשת מקצוע, אלא שעברי טומן בחובו טראומה לא כזו של ניצולי השואה אלא די דומה לה, והיה לי דיי כואב לקרוא את זה, אפילו שאלתי את המטפלת שלי 'למה הם כותבים דברים מכאיבים?' היא ענתה לי שזו אני שלוקחת את הדברים אל המקום שכואב לי אישית-זה לא הם.