פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

למשש את הפיל

בתוך הקשר מורכב המציף רגשות שונים וסותרים מוצאים את עצמם לא פעם יהודים וערבים זה מול זה וזה לצד זה בחדר הטיפול. קבוצת "פסיכואקטיב" יצרה את יום העיון "יש פיל בחדר" כדי שנוכל להשתמש במשאבים הכי יקרים שלנו בעבודתנו, היינו – דיבור, קשב ומחשבה – במקום בו אנו כמעט לא עושים בהם שימוש: במרחב הנוצר מהמפגש היהודי-ערבי בטיפול הפסיכולוגי. להלן סקירה על יום העיון והרהורים בעקבותיו.

כתבות שטח | 26/10/2011 | 9,467

תגיות:

 

למשש את הפיל

על יום עיון בנושא המפגש היהודי ערבי בחדר הטיפול

מאת שילי ורדימון

 

סקירת יום העיון "יש פיל בחדר" - על המפגש הערבי-יהודי בטיפול הפסיכולוגי, שהתקיים מטעם קבוצת "פסיכואקטיב" ב-19.9.2011, באוניברסיטת חיפה.

 

מקורו של הביטוי "יש פיל בחדר" בשפה האנגלית, וכוונתו למצב בו כולם מודעים לדבר מה רב משקל הניצב במרכז העניינים, אך נמנעים מלשוחח עליו. משל מוכר לא פחות העוסק בפיל, הוא המשל ההודי אודות העיוורים והפיל, ובו שישה עיוורים הנתקלים בפיל; היות שכל אחד מהם ממשש צד אחר של הפיל (זנב, חטים, אוזניים, חדק...), כאשר הם באים לדווח לחבריהם על החיה הפלאית, ויכוח גדול ניטש ביניהם כי כל אחד משוכנע שהפיל הוא חיה שונה בתכלית ממה שמתאר רעהו (חד כחנית, ארוך ודק כנחש, רך ומחוספס...). בשני המקרים נעשה שימוש בפיל כדי להגיד משהו על טיבו של העיוורון האנושי. בין שהפוגשים בפיל מתעקשים לראות בהיבט אחד שלו כמסכם את אמת הפיל כולה, ובין שהם נמנעים מלהכיר בקיום הפיל בכלל, הרי שהעיוורון נוגע בעומקן ובכוחן של ההכחשה, ההימנעות והדיסוציאציה. שימוש יתר במנגנונים אלה הופך מהגנה מפני גורמים מעוררי חרדה לנכות קשה כעיוורון.

רבות מההכשרות שאנו עוברים כמטפלים במקצועות בריאות הנפש מורות לנו שעל מנת להתבונן אל עומק הנפש ולהיכנס לנבכיה, עלינו לעמעם את רעשי המציאות החיצונית. אנו יושבים בין ארבעה קירות ומקשיבים קשב רב, מיטיבים עד כמה שניתן את הסביבה שנוכחותנו מציעה למטופל, ומניחים למרחב הטיפולי להפוך למרחב תוך נפשי, במה של פנטזיות, צרכים ויחסי העברה. אנו מתבצרים בחדרנו כמו מתוך תחושה שמעבר לארבעת הקירות שוררת לה מציאות רבת פנים ומלאת סתירות כמו פיל, שתדרוס ברגל גסה את הקשב השברירי לעולם הפנימי. דומה שמרוב דאגה ליצירתה של מציאות אחרת בפנים החדר, אנו נעשים עיוורים לאופנים בהם הפיל אינו מתקיים רק מחוץ לכותלי החדר, כי אם חי וקיים פה בפנים, בתוך החדר.

 

יחסי יהודים וערבים בישראל הם חתיכת פיל. אם אנחנו רק מניחים למחשבה על מערכת יחסים זו לעלות במחשבתנו, מייד יעלו בכל אחד ואחת מאתנו רגשות שונים וסותרים: אהבה-שנאה, פחד-משיכה, ידידות-יריבות. כולנו גדלנו בתוך מערכת סבוכה זו, לכולנו חוויות מורכבות הנוגעות למערכת יחסים זו, כאשר אידיאולוגיות וערכים שהתעצבו בנו נותנים את הגוון והכיוון הכללי לרגשותינו ותחושותינו בנושא. מערכת היחסים הזו נוגעת בקונפליקטים לא פתורים, בדינמיקה של יחסי כוח, של יחסי מיעוט ורוב, של הבדלי תרבות, דת, ומטענים שונים. חלקים ממנה אף נוגעים בחרדות כליון עמוקות של כל אחד מהצדדים ובטראומות חריפות והרסניות. לפיכך, רבים מעדיפים פשוט לא לחשוב על זה. לפחות עד כמה שמציאות חיי היום יום מאפשרת.

בתוך הקשר מורכב זה, מוצאים את עצמם לא פעם יהודים וערבים זה מול זה וזה לצד זה בחדר הטיפול. אנשי מקצוע ערבים מטפלים במטופלים יהודים, אנשי מקצוע יהודים מטפלים במטופלים ערבים. ואם נרחיב את התמונה עוד יותר – אנשי מקצוע ערבים ויהודים עובדים יחדיו, מנסים יחדיו לטפל במשהו מנפשה המסוכסכת של החברה הישראלית באמצעות עבודתם בתחום בריאות הנפש.

קבוצת "פסיכואקטיב", המורכבת מאנשי ונשות מקצוע מתחום בריאות הנפש הפועלים למען זכויות אדם, יצרה את יום העיון "יש פיל בחדר" כדי שנוכל להשתמש במשאבים הכי יקרים שלנו בעבודתנו, היינו – דיבור, קשב ומחשבה – במקום בו אנו כמעט לא עושים בהם שימוש: במרחב הנוצר מהמפגש היהודי-ערבי בטיפול הפסיכולוגי. כדי לא להיות כעיוורים, וכדי להתחיל להרהר כיצד להתנהל כמטפלים, מטופלים ובני אדם בקרבתו של פיל מסובך כל כך, כל שנדרש הוא להפנות מבט אל האזור שאליו לא נוהגים להפנות את המבט. פשוט להפנות את המבט ולהתחיל לדבר. אט אט נמסה הדיסוציאציה, הרגשות הרבים עולים, ואפשר להתחיל לחשוב.

*

 

בבואי לתאר את אירועי יום העיון, עליי לפתוח בגילוי נאות ולציין שאני עצמי חברת פסיכואקטיב, ועל כן לא בלתי משוחדת במה שנוגע לעצם המחשבה על יום העיון, ולתגובתי הרגשית אליו. עם זאת, את הדוברים השונים ואת הדברים שנאמרו, פגשתי ללא כל ידיעה למה לצפות, ועל כן הרגשות והמחשבות שהתעוררו היו כנים, וככאלה אני מבקשת להעבירם גם כאן.

בדברי הפתיחה ליום העיון הציב ד”ר רוני סרור, פסיכולוג קליני וחינוכי ויו"ר הוועדה המארגנת של יום העיון, את השאלה המרכזית שעוררה עבורו את הצורך בכנס מסוג זה: כיצד ניתן לקיים במפגש בין יהודי לערבי את חדר הטיפול כאותו חדר שבו "כל דבר יכול להתרחש חוץ מאשר גרימת נזק זה לזה או לחדר", כאשר זו אינה המציאות בחוץ? כאשר גרימת נזק זה לזה הפכה חלק מחיינו ואין כל חוויה של מרחב בטוח ביחסים? "איך משמרים את זה עם כל מה שמתעורר בתוכנו? איפה הגבולות שלנו?", שאל סרור והוסיף, שכדי להתמודד עם הפיל הזה, שאותו אנחנו צובעים בצבעים של פחד, אימה ופנטזיות שונות, חייבים גם חוש הומור ויצירתיות.

פתיחה זו תאמה את רוח דבריהם של הדוברים כולם, שמדבריהם עלו בה בעת חוויות של כאב, אך גם החיפוש אחר נקודות אור ויצירתיות.

 

ד"ר שפיק מסאלחה, פסיכולוג קליני בכיר ומרצה במרכז ללימודים אקדמיים ובאוניברסיטה העברית, היה הדובר הראשון. מסאלחה שיתף את הקהל במחשבותיו אודות המפגש הבין תרבותי המתרחש בדיאדה הטיפולית היהודית-עברית. בתוך כך תיאר גם משהו מחוויותיו האישיות לאורך ההכשרה וההתמחות. את דבריו פתח בציון המציאות הפשוטה על פיה כ-85 אחוז מערביי ישראל גדלים בכפרים המנותקים במידה רבה מההוויה היהודית-ישראלית, כך שבהגיעם לאוניברסיטה נתקלים סטודנטים ערבים במציאות זרה וחדשה שבה עליהם למצוא את מקומם, תהליך מורכב ולא פשוט כשלעצמו. כמתמחה בפסיכולוגיה היה עליו, בנוסף לכך, לטפל באוכלוסייה יהודית וגם לעבוד אל מול מדריך יהודי. בהמשך, הפך הוא עצמו מדריך למתמחים יהודים. מצבים אלה שזימן לו מסלול ההכשרה המקצועי הביאו עמם טלטלות מסוגים שונים ולבטים: כיצד להשמיע את קולו, אילו חלקים ניתן לחשוף ואילו לא.

בהמשך הדרך, בעוד במציאות הישראלית חווה את עצמו מסאלחה כמיעוט מוחלש, הרי שכמטפל, מרצה ומדריך מצא עצמו ניצב לפתע בעמדת הסמכות מבחינת ידע, מבחינת עמדת כוח והשפעה. מורכבויות אלו הוצגו על ידו כהזדמנות פוקחת עיניים המאפשרת לו, כערבי בישראל, להתבונן על הדקויות של המתרחש בתוכנו וסביבנו. כפי שציין, הנושא הערבי-יהודי בטיפול קיבל התייחסות מצומצמת מאוד על ידי המחקר בישראל לאורך השנים, וחבל שכך. בעיניו, נושא זה מאפשר לשדה המקצועי לדון בסוגיה המרתקת של מפגש בין תרבותי על רקע קונפליקט, כפי שהוא בא לידי ביטוי בעבודה הטיפולית. מסאלחה הדגיש שכמטפלים עלינו לשים לב לתנועה המסוכסכת לעתים המתקיימת בין האישי-פרטי, התרבותי-קבוצתי והאוניברסלי, ולעודד את ביטוי חלקי העצמי והזהות השונים. במציאות של קונפליקט, כמו זו הישראלית, עשויה השאיפה הטיפולית האינטגרטיבית הזו להיתקל במספר מכשולים, ביניהם ניתן למנות את הסטריאוטיפים והדעות הקדומות שאותם נושאים מטפלים ומטופלים כאחד, את הנטייה להשלכה, המשמרת תפיסה של הרע כחיצוני ושל הטוב כפנימי, ומנגד – את ביטול השוני, המבקש להוריד את מפלס החרדה באמצעות הכחשת ההבדלים והאחרות והתייחסות למציאות המתקיימת בתוך החדר כמנותקת ממה שקורה בחוץ.

לסיכום תיאר מסאלחה את הרובד הסמוי בתקשורת הערבית-יהודית בישראל כרובד בו נפגשת הבקשה של היהודי מהערבי להכרה בזכות קיומו בארץ ישראל, ובקשתו של הערבי מהיהודי להכרה בטראומה ובעקירה של 1948. בקשות אלו משתייכות ללא מודע קולקטיבי ישראלי, ומסאלחה מבהיר שנגיעה בהן ללא זיהוי מוקדם שלהן ועיבוד יכולה להעלות את הטיפול על שרטון. משום כך, הבהיר, חיפוש הדרך לביטוים של רבדים אלה, על רגשות הכעס, הפחד והכאב ההדדיים שיעלו במטופל ומטפל, היא שתאפשר את ביסוסו של הקשר הטיפולי כמרחב מוגן. כאשר נמנעים מלשים את הדברים על השולחן הקשר נפגע, כמו גם יכולתו של הטיפול לגעת באמת.

 

ד"ר שרה חזן, הדוברת השנייה של יום העיון, היא פעילת "פסיכואקטיב" שהיתה חברה בצוות המארגן של הכנס, פסיכותרפיסטית ומדריכה. חזן בחרה למקד את דבריה סביב מושגי האחרות וה"לא מודע האתני". לדבריה, מרגע שפרויד הציב את הלא מודע במרכז חשיבתו, הפכה האחרות לחלק מזהותנו. חלק מעצמיותנו התגלה לנו כלא ידוע, זר ומוכר בו זמנית. בדבריה ביקשה חזן להתמקד במרכיב האתני של הלא מודע, אותו כינתה "הלא מודע האתני" והסבירה שמדובר במרכיב של הלא מודע העובר מדור לדור, ומצוי בבסיס הזהות של קבוצה אתנית ככזו. האתניות מוגדרת בהקשר הזה כרמת ההזדהות של פרט עם קבוצה אתנית שהיא קבוצת המקור שלו בדרך כלשהי (על בסיס טריטוריה, או דם, למשל), ועל כן הינה חלק מן העצמי שלו. במובן זה, תחושת העצמי נבנית מיסודה בתוך הקשרים קבוצתיים שונים, כך שבנוסף ל"אני" ו"זולת" מופנמים בנפש גם "אנחנו ו"הם". הקבוצה האתנית, בדומה לעצמי המתפתח, עסוקה בהבחנת עצמה מסביבתה. כחלק מתהליך זה, נבנים דעות קדומות וסטריאוטיפים ביחס לאחר, ומורכב נרטיב מלכד הנסמך בין השאר על מרכיבים מסוימים בתרבות ההופכים לסיפור שהקבוצה מספרת לעצמה על עצמה.

בנתחה את המצב הישראלי, הסבירה חזן ששני הצדדים בסכסוך היהודי-פלסטיני חווים חרדות הכחדה זה ביחס לזה, וכך מוגבלת היכולת להכיר בסובייקטיביות האחר ומוגברת הדיסוציאציה. במקום יכולת לדיאלוג, מתמלא המרחב המשותף בנרטיבים סותרים, שבהם כל צד נאחז בטראומות מייצגות נגד הצד השני. חזן מציעה שבבסיס מצב דברים זה מצויה הטראומה המוכחשת של עם ללא מדינה – מצב שהעם היהודי ידע בעבר ואילו העם הפלסטיני מתנסה בו בהווה. הצד היהודי מבקש להכחיש ולהתנתק מחוויות הדיכוי, הסבל וחוסר התקווה שהיו מנת חלקו בעבר, אך השאיפה הפלסטינית למדינה מעוררת מחדש חלקים מנותקים אלו ומעוררת חרדה קיומית קשה.

עוד הוסיפה חזן שהחברה הישראלית במצב מורכב במיוחד, משום שמראשיתה ביססה את זהותה על בסיס הארכיטיפ שיונג כינה "חברה ללא צל": מה שנחשב על ידי התרבות כשלילי הוא מעין "צל", וחברה אשר מנסה לכונן עצמה כ"חברה ללא צל" עסוקה בהגדרת עצמה כחדשה וצודקת, נקייה מכל כשלי העבר והאחרים. כאשר הצל מתחיל להופיע כעבור זמן, החברה דוחה אותו ומכחישה אותו. על בסיס כל זאת ביקשה חזן לשאול כיצד נעים מעבֶר לקיטוב, והאם יש ביכולתנו למצוא את עצמנו בתוך האחר ואת האחר בתוכנו. האם ביכולת הישראלי להכיל את היהודי הישן? האם ביכולתו לזהות בתוכו את הפלסטיני?

בשובה אל זהותנו המקצועית, ביקשה חזן להדגיש שכמטפלים שהינם אזרחים בחברה המתנהלת כחברה ללא צל, אנו מצויים במצב בלתי אפשרי: החברה סביבנו נסמכת על הגנות לא בשלות כמו פיצול והזדהות השלכתית, בעוד אנו עמלים בעבודתנו המקצועית לעודד תהליכים המאפשרים את ההכלה של קונפליקט ואמביוולנציה. כיצד עלינו להתנהל, שאלה חזן בחריפות בסיכום דבריה, בחברה בה האמביוולנציה נחשבת בלתי מוסרית, בעוד כאנשי טיפול אנו רואים באותה עמדה עצמה הישג התפתחותי?

 

את המושב הראשון חתם סמיר קעדאן, פעיל "פסיכואקטיב", דוקטורנט בעבודה סוציאלית ומרצה. קעדאן הביא את ממצאי מחקר הדוקטורט שלו אודות הדינמיקה ויחסי הכוחות של מיעוט-רוב בחדר טיפול בו המטפל ערבי והמטופל יהודי. בראיונות שערך קעדאן עם סטודנטים ערבים הלומדים עבודה סוציאלית, תיארו הסטודנטים את תחושות הדיכוי והאפליה שחוו לאורך חייהם, ואת האופן בו תחושות אלו משפיעות על חווייתם את הלימודים באוניברסיטה ואת ההכשרה הטיפולית.

רבים מהמרואיינים דיברו על זיכרונות הנכבה של סבא וסבתא, ושיתפו בתחושות הקשות המלוות אותם על כך שההיסטוריה שלהם לא נלמדה במוסדות החינוך בהם התחנכו. הם קָבלו על כך שהם נאלצים ללמוד יותר על התרבות היהודית מאשר על תרבותם שלהם, ועל כך שהם חיים בהשוואה מתמדת של עצמם ליהודים. את חוויית הלימודים באוניברסיטה הם תיארו כצבועה בהרגשת ניכור הנובעת מהתחושה שהאוניברסיטה אינה מייצגת אותם באמת, היות שהתרבות שלהם, החגים שלהם וכיוצא בזה, אינם מקבלים ייצוג. תוכנית ההכשרה בעבודה סוציאלית אינה עוסקת כלל בתהליכים החברתיים המתחוללים בחברה הערבית בישראל, העוברת ממבנה מסורתי למודרני, אף שתהליכים אלה הם חלק אינטגרלי מהמתרחש בחברה הישראלית ככלל.

באופן עמוק יותר, הביעו מרואייניו של קעדאן פחד גורף מפני הבעת דעה ומחשבה עצמאית במהלך לימודיהם והכשרתם, פן יוביל הדבר להוקעתם, דחייתם, או סימונם תחת סטריאוטיפ. הדברים מגיעים עד אבסורד, כמו במצב שתיאר מרואיין אחד שעבודתו הטיפולית התנהלה במחנה פליטים: כשהביא את המקרים להדרכה, עמל להפריד את הסוגיות הפוליטיות-מדיניות הנוגעות למצבם של מטופליו מאלו האישיות, ותיאר רק את ההתרחשויות התוך נפשיות, כי חשש מתגובת המדריכה היהודייה ורצה "לעבור את ההכשרה בשקט". פחד נוסף עליו דיברו המרואיינים הוא הפחד הרודפני שהעברית בפיהם לא טובה מספיק, כך שהסיטואציה הטיפולית נחווית על ידם כמבחן בקיאות ברזי העברית, בו המטופל היהודי הוא השופט.

על רקע כל זאת, הסיטואציה הטיפולית בה המטפל הוא ערבי והמטופל יהודי הצטיירה בדברי המרואיינים כהפרה בוטה של מאזן הכוחות הקיים. כפי שתיאר גם מסאלחה, הערבי מוצא עצמו לפתע בעמדת הסמכות, שהיא גם עמדה של כוח, אל מול מטופל יהודי המצוי בעמדה הדורשת ויתור על עמדת הכוח בה הוא מורגל בחברה ביחס לערבי. דיסוננס זה פותח את הדלת לדינמיקות מעניינות ומאתגרות עבור שני הצדדים. מרואייניו של קעדאן תיארו טווח תגובות אופייניות של מטופלים יהודים שגילו שמטפלם ערבי: מהימנעות מקשר ונשירה מהטיפול, דרך הפגנת כעס ועליונות כלפי המטפל, ועד אמירות שנאמרות כמו מחמאה אך נחוות כהשפלה – "כל הכבוד שהגעת להיות מטפל", או אמירות המכחישות את מצב הדברים – "כולנו אותו הדבר". כמטפלים תיארו עצמם המרואיינים מתאמצים לרַצות ולנשוא חן, וחוששים להיחשף בשונותם. מחד, הם תיארו ניסיון מתמיד להוכיח את הקומפטנטיות שלהם אל מול המטופלים, ומאידך ביטאו קושי גדול לכעוס על מטופליהם, מתוך תחושות נחיתות המתגברת בעקבות קונפליקטים עם המטופל.

המסקנות אותן ביקש קעדאן להציע, אף שהמחקר עוד בעיצומו, נוגעות בעיקר להבנה עמוקה של השפעת יחסי הכוחות בחברה על יחסי ההעברה–העברה נגדית בטיפול. עבורו, ככל שנבין יותר את מידת ההשפעה וטיב ההשפעות האפשריות של יחסי הכוחות בחברה על מערכת היחסים הטיפולית, כך גם תהיה ברורה לנו כמטפלים החשיבות של פתיחת נושא זה לחשיבה ולדיבור בסיטואציה הטיפולית ומחוצה לה. נתינת מקום לרגשות השונים המתעוררים מתוך המפגש היהודי-ערבי, גם אם אלה כוללים רגשות מאיימים כפחד, כעס ושנאה, היא הסיכוי היחיד ליצירתו של מרחב מוגן שבסופו של דבר לא יהיה נשלט על ידי רגשות אלה, אלא יכיל אותם.

 

בתגובות קהל המאזינים לשלושת הרצאות המושב הראשון בלטה הנפיצות של הנושא הנידון. בצד הבעת הערכה ביחס לדוברים ולדברים שנאמרו, ביטאו תגובות הקהל את הרגשות המתעוררים בהקשרים אלה; מחד – רגשות אשם, התנגדות וחוסר נוחות, ומנגד – תחושה שהדברים הנאמרים אינם מספקים כלל, והם רק מגרדים את קצה קצהו של קרחון. לנוכח סיפור שסיפר מסאלחה בנימה סרקאסטית, אודות נהג מונית שהסביר לו שבשלושים שנותיו כנהג למד שאסור לו להסיע שיכורים או ערבים, מבלי לדעת שהוא – מסאלחה – ערבי, ביקשה מישהי מהקהל להגיד שהיא משבחת את ההומור בו תיאר את הסיטואציה, אך רוצה להזכיר שאם היא, יהודיה, תיכנס למונית בכפר ערבי – היא תפחד, ושחשוב לה שיהיה מודע גם לפן זה. אישה שבחרה להגיב להרצאתו של קעדאן שיבחה את ההרצאה אך טענה שהיא רואה בכך שדיבר במושגים של "מיעוט" ו"רוב" ולא "כובש" ו"נכבש" התחמקות. מישהו אחר אמר שכערבי הוא מקנא בהחזקה המקצועית שיש למטפלים יהודים, שנראה שמקבלים בהדרכות ובהכשרות שהם עוברים תמיכה המותאמת הרבה יותר לצורכיהם מאשר מה שהוא חש שהיה זמין לו. מגיבה אחרת מהקהל ביקשה לשמוע יותר מסרים אופטימיים וטענה שלהיות מיעוט זה גם דבר חיובי - "הנה, אנחנו (היהודים) היינו מיעוט אלפיים שנה, וזה יצא לטובה". למה התכוונה באומרה שחוויות העם היהודי כמיעוט יצאו לטובה נותר בגדר תעלומה. האם התכוונה שקיבלנו בסוף מדינה ושגם הערבים אזרחי ישראל יקבלו בסוף מדינה משלהם? אין לדעת...

 

אין ספק שתכנים כאובים ומורכבים הוצגו בהרצאות השונות במושב הראשון, ולאורך יום העיון כולו, והעלו מגוון של תגובות; אך תחושתי היתה שעל אף התגובות הרגשיות השונות (והמובנות) שעלו נוצר מרחב בטוח של דיבור שאִפשר לדעות שונות להישמע. גם תגובות שיכלו בהקשרים אחרים להצית עימותים, או לכל הפחות ויכוחים קולניים, הושמעו והוכלו מתוך נכונות להאזין ברצינות ולהגיב ברצינות – גם אם בהבעת הסתייגות. יתכן שאיכות מיטיבה זו שאפיינה את המרחב שיצר יום העיון קשורה להיות הדוברים ומרבית הקהל מטפלים. יתכן גם שההימנעות מעימותים והרמת קול נגעה גם באיזו זהירות שמן הסתם קיימת בניסיון ליצור מרחב ערבי-יהודי משותף. יש להניח שאם היינו כולנו, כל באי יום העיון, מבלים עוד מספר ימים ביחד, היה עלינו להתמודד גם עם התפרצויות תכופות יותר של תוקפנות, כאב וחשדנות. כפי שהראו הרצאות הכנס, תחושות אלה הן חלק בלתי נפרד מהמטענים המצויים בכל מפגש מסוג זה. אבל דווקא משום כך, דווקא בגלל המטענים והזהירות במגע עמם, היוותה עבורי אווירת הסובלנות בכנס מודל ראוי לאופן בו צריך מפגש טיפולי יהודי-ערבי להתקיים: ביחד עם הזהירות מחד, והמטענים הקשים מנגד, אפשריות גם המידות הפשוטות, אך הכל כך לא מובנות מאליהן, של כבוד ופתיחות. הנכונות לפתוח את הרגשות המתעוררים ולדבר על המטענים, מתוך אמונה שהמרחב והקשר יוכלו לשרוד זאת ובסופו של דבר, להכיל זאת ולצמוח מכך, היא תרפויטית במהותה.

מעל לכל, בלטה בקהל איזו תחושת הקלה משותפת, שהנה אנחנו מדברים על "זה". אולי כי אם אנחנו מצליחים לדבר על זה, סימן שהפיל אינו נורא כל כך, ונוכל לרכב עליו יחדיו, למרות הכל.

ביחד עם האופטימיות הזהירה והתחושה המיטיבה שהשרה הכנס, עלתה במהלך היום גם סוגיה חשובה הנוגעת בלב לבו של הקושי, והיא שיום העיון התנהל כולו בשפה העברית. כפי שאמרה אחת המגיבות מהקהל, וכפי שציינה גם יולנדה גמפל במושבו השני של הכנס, השפה העברית, שהיא השפה בה מתנהלים הטיפולים ובה מתנהל גם יום העיון עצמו, היא גם שפת הכיבוש. השימוש הבלעדי בעברית מייצר מראש מצב בו היהודים דוברים את שפתם בנוחות, בעוד רבים מהערבים נאלצים להתאמץ בדיבור בשפה שנייה במקרה הטוב, ומתקשים או לא מבינים במקרה הרע. פתרון אפשרי יכול למשל היה להיות דיבור בשפה האנגלית, מצב הדורש מאמץ מכולם, אך זהו פתרון בעייתי כי רבים אינם שולטים באנגלית היטב; לחילופין, אפשר שכל דובר ידבר בשפתו ושאוזניות עם תרגום סימולטני יחולקו לכולם. זהו אולי הפתרון השוויוני ביותר, אך כמובן גם היקר יותר, ומארגני יום העיון לא יכלו ליישמו. את מודעותם של המארגנים לסוגיה בעייתית זו הביע הפתרון החלקי אליו הגיעו מבעוד מועד: לקהל הוצעו אזורי ישיבה לצד מתרגמים, שבאמצעות תרגום סימולטני לערבית עזרו למי מהנוכחים הערבים שמתקשה להבין או לעקוב אחר העברית.

בעיניי, מעבר לפתרונות שיושמו ושלא יושמו, חשובה היתה גם עצם האפשרות להעלות סוגיה בעייתית זו, הנוגעת בחוסר השוויון שבבסיס היחסים בין ערבים ליהודים: ערבים לומדים את השפה העברית, אך רוב היהודים אינם יודעים ערבית. בכל מפגש טיפולי ערבי-יהודי, השפה מנציחה את הֶקְשר יחסי הכוחות ויחסי התרבויות בו נטועה מערכת היחסים. גם אם ברגע נתון אין פתרון אופטימלי לבעיה זו, חשובה ההכרה בה.

 

המשכו על יום העיון השכיל להניח בצד את התיאוריה ולחפש דרכים נוספות לגעת בעצם החוויה של המפגש הערבי-יהודי בטיפול, ובעצם חוויתם של באי הכנס עצמם. לצורך זאת הוקדשו המושב השני והשלישי להצגות מקרה ולדיון בהן, כאשר במקרה אחד היה המטפל ערבי והמטופל יהודי, ובשני – ההפך. בהמשך, לקראת סיום היום, חולקו באי הכנס לקבוצות קטנות, בערך עד עשרה איש בקבוצה, ותחת הנחייתם של מנחים ומנחות מטעם "פסיכואקטיב" הוצע להם לשתף ברגשות, מחשבות ותחושות שהעלה בהם יום העיון.

חלקיו השונים של היום אִפשרו למאזין לעבור תהליך הדרגתי – מהתבוננות אינטלקטואלית למעורבות רגשית וחווייתית הולכת וגדלה. עבורי, היה בכך גם מסר האומר שאין זה "עוד יום עיון" אשר בסיומו שבים הביתה עם איזו נקודה למחשבה, אלא יום עיון שהוא גם קריאה לנטילת חלק ומעורבות, הדורש מקהלו לעבור תהליך פנימי בעצם השתתפותו בו.

ד”ר רוני סרור, שהיה הראשון מבין שני מציגי המקרים1, פתח את דבריו בהתייחסות למאמרו האלמותי של ויניקוט אודות השנאה בהעברה הנגדית, ואמר שללא הכרה בתוקפנות לא תתאפשר אכפתיות אמיתית. הוא תיאר כיצד בתחילת ההתמחות שלו התחוור למטופל יהודי שלו שהוא ערבי בחודש החמישי לטיפול, וסיפר כי תגובתו (של סרור עצמו) היתה "איך ידעת?". הסתבר שהפסיכיאטרית המעורבת בטיפול במקרה אמרה למטופל "כן, רוני מטפל טוב, למרות שהוא ערבי". סרור תיאר את הקושי שלו לפתוח עם המטופל את החוויה הנוצרת כתוצאה מהמפגש בין זהויותיהם השונות, ואת האופן בו חוסר ההתייחסות לרובדי הזהות שלו ושל המטופל הוביל לכך שהטיפול הפך רדוד, משעמם ותקוע. נדרשה מסרור עבודה גם בטיפול האישי שלו – אצל מטפלת יהודייה – כדי להתעמת עם חוסר האמון, הפגיעה והזרות שבצבצו ביחסיו השונים עם יהודים, להקשיב לצורך שחש באותה תקופה לא לעמוד בצפירה ביום הזיכרון ובכך להפגין באיזה אופן את זהותו הנפרדת בעלת הקול האחר. בסופו של דבר מצא סרור קרקע משותפת של חיבור והבנה עם המטופל שלו דווקא דרך תחושת הזרות והנבדלות, בהיות המטופל עולה מרוסייה ששפתו אינה עברית ותרבותו אינה ישראלית, וגם הוא חש עצמו לא לחלוטין שייך.

סרור תיאר טיפול נוסף, שהתרחש שנים לאחר הטיפול הקודם, ושבו נאלץ להתמודד עם הרגשות המורכבים שהתעוררו בו אל מול מטופלת יהודייה שאיבדה קרובים יקרים בפיגוע. בעמדתו הבלתי אפשרית כפלסטיני המזדהה עם מאבק העם הפלסטיני לחופש אך גם חווה את הפגיעה העמוקה הנגרמת לאנשים היקרים ללבו, מצא שהוא מחזיק בתוכו גם את הפוגע וגם את הנפגע. זהות חצויה זו היתה קשה מנשוא, וסרור ביקש למצוא פתרון שיאפשר לו להכיל את שתי העמדות יחדיו. עבודה עצמית שעשה עזרה לו להגדיר לעצמו מחדש את ערכיו תחת הכותרת "לוחם אציל", שכוונתה שעל המאבק למען שוויון זכויות וחירות להתנהל באצילות, ללא פגיעה בחפים מפשע. הניסיון למצוא פשרה אינטגרטיבית בין שני חלקי זהותו השסועה אִפשר לו להתגבר על המחסום הפנימי שמנע ממנו עד אותו הרגע לפתוח עם המטופלת את אירועי יום הפיגוע עצמו.

פרופ' גבי שפלר, המתדיין על הצגת המקרה של סרור, פסיכולוג קליני ופסיכואנליטיקאי, דיבר על הדרך שעשה סרור מהטיפול הראשון שהתרחש בתחילת דרכו המקצועית ובו חש צורך להסוות את זהותו כערבית, לטיפול השני בו כבר היתה זהותו כערבי מוצהרת, ועל הפנים השונים של תהליך זה.

בהמשך הדיון אמר סרור, בתגובה לדבריהם של שפלר והקהל, שעבורו ההתייחסות למפגש היהודי-ערבי בטיפול כטיפול "בין תרבותי" היא רדוקטיבית, שכן פה מדובר בשני עמים המצויים במצב מלחמה ברמה כזו או אחרת. דווקא משום כך, כל מפגש כזה, בין ערבי ליהודי, מעשיר את החברה, פותח פתח ליחסים מסוג אחר, לקרבה, היכרות ואכפתיות. אולי, הביע תקווה, אם היו יותר טיפולים כאלה, היה מתרחש שינוי ממשי בחוויה של אזרחי המדינה את עצמם ואת האחר: "ליצור חדר טיפולים בחברה הזו זה כמו ליצור טיפות שונות בתוך ים".

 

בהצגת המקרה השנייה הביא ד"ר אלכס ליבן, פסיכולוג קליני בכיר, תיאור מפורט של פגישתו הראשונה עם מטופלת ערבייה, אמנית שסבלה מדיכאון, ושלצורך המפגשים עמה הגיע בראשית הטיפול מעיר סמוכה לעירה, כי במצבה לא יכלה לעשות את הנסיעה אליו. ליבן תיאר את המפגש היהודי-ערבי בטיפול כמפגש בין חומרים שאינם מתחברים בקלות, כמו בעבודות האמנות של המטופלת, המשלבת בין חומרים שאינם משתלבים באופן טבעי – בד וברזל, מים ואבן. ליבן הציג את המרחב הנוצר בטיפול היהודי-ערבי כמרחב הדורש רגישות רבה ונכונות להאזין ללא מוכר, לכאוב את הכאבים ולנסות לרקום שפה משותפת מתוך שתי השפות השונות. ליבן הציב במרכז השקפת עולמו את האתיקה של עמנואל לוינס, על פיה יש "לראות את האחר, את הפגיעות של פניו, ולהיות אחראי כלפיו". הוא הוסיף ואמר שהוא מרגיש שקבוצת "פסיכואקטיב" עושה בדיוק את הדבר הזה, ושהוא חש אשמה על כך שאינו עושה די בעצמו.

בצד האשמה האישית הביא ליבן בדבריו גם את השאיפה להצליח להתבונן באותם חלקים של עצמנו הנוטלים חלק בהנצחת מצבים של אי צדק. לשם כך סיפר על מוזיאון העבדות בוושינגטון, בו יש שתי דלתות, ל"גזענים" ול"לא גזענים". כל מי שמבקש לפתוח את הדלת ל"לא גזענים" נתקל בפתק ובו כתוב "אין דבר כזה". מתוך ראייה זו, המבינה שבתוך כולנו מצוי הגזען, ושכיהודי הוא חי בארץ אשר תווי פניה מורכבים מהמחיקה של זהותה הקודמת, ביקש ליבן לתאר את הטיפול כמקום בו ניתן להתיר זהויות ולנוע מעבר להן.

פרופסור יולנדה גמפל, המתדיינת על המקרה שהציג ליבן, בחרה להשתמש בחלק מזמן ההתדיינות כדי להזמין את הקהל לשתף בתגובתו הרגשית להצגת המקרה. בזכות בחירתה זו, הצליחו מספר אנשים מהקהל לשתף ברגשות העזים שהציפו אותם ביחס לאיכות הייחודית שנרקמה בין ליבן למטופלת שלו. בחורה אחת סיפרה שבכתה לכל אורך תיאור הצגת המקרה כי ריגש אותה האופן בו קיבל ליבן את המטופלת שלו ברמה עמוקה כל כך. מישהו אחר התרגש מנכונותו של ליבן לנסוע את הדרך לעכו כל פעם עבור המטופלת. מגיבה אחרת דיברה על פנטזיית ההצלה שהתעוררה בקשר הטיפולי, והעלתה את השאלה מי בתוך הקשר הזה הציל את מי?

מצאתי את עצמי משתאה אל מול עוצמת הרגשות שהתעוררה במאזינים רבים, שהעידו שהמקרה נגע בהם עמוקות. הרהרתי בעוצמת הכמיהה המשותפת לכולנו להאמין ולחוש שאכן אפשרי, גם בתוך מציאותנו השסועה, סוג אחר של מפגש בין ערבים ליהודים, אינטימיות אמיתית, רוך והיכרות במובן הכי אמיתי של המילה. ליבן הצליח להעביר לקהל את החוויה שמפגש מסוג אחר הוא מן האפשר, ושיש מקום לתקווה.

בזמן הנותר אמרה גמפל שהאתגר האמיתי עבורנו כמטפלים, בתוך כל הסבל והכאב של שני העמים, הוא למצוא את העמדה המאפשרת לנו להקשיב לכאן ועכשיו, למשהו החדש ש"קורה כרגע", במקום בו אין אשמה, אין בושה ואין אתיקה של אחריות ביחס לאחר. "בחדר הטיפולים יש קיר אחד פתוח", אמרה גמפל. "מול הקיר הפתוח אנחנו צריכים לעשות דברים שהם אולי 'עבירות', כמו לנסוע במיוחד לעכו, כי זה מה שיאפשר משהו שונה ואחר. לא כי אנחנו מופעלים, אלא כי זה מה שיאפשר מפגש טיפולי".

את דבריה סיימה גמפל בהתייחסות לקביעתו של פרויד כי באין אמצעים להתמודד עם האבל, צל האובייקט מוטל על האני, ובאמירה ש"בהיעדר אני שיחשוב על אלימות השלטון, צל האובייקטים האבודים מוטל על האנחנו".

 

*

חלקו האחרון של יום העיון הורכב כאמור מדיון בקבוצות קטנות, וכן מפאנל מסכם בו השתתפו פרופסור שמשון רובין ושתי מתמחות מהמרפאה לבריאות הנפש בנהרייה – טניה עזאם וז'ומאן שגרי. מפאת קוצר היריעה אין בכוונתי להתייחס לדברים שנאמרו בפאנל המסכם, אף שהיו מרתקים ומעוררי מחשבה, אלא להתייחס בקצרה לחוויית הקבוצה הקטנה כפי שחוויתי אותה אני, כי לתחושתי היא מצליחה לסכם את היום כולו.

 

נבוכים התאספנו בחדר קטן ועירום קירות של אוניברסיטת חיפה, שתי מנחות ומספר משתתפים, חרדים שאולי קבוצתנו תישאר קטנה מדיי, שלא נהיה מספיק. אט אט טפטפו פנימה עוד משתתפים, ולפתע מצאנו עצמנו ישובים זה לצד זה במעגל, כשמונה משתתפים, רובנו זרים זה לזה, ערבים ויהודים. לאחר סבב היכרות קצר, הזמינו אותנו המנחות לשתף בתחושותינו ומחשבותינו. הדיבור התעורר בקלות יחסית, אולי כי הגענו כולנו מלאים וגדושים בתוכנו ממה שהתעורר בפנים במהלך היום. שעות הקשב לחומרים הטעונים ומעוררי המחשבה התנקזו לדיבור אישי וכן.

משתתף אחד הביע את תחושתו שהדברים שנאמרו בכנס היו חשובים מאין כמותם, אך לא הצליחו להביע את החריפות והעוצמה של חווייתו את יחסיו כערבי עם חברים וקולגות יהודים. התחושה העמוקה הזו, שהוא זה שצריך תמיד לעשות את המאמץ, להתאים עצמו לתרבותם והרגליהם של חבריו היהודים, אך הם לעולם לא יעשו את אותו מאמץ כלפיו. הדבר מתבטא כמובן בשימוש בשפה העברית כאופציה יחידה, אבל מורגש בכל תחום. בכאב אמר כמה היה רוצה לחוש שמכרים יהודים מעוניינים לבוא להכיר אותו, את הבית שלו, ההרגלים שלו, התרבות שלו. משתתפת ערבייה אחרת דיברה על קרע שנוצר בקשר עם חברה טובה שלה, יהודייה. בדרך כלל נמנעו שתיהן מלדבר על כל נושא המזוהה עם חלקי הזהות שלהן השייכים לקונפליקט, אך כשהחברה הזמינה אותה למסיבת יום העצמאות והיא הביעה הסתייגות והסבירה שבשבילה זה לא יום לחגיגות, החברה התקשתה להבין זאת. מאותו רגע הלכה הקִרבה ביניהן והתפוררה. משתתפת יהודייה אקטיביסטית תיארה כיצד העיסוק המתמיד שלה בעוולות הכיבוש גרם לכרסום ביחסיה עם חבריה היהודים שהתרחקו ממנה והתקשו להכיל את התכנים בהם היא עסוקה, וסיפרה שכיום היא מרגישה מנוכרת במידה רבה לסביבתה המקורית וקרובה יותר למכריה הפלסטינים ולמי שנאבק בכיבוש כמותה.

מצד אחד, עלה בקבוצתנו דיבור על מידת הקרבה שקיימת בסך הכול בין שני העמים שלנו – לחלק מהמשתתפות הערביות היו שמות שנשמעו יהודים, ומשתתפת יהודייה ממוצא עירקי שיתפה בתחושותיה כשאנשים חשבו שהיא ערבייה ולא יהודייה. ניתן היה לחוש כמה אנו דומים, כמה הסטריאוטיפים המבדילים בינינו אינם תקפים. מצד שני, הביעו הסיפורים שהביאו חלק מחברי הקבוצה את החוויה העמוקה של הקושי להתגבר על התהומות שמפרידות בינינו. תהומות של פחד ועיוורון, שבעקבותיהם נוצרו זרות, בורות וחוסר אמון עמוק. בקבוצה הקטנה שלנו, פונים זה אל זה, יכולנו לדבר על כמה קשה ליישם את המילים הגדולות ולהתחיל במאבק להתקרב זה לזה, על הפחד שקִרבה כזאת תוביל לאובדן ופגיעה ותיקח מאתנו את מעט הביטחון שיש לנו. המשתתפים הערבים ביטאו את הזעם המעורב בתחינה שיהודים יהיו מוכנים באמת לנסות להכיר אותם, ואת הפחד שאם יחשפו את תחושותיהם ורגשותיהם יתפסו כבוגדים, טרוריסטים, אויבים או סתם לא יובנו. המשתתפים היהודים ביטאו את הרצון לקרבה, בצד התחושות המעורבות ביחס למה ששינוי עמוק בגישתם עשוי לגרום ליחס הסביבה היהודית אליהם.

שיתפתי את הקבוצה במחשבה העיקרית שליוותה אותי מאז הצגת המקרה של רוני סרור, שדיבר על חשיבות ההכרה בתוקפנות, בשנאה שבהעברה הנגדית. דיברתי על כך שעל אף שסרור אמר את הדברים החשובים הללו, הרי שהצגות המקרה עצמן לא חשפו בפנינו את הרגעים הטיפוליים בהם השנאה והפחד מופיעים בתוך החדר עצמו, בתוך היחסים. גם סרור וגם אלכס ליבן תיארו את הרגשות האמביוולנטיים שלהם כמשהו שהשתדלו לשמור לעצמם, לעבוד עליו עם עצמם, ובמפגש עם מטופליהם לחפש דווקא את הדברים המחברים, המקרבים. כמה מפחיד לפגוש את חוסר האמון, הפחד, השנאה והדרות, בכאן ועכשיו החי של המפגש האנושי! שום דבר לא ממש מכין אותנו לזה, ועם זאת, נדמה שרק כך ניתן לגעת במה שמפריד בינינו, במה שפצוע בנו, בפיל המדמם שבמרכז החדר.

בקבוצה הקטנה שלנו, יכולנו לרגע להודות בפחד העמוק הזה של לדבר "על אמת", של לספר על הרגשות שלגביהם אנחנו נזהרים שאר הזמן. הפחד להפסיק להיזהר, להודות בדעות הקדומות, הבורות וחוסר האמון, ולרצות באמת להכיר זה את זה. בזכות המפגש הקצר בקבוצה הקטנה, והנחייתן הרגישה והחכמה של המנחות, הפכו המילים של דוברי הכנס למציאות ולא רק תיאוריה. אפשר היה אז להתחיל להרגיש, ולחשוב, איך לחיות את המחר אחרת, איך להתגבר על התהומות שמפרידות בינינו, במפגש הטיפולי. ובכלל.

 

 

1.  פרטים מזהים הוסוו ושונו בשתי הצגות המקרה על מנת להגן על פרטיות המטופלים.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

ורדימון, ש. (2011). למשש את הפיל. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2678

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.